מטר של רסיסים מפיצוץ רחפנים מתאבדים קרע לגזרים את האוהל שבו ישנו שומרי הגבול האוקראינים סמוך למעבר הגבול לבלארוס, מרחק שלוש שעות נסיעה מצפון לבירה האוקראינית. ויקטור דרוויאנקו התעורר לכאב צורב. גופו בער, דם זלג מידו כשניסה לנגב את פניו. פיסת מתכת עברה דרך זרועו ובטנו וחדרה לשריר הלב. "לא הבנתי מה קורה", סיפר דרוויאנקו, סגן מפקד היחידה. "רק בפיצוץ השלישי הצלחתי לרדת מהמיטה ולנסות למצוא מחסה כלשהו, כי הפיצוצים לא הפסיקו".
זה קרה ב־24 בפברואר השנה, סמוך לשעה 4:15 לפנות בוקר. כמה שעות קודם לכן, דרוויאנקו וחבריו עוד התבדחו בביטול על אזהרותיו של הנשיא האמריקני ג'ו ביידן מפני פלישה רוסית. כעת הם היו המטרה הראשונה שלה. תוך דקות החלו טילים רוסיים להכות במערכות ההגנה האווירית האוקראיניות, בסוללות מכ"ם, במחסני תחמושת, בשדות תעופה ובבסיסים. אוויר הבוקר התמלא ברעשי מלחמה.
כמעט באותו זמן התעורר שר הפנים האוקראיני דניס מונסטירסקי לצלצול הטלפון. אחרי כמה בקרים שבהם חווה תחושת הקלה בכל פעם שפקח את עיניו, כאשר הבין שרוסיה טרם פלשה לארצו, הפעם המצב היה שונה. על הקו היה מפקד משמר הגבול של אוקראינה, אשר דיווח כי יחידותיו נאבקות ברוסים בשלושה מהמחוזות הצפון־מזרחיים במדינה. לא היה מדובר בפלישה מוגבלת, הממוקדת במזרח המדינה, שלה נערכו בכירים אוקראינים רבים. מונסטירסקי ניתק וחייג לנשיא וולודימיר זלנסקי.
"זה התחיל", אמר מונסטירסקי למנהיג האוקראיני. "מה בדיוק?" שאל זלנסקי. "אם לשפוט לפי הדיווחים על תקיפות במקומות שונים בבת אחת, זהו זה", אמר השר, והוסיף כי נראה שמטרת הפלישה היא הבירה קייב.
"בדקות הראשונות הם הנחיתו מכות איומות על ההגנה האווירית שלנו, על החיילים שלנו בכלל. נפערו מכתשים של 20 מטר, שאף אחד לא ראה כמותם בחייו", נזכר מונסטירסקי מאוחר יותר. השאלה שהטרידה את כולם הייתה, לדבריו, "כמה רחוק יכול האויב להתקדם עם המתקפה העצומה הזו". אם הרוסים יצליחו לכבוש את הבירה, או לפחות לגרום לממשלה להימלט בבהלה, ההגנה על המדינה תתפרק במהירות ומוסקבה תוכל להקים ממשלת בובות. זו אכן הייתה תוכניתו של הקרמלין.
"לחשוב שההנהגה הרוסית תפתח בתוקפנות חצופה בקנה מידה כזה? לא יכולתי לדמיין את זה", אומר גנרל אולכסנדר סירסקי. "ללא קשר, אנחנו הצבא ביצענו את ההכנות"
אך העניינים לא התנהלו לפי התוכניות הרוסיות. מה שהתרחש בקייב ובסביבותיה ב־36 הימים הבאים ילך ויתברר כשגיאה הגדולה ביותר ב־22 שנות שלטונו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ההתקפה על קייב הביאה להתארגנות ביטחונית מיידית של אירופה נגד מוסקבה ובודדה את רוסיה במידה שלא נראתה מאז המלחמה הקרה. המתקפה נגד בירת אוקראינה הסתיימה בנסיגה משפילה, וחשפה בעיות מערכתיות עמוקות בצבא הרוסי שבנייתו מחדש עלתה למוסקבה הון עתק.
ואולם למרות הפגמים בתכנון המלחמה על ידי רוסיה, תוצאות הקרב על קייב היו רחוקות מלהיות ידועות מראש. תיאור עמידתם של הכוחות האוקראיניים בקרב על קייב, והצלת הבירה מכיבוש, מבוסס על ריאיונות עם יותר ממאה אנשים. החל מהנשיא זלנסקי ויועציו, דרך מפקדי צבא אוקראינים, ועד אנשי מיליציה מתנדבים, כמו גם מדינאים ואנשי צבא בכירים בארה"ב ובאירופה.
שחזור האירועים מעיד שהצבא האוקראיני נקט בצעדים הנדרשים לעמידה מול מתקפה רוסית, למרות הערכת ההנהגה הפוליטית האוקראינית שהסבירות לפלישה בקנה מידה מלא – נמוכה. המפקדים הוציאו כוח אדם וציוד מבסיסים, אף שבמקרים רבים היו להם עצמם ספקות בנוגע לאירועים הצפויים. הכוחות סבלו ממחסור בנשק, תחמושת וציוד תקשורת, אך הייתה להם מוטיבציה להילחם. לא רק לחיילים האוקראינים אלא גם לאזרחים רגילים, ומעל לכול – לנשיא עצמו.
המגינים ניצלו את תוואי השטח סביב הבירה – יערות עבותים, כבישים צרים, נהרות מפותלים – לטקטיקת הגרילה שלהם. מזג האוויר הכמעט מקפיא שהקשה את האדמה והכשיל כלי רכב רוסיים, עמד אף הוא לצידם. הכוחות השתמשו גם בנהר אירפין, נתיב המים שסימן את קו ההגנה בקצה המערבי של קייב, ופתחו סכרים כדי להציף את גדותיו. סיוע נוסף קיבלו מגיני קייב מההחלטות השגויות של הקרמלין. תוכנית הפלישה לקייב התבססה על הנחות מוטעות לגבי כושרו של הצבא האוקראיני, עמידותה של ממשלת זלנסקי ונחישותו של העם האוקראיני להתנגד. בסופו של דבר, הרוסים לא כבשו אף שטח בתוך גבולות העיר קייב, ונותרו תקועים בפאתי הבירה במשך שבועות, עד שנסוגו. הקרמלין לא הגיב לאף בקשה לתגובה.
"כל המפה הייתה אדומה"
עם פרוץ המלחמה שהה פוטין במרחק של כ־765 קילומטרים מהגבול, במוסקבה. כשהוא יושב ליד שולחן עץ בחליפה שחורה ועניבה אדומה, הופיע פוטין בטלוויזיה והכריז על "מבצע מיוחד" ל"פירוז ולדה־נאציפיקציה" של אוקראינה. למוסקבה לא נותרה, אמר, "שום אפשרות להגן על רוסיה מלבד זו שניאלץ להשתמש בה היום".
עם סיום הנאום, הדהדו קולות הנפץ ברחבי קייב. הגברת הראשונה של אוקראינה, אולנה זלנסקה, סיפרה שהתהפכה על יצועה וגילתה מיטה ריקה במקום שבו ישן קודם לכן בעלה. היא קמה ומצאה אותו לובש חליפה בצבע אפור־פחם וחולצה לבנה. בלי עניבה. "מה קורה", שאלה. "זה התחיל", השיב זלנסקי. הוא הביט בפניהם של ילדיו, בני 17 ו־9, לפני שעזב למשרדו, וחשב על הטילים ששוגרו "מעל הילדים שלי, מעל כל הילדים שלנו", ועל כך שמספר בלתי נתפס של אוקראינים עומד למות. מנגד, הוא היה בטוח בכך שהאוקראינים יילחמו בנחישות.
זלנסקי כינס פגישה של יועציו הבכירים. הוחלט כי חלק משרי הקבינט – בהם אלו האחראים למשטרה ולהגנה – יישארו בקייב, ואחרים יעברו למערב אוקראינה. גורמים רשמיים צפו בעיניים פעורות בשידורים ממצלמות המעקב בגבול. מאות טנקים רוסיים ומשוריינים אחרים שעטו לתוך המדינה בטורים שהזכירו מתקפות מימי מלחמת העולם השנייה. מבלארוס בצפון. מרוסיה במזרח. מקרים בדרום. "כל המפה הייתה אדומה", אמר מונסטירסקי.
הרוסים התקדמו לאזור המסוכן סביב הכור בצ'רנוביל שהושבת לאחר האסון ב־1986. מאוחר יותר יימצאו שם ראיות לכך שהרוסים חפרו תעלות באדמה הרדיואקטיבית ואכלו צבאים מזוהמים, שאותם צדו ביערות הסמוכים.
מטרת הפולשים הייתה לחדור ללב המדינה ולכבוש את קייב, המטרופולין בן מאות השנים שקו השמיים שלו מעוטר בכיפות זהב, השוכן מעל נהר הדנייפר. העיר, שהוכרזה כ"אם ערי רוס" על ידי אולג מנובגורוד כשכבש אותה בימי הביניים, חולקת עבר משותף עם רוסיה, אותו ניצל פוטין כדי לערער על הריבונות האוקראינית. פוטין קבע כי הרוסים והאוקראינים היו עם אחד, אשר הופרד על ידי מזימות סובייטיות והתערבות מערבית. תיקון העיוות ההיסטורי היה אחת מהעילות שמנה ליציאה למלחמה.
לאחר שהבוקר עלה על קייב, פתח זלנסקי בסבב שיחות עם נשיא ארה"ב ביידן, ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ומנהיגים אחרים, וביקש את עזרתם. לאחר מכן הקליט סרטון לעם האוקראיני. מיליוני אוקראינים שהאמינו כי מתקפה על קייב היא דבר בלתי אפשרי, התעוררו לבוקר של פיצוצים וחיכו למוצא פיו של נשיאם. "אני מבקש מכם להישאר רגועים. אם זה אפשרי, נא להישאר בבית", אמר. "אנחנו עובדים. הצבא עובד. כל מגזר הביטחון וההגנה של אוקראינה עובד". הנשיא הבטיח להופיע שוב בהמשך היום ולהישאר בקשר קבוע, וקרא לאוקראינים להישאר חזקים. "אנחנו מוכנים לכל דבר, נביס כל אחד", קבע, והכריז: "תהילה לאוקראינה!"
באותן דקות צלצל הטלפון של ראש הסגל של זלנסקי, אנדריי ירמק. על הקו היה סגן ראש הסגל של הקרמלין, דמיטרי קוזאק. בתחילה לא הצליח ירמק להביא את עצמו לענות. אולם לאחר שהטלפון צלצל פעם נוספת, ענה ירמק ושמע את קולו המחוספס של קוזאק, שנולד באוקראינה אך נכנס מזמן למעגל הפנימי של פוטין. קוזאק אמר לעמיתו כי הגיע הזמן שהאוקראינים ייכנעו. ירמק קילל בתגובה, וניתק.
מופנם ומהורהר, גנרל אולכסנדר סירסקי הוא קצין מנוסה, מהסוג שמתכונן לכל תרחיש, אפילו כאלה שאינם סבירים כלל. המחשבה שקייב – אשר הלחימה ברחובותיה עשויה לתסכל אפילו את הצבא המתוחכם ביותר – תהיה המטרה הראשונית של פוטין, לא עלתה על דעתם של רוב בני האליטה האוקראינית, אפילו מקרב הכוחות המזוינים.
"לחשוב שההנהגה הרוסית תפתח בתוקפנות חצופה בקנה מידה גדול כזה? לא יכולתי אפילו לדמיין את זה", נזכר סירסקי, שנלחם ברוסיה ובשלוחותיה הבדלניות במזרח אוקראינה ונבחר לאחראי על ההגנה על קייב ימים ספורים לפני הפלישה. "הנחתי שאם יתחילו פעולות תקיפה הן יתרכזו במזרח, סביב מחוזות דונייצק ולוהנסק. אבל אנחנו הצבא. לכן, ללא קשר למה שהאמנתי או לא, ביצעתי את ההכנות הנדרשות", אמר סירסקי, אחד הבכירים שדיברו איתנו ארוכות על הקרב על קייב.
בהתחשב במערך הכוחות של פוטין לאורך גבולות אוקראינה, סירסקי קבע שאם הרוסים אכן יתקפו את קייב, הטורים שלהם יתקדמו לאורך שניים או שלושה כבישים מהירים, בנסיעה ישירה אל רובע הממשלה בקייב. תוכנית הקרב של הקרמלין הניחה שהעיר תישאר מוגנת רק על ידי כוחות אוקראינים חלשים, מבולבלים מהתוהו ובוהו הפוליטי, בזמן שזלנסקי ושריו יימלטו.
כדי להגן על העיר ארגן סירסקי שתי טבעות של כוחות, אחת בפרוורים החיצוניים ואחת בתוך הבירה. הוא חילק את העיר וסביבותיה לגזרות, ויצר שרשרת פיקוד ברורה שכל היחידות יצייתו לה. החלטות טקטיות התקבלו מיידית על ידי קצינים בשטח, ללא צורך בהתייעצות עם המטה. כשבוע לפני הפלישה העביר הצבא האוקראיני את כל עמדות הפיקוד לשטח, לכיוון הצירים הצפויים של התקדמות רוסית. סירסקי גם פקד להוציא את נכסי התעופה של הצבא, מסוקים ומטוסים, מבסיסים מרכזיים, ולהרחיק אותם ממטרות ברורות לתקיפה אווירית.
אולם בכל הנוגע לכוח הטנקים, רק חטיבה ממוכנת אחת, חטיבה 72, הייתה זמינה להגן על הבירה, וברור היה שאיננה מספיקה. כדי להתגבר על המחסור הורה סירסקי לכל מרכזי ההדרכה הצבאיים ליצור גדודים מאולתרים מיוחדים, ולקבץ את מערכות הארטילריה המשמשות בדרך כלל לאימונים – לאזור הבירה.
חלק מהמערכות הללו הגיעו ממרכז האימונים דיביצ'קי מדרום־מזרח לקייב. שנים קודם לכן, אוקראינה החזירה שם לשירות תומ"תים כבדים מתקופת בריה"מ, הידועים כתותחי פיון. אלו הן מפלצות לוחמה ארטילרית, משקל כל אחת 46 טון ועליה תותח הוביצר, 203 מ"מ. תותחים אלו יכולים לירות פגזים של יותר מ־100 ק"ג למרחק של למעלה מ־30 ק"מ. סירסקי הורה לתותחנים שלו לתפוס עמדות הגנה מחוץ לעיר, בצפון־מזרח ובצפון־מערב, האזורים שעמדו בסכנה במקרה של פלישה רוסית.
המהלך של הוצאת כלי הטיס מהבסיסים התברר כחיוני, כפי שסיפר ראש עיריית קייב, אלוף האגרוף לשעבר ויטלי קליצ'קו. רוסיה תקפה אותם כבר בשעות הראשונות של המלחמה. "הנהגת המדינה אמרה שלא תהיה מלחמה, אבל הצבא ידע", אמר קליצ'קו.
האוקראינים שמרו את תוכניותיהם לעצמם. פקיד אמריקני בכיר אמר אז כי וושינגטון יודעת על תוכניות הפלישה של רוסיה יותר מאשר על תוכנית ההגנה של אוקראינה, דבר שעורר ספקות לגבי יכולתה של קייב להתגונן.
שר ההגנה האוקראיני אולקסי רזניקוב מודה כי הוא היה אחד המנהיגים שלא האמינו שרוסיה תפתח במתקפה כוללת. לדבריו, בכירים אירופיים הבטיחו לו שהם לא צופים את אותו איום שראו ארה"ב ובריטניה. על פי הערכות המודיעין של אוקראינה עצמה, לרוסיה לא היו מספיק כוחות סמוך לגבול כדי לכבוש או לשלוט בעיר בגודל של קייב. ב־22 בפברואר שוחח רזניקוב בטלפון עם מקבילו הבלארוסי, ויקטור חרנין, שהבטיח שהכוחות הרוסיים בשטח בלארוס לא יפלשו. הוא נתן את מילתו כקצין, סיפר השר האוקראיני, אך "התגלה כשקרן". יומיים לאחר מכן, לאחר שהפלישה החלה, השניים שוחחו שוב. רזניקוב שמע קול עצבני וקצר רוח בצד השני של הקו. השר הבלארוסי אמר שהוא מעביר מסר מעמיתו הרוסי, סרגיי שויגו. המסר היה קצר: אם אוקראינה תחתום על כתב כניעה, הפלישה תיפסק. רזניקוב השיב: "אני מוכן לקבל את כניעתו של הצד הרוסי".
הוסטומל: נסיגה וכיבוש מחדש
המסוקים הרוסיים חגו נמוך מעל הדנייפר, להבי הרוטור שלהם חותכים את האוויר החורפי הלח. קבוצה של מסוקי תקיפה קמוב 52־Ka הובילו את המתקפה ופתחו באש לעבר המטרה: שדה התעופה אנטונוב, הידוע גם בשם שדה התעופה הוסטומל. ראש הגשר למתקפה על קייב היה אותו שדה תעופה שסימן ראש ה־CIA ויליאם ברנס במהלך ביקור בקייב ב־12 בינואר, והזהיר את האוקראינים שרוסיה תנסה לכבוש אותו. ויטלי רודנקו, מפקד בבסיס המשמר הלאומי הממוקם מחוץ לשערי שדה התעופה, הרים את מבטו בחוסר אמון. "עד הרגע האחרון לא האמנתי, אולי לא רציתי להאמין", אמר.
מומחים צבאיים ניגשו לזלנסקי ואמרו, "אנחנו לא הולכים להחזיק מעמד". אך אז הנשיא התפרץ והודיע: הוא מתכוון להישאר. "אני לא רוצה לשמוע את זה שוב", אמר, והורה להפסיק לעצבן אותו באזהרות תמידיות בדבר איומים על חייו
בקייב, ההנהגה הצבאית של אוקראינה ירדה למקלט מבוצר. עוזרי התקשורת של שר ההגנה רדפו במסדרון אחרי הגנרל יבהן מויסיוק, הקצין השני בחשיבותו בצבא האוקראיני, כדי לשאול אותו איזה מסר עליהם להעביר לאוקראינים כאשר כוחות רוסיים פורצים לעיירותיהם.מויסיוק עצר והסתובב. "תגידו לכולם: 'הִרגו את הכובשים'", אמר, "הִרגו את הכובשים!"
בהגנה האוקראינית על שדה התעופה התגלתה שורה של תקלות. חלק ממערך ההגנה האווירית סביב השדה נפגע ממתקפות. עובד בשדה התעופה שבנו גויס על ידי המודיעין הרוסי אף חשף את מיקומי העמדות. הצוות המוכן ביותר לקרב בבסיס, נשלח שבועות קודם לכן למחוז לוהנסק שבמזרח אוקראינה. בשדה התעופה ובבסיס הסמוך נותרו כ־300 חיילים בלבד, חלקם מגויסים צעירים. רבים מהם לא השתתפו מימיהם בקרב.
מסוקים חגו כעדת נשרים מעל שדה התעופה, על רקע שמיים מעוננים שכבר הושחרו מעשן מפגיעות טילים. "הם פתחו באש על כל דבר שהיה בהישג יד, על כל הבניינים, על כל האנשים שהם ראו מסתובבים שם. צבא או אזרחים – לא היה אכפת להם. הם פשוט ירו בכל מקום שבו זיהו תנועה", סיפר מפקד מחלקה במשמר הלאומי, ששם הקוד שלו הוא "מליש", ילד.
כשהמסוקים הראשונים התקרבו למסלול ההמראה, סרחיי פלאטיוק, איש משמר לאומי בן 25, הניח על כתפו מערכת קרקע־אוויר מסוג "איגלה" שנבנתה בימי בריה"מ, הציץ בכוונת וירה טיל. הוא החטיא. פלאטיוק טען טיל נוסף, הפנה את הכוונת למסוק רוסי אחר וירה שוב. הטיל פגע במסוק. פלאטיוק צווח בהנאה. הניצחון הקטן הפיח רוח חדשה בכוחות האוקראינים, ובחיילים הצעירים של מליש. "ראינו שאפשר ליירט אותם, באמת לעשות את זה", חשבו. "המורל של הלוחמים עלה. הם הפכו לעקשנים יותר… בלי קשר לוותק, הם היו לוחמים", הוסיף מליש.
כמה מערכות הגנה אוויריות אוקראיניות הוזזו יום לפני הפלישה, כך שהרוסים לא ידעו היכן הן ממוקמות. מערכות אלו פתחו במתקפת נגד תוך דקות, אמר סירסקי. הטייסים הרוסים התקשו לתמרן תחת האש העזה של טילי קרקע־אוויר ומערכות נגד מטוסים, במיוחד לאחר פגיעה ישירה שהפילה את אחד ממפקדיהם. "הם ירו מכל הכיוונים. בהתקפה הראשונה איבדנו את מנהיג הקבוצה שלנו", סיפר סרן איוון בולדירב, אחד מטייסי ה־Ka־52, לערוץ הצבאי הרוסי "זבזדה". בולדירב נאלץ לבצע נחיתת חירום לאחר שהמסוק שלו ניזוק.
עשרות עובדים אזרחיים ברחבי שדה התעופה מיהרו לתפוס מקלט מתחת לקפטריה. אחרים התחבאו בכל מקום שיכלו, כולל בביוב. "אנשים הסתכלו אחד על השני, הבינו מה קורה, אבל לא הבינו למה", אמר ויאצ'סלב דניסנקו, אחד העובדים. בחוץ, כוחות רוסיים זרמו ממסוקי תובלה ונשפכו החוצה אל חורשה צמודה ולמתחם בנוי בשדה התעופה. החיילים האוקראינים ספגו אש מתמדת. לוחמי המשמר הלאומי, שהיו בנחיתות בכוח ובנשק בשטחי שדה התעופה, נלחמו נגד יחידות מובחרות רוסיות עם הרבה יותר ניסיון. אך התחמושת החלה לאזול. "נתתי פקודה לסגת", אמר רודנקו. הנסיגה הייתה כאוטית. רודנקו הורה ליחידות ההגנה האוויריות ולסיירים לעזוב באמצעות קפיצה מעל הגדרות. שומרים שהיו קרובים מספיק לכלי רכב קפצו לתוכם והסתלקו במהירות. אחרים רצו ברגל. חלק מהשומרים נלקחו בשבי הרוסים.
לאחר הנסיגה פתחו כוחות אוקראיניים באש לעבר שדה התעופה, באמצעות ארטילריה כבדה שהציבו בפאתי המתחם, ופוצצו את המסלול כדי למנוע נחיתות עתידיות. ב־24 בפברואר, שני מפציצי סוחוי 24־Su אוקראינים הפציעו מעל שדה התעופה, הפציצו את המסלול וגרמו לנזק נוסף. ובכל זאת, לרוסים היה ראש גשר ראשון.
המפקד העליון של צבא אוקראינה, גנרל ולרי זלוז'ני, התקשר לקולונל אולכסנדר ודוביצ'נקו, מפקד חטיבה 72, החטיבה היחידה מסוגה באזור קייב והכוח העיקרי שהגן על הבירה. "אנחנו חייבים לכבוש מחדש את הוסטומל", אמר זלוז'ני. "אדוני המפקד העליון, עם כל הכבוד, אין לי מספיק כוחות לכבוש את הוסטומל", אמר ודוביצ'נקו בתגובה. "אנחנו מוכרחים לנסות", השיב זלוז'ני.
יחד עם יחידות מובחרות אוקראיניות, חיילי חטיבה 72 נאבקו על שדה התעופה במשך ימים, ירו מטחי ארטילריה וחסמו כוחות רוסיים שנאבקו לצאת מהמתחם. מוסקבה תכננה להכניס ציוד כבד וחיילים נוספים במטוסי מטען כדי לסייע בהתקדמות, אך לא יכלה לעשות זאת.
"ההצלחה שלהם להסתער על שדה התעופה ולהשתלט עליו תוך כמה שעות, שיחקה תפקיד שלילי עבורנו", אמר סירסקי. "מצד שני, ירי הארטילריה לעבר המסלול ואתרי הנחיתה עיכב באופן משמעותי את הגעת הכוחות הנוספים וסיכל את התוכנית לכבוש את קייב. היום אנחנו יודעים שהאויב הקצה שלושה ימים מקסימום לכיבוש העיר".
במהלך הימים שלאחר מכן, כוחות רוסיים שכבר היו על הקרקע נכנסו לתוך הפרוורים השכנים בוקה ואירפין ולעיירה הוסטומל עצמה, בזמן שהם מבקשים למצוא נתיב הבקעה לקייב. אולם שבוע לאחר הנחיתה הם עוד לחמו ברחובות הוסטומל. שיירת אספקה מחודשת באורך 65 קילומטרים שיצאה להוסטומל מבלארוס נבלמה מצפון לקייב, וחשפה את הבעיות הלוגיסטיות של רוסיה.
תושבת הוסטומל בת 31, מאשה מאס, תפסה מחסה בבונקר של מפעל זכוכית במרכז העיירה כשראתה שלושה חיילים רוסים מתקרבים ב־6 במרץ, לאחר שהכוחות האוקראינים נסוגו. "אמרתי, מה עלינו לעשות?" סיפרה. "אם ננעל את הדלתות מבפנים, הם עלולים לחשוב שמישהו נשאר כאן, להרוס את הבונקר או להציף אותו. אם נשאיר אותן פתוחות, הם יוכלו לירות בנו. החלטנו לא לנעול את הדלתות". לחייל הרוסי הראשון שנכנס היה שיער בלונדיני ועיניים כהות וגדולות, היא נזכרת. "למה אתם מסתכלים עליי כאילו אני פשיסט?", הוא שאל. "אני לא פשיסט. החיילים האוקראינים שלכם, הם פשיסטים".
עד 7 במרץ, הרוסים כבשו את הוסטומל ברובה והשתמשו בשדה התעופה כמרכז הפיקוד באזור. זלוז'ני שוחח שוב עם מפקד חטיבה 72 והורה לו למתוח קו הגנה בפאתי הוסטומל ולמנוע מהרוסים להתקרב לבירה. "בלי צעד אחד לאחור", אמר לו. במשך ימים, האוקראינים מנעו מהכוחות הרוסיים להתקדם בכביש המהיר לכיוון קייב. הרוסים המתוסכלים ניסו למצוא דרך אחרת להיכנס לעיר. התקווה הטובה שלהם הייתה פריצה דרך יער בכפר מושצ'ון שבפאתי הבירה.
נשק נגד משתפי פעולה
כמה שעות לתוך הפלישה, עמוק מתחת לרובע הממשלה של קייב, נשם זלנסקי את האוויר המעופש של בונקר שנבנה בעידן הסובייטי ומאז כמעט לא נגעו בו. ראש המועצה לביטחון לאומי, אולקסי דנילוב, תיאר את המצב באוזני זלנסקי: "כל השותפים שלנו אומרים שיהיה לנו מאוד קשה, שיש לנו כמעט אפס סיכויים להצליח. לא נקבל הרבה תמיכה בימים הראשונים, כי הם יבדקו איך אנחנו מסוגלים להגן על המדינה. אולי הם לא רוצים שכמות גדולה של נשק תיפול לידי הרוסים".
דנילוב גם העביר לזלנסקי אזהרה אישית: מידע אמין שלפיו הרוסים רקחו תוכנית להרוג או ללכוד אותו. לדבריו, זלנסקי חייב להבטיח שכל מי שסביבו ומחזיק בנשק יהיה אדם מוכר ונאמן. השאלה האם עליו להתפנות למקום בטוח, הוסיף דנילוב, תלויה בו. כדי לקבל את ההחלטה הזו, "אתה צריך להביט עמוק אל תוך עצמך", אמר דנילוב לנשיא, מבלי להמליץ כך או כך. "הסיכון גבוה מדי". אחרים דחקו בזלנסקי לעזוב. המשמר הנשיאותי שלו יעץ לו לעבור למקום מאובטח מחוץ לבירה ואולי למערב אוקראינה, כך מספר אולקסי ארסטוביץ', יועץ צבאי של המנהיג האוקראיני. "המשרד שלך הוא מטרה", הזהירו במשמר הנשיאותי, וארסטוביץ' הוסיף המלצה משלו, שזלנסקי יעזוב את קייב. "טילים יפגעו בו וחבלנים יתקפו אותו".
אפילו הבונקר לא היה בטוח. "היה דיבור על כך שהרוסים יחסמו את היציאות וישחררו שם גז", אמר ארסטוביץ'. אזהרות זדוניות זלגו ממוסקבה במשך שנים, אך האפשרות הזו נשמעה מעוותת במיוחד. יחידות רוסיות התקדמו לעבר קייב כדי "לשחרר" את אוקראינה מ"נאצים" לכאורה על ידי איום בגז קטלני על חיי הנשיא היהודי הראשון שלה.
לקרמלין הייתה סיבה טובה לצפות שזלנסקי יעזוב. שמונה שנים קודם לכן, נשיא אוקראינה הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ' ברח לרוסיה בעקבות מרד פרו־אירופי בקייב. נשיא אפגניסטן שנתמך על ידי ארה"ב, אשרף גאני, נמלט מהמדינה ב־2021 כשהטליבאן הקיף את קאבול. מנהיגי רוסיה העריכו שזלנסקי, קומיקאי ושחקן לשעבר בן 44, יישבר מול הטנקים השועטים.
ככל שהיום התקדם, השתכנע ארסטוביץ' שהצבא האוקראיני לא יוכל להגן על הבירה. "אנשים שהבינו בעניינים צבאיים ניגשו לנשיא ואמרו, 'אנחנו לא הולכים להחזיק מעמד'", אמר ארסטוביץ'. אך אז זלנסקי התפרץ סוף־סוף והודיע: הוא מתכוון להישאר. "זו הפעם האחרונה שאני מוכן לשמוע את זה", נזכר ארסטוביץ' בדברי הנשיא. "אני לא רוצה לשמוע את זה שוב". זלנסקי הורה להפסיק לעצבן אותו באזהרות מתמידות בדבר איומים על חייו. "אני לא רוצה למות, כמו כל אדם אחר", אמר. "אבל אם אני חושב על זה, אז אני כבר מת".
בשעות ובימים הראשונים הוא חי עם תחושת מתח חריפה. כפות ידיו הזיעו כפי שהזיעו כשהיה ילד שניגש למבחנים, סיפר. זלנסקי קיבל פניות לגבי הצורך לשמור על המשכיות הממשל גם מגורמים רשמיים בארה"ב ואירופה. בחלק מהמקרים הם הציעו לסייע לו לעזוב את הבירה ולהבטיח את ביטחונו שלו. לדבריהם, כך תימנע היווצרות חלל שאותו הרוסים ינסו למלא. אך זלנסקי ראה את המצב במונחים הפוכים בדיוק. אם יברח, הוא ימסור את מרכז הכוח של אוקראינה לרוסים ללא קרב, והדבר יביא להתמוטטות מיידית של הממשלה. איך ירגישו החיילים בחזית אם הנשיא נעלם? שאל זלנסקי, והבהיר שלא מדובר ברצון להיאחז בנשיאות. "אני לא מנסה להחזיק בשלטון", אמר לגורמים במערב, "לא לשם כך נכנסתי לפוליטיקה. אם עזיבה שלי תעצור את שפיכות הדמים, זה מה שאעשה. אלך מתי שתגידו, אם זה יעצור את המלחמה".
זלנסקי חשד שכמה מבני שיחו הזרים פשוט רצו שהסכסוך יסתיים מהר ככל האפשר, כשהממשל שלו ייכנע למעשה לרוסיה. "מכל אלה שהתקשרו, לא היה מי שהאמין שנצליח לשרוד. לא כי הם לא האמינו באוקראינה, אלא בגלל הדמוניזציה שעשה מנהיג הפדרציה הרוסית; הכוחניות שלו, תפיסת העולם שלו, האופן שבו הוא פמפם את כוחו של הצבא הרוסי. הם חשבו: עם כל הכבוד לאוקראינים, הם לא יספקו את הסחורה. הם יחוסלו תוך יומיים־שלושה, אולי חמישה, ואז הכול ייגמר".
כבר מהשעות הראשונות, מטרתו העיקרית של זלנסקי הייתה לגייס את התמיכה שאוקראינה זקוקה לה לא רק מבני עמו, אלא גם ממנהיגים זרים, שיידרשו לשלוח נשק קייב ולהעלות את מחיר הניצחון עבור רוסיה. בשיחת וידאו עם מנהיגי אירופה אמר: "ייתכן שזו הפעם האחרונה שתראו אותי בחיים. אימהות אוקראיניות צופות בילדיהן מתים למען ערכים אירופיים". לדבריו, כמה בכירים אירופים פרצו בבכי.
מול מנהיגי העולם עשה זלנסקי שימוש באסטרטגיה מפוצלת. לעיתים מתן השראה, לעיתים שיימינג. לאחר שדיבר עם מנהיגי מדינה מסוימת הוא פנה מעל ראשיהם גם לעם, ולעיתים השתמש גם באמירות בוטות פומביות נגד הממשלות. הוא דחק בקנצלר גרמניה, אולף שולץ, "להפיל את החומה הזו" – רמז לקריאתו של הנשיא רונלד רייגן להפיל את חומת ברלין – בטענה שרוסיה מנסה שוב לחלק את אירופה. לפוליטיקאים גרמנים אמר שהם חייבים לעשות מה שהם יכולים, "כדי שלא תתביישו בעצמכם אחרי המלחמה הזו".
גנרל אלכסנדר ודוביצ'נקו, מפקד חטיבה 72, הודיע לרמטכ"ל האוקראיני ולרי זלוז'ני שאולי כוחותיו יצטרכו לסגת מהכפר מושצ'ון כי אין להם עוד כוח ואמצעים להחזיק בו. "נמצא כוח ואמצעים", השיב זלוז'ני
ירמק, ראש הסגל, סיפר כי הנשיא שלח באופן קבוע תמונות של ילדים אוקראינים שנהרגו ובתים שנחרבו לטלפונים של בכירים בעולם, כולל ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של הבית הלבן, וחברי קונגרס. "אני מודה שאלו תמונות מזעזעות שהדירו שינה מעיני", אמר ירמק. "תשעים אחוז ממי שקיבלו אותן הגיבו. הם התקשרו חזרה והתחילו לעשות אפילו יותר".
אוקראינים מכל הגילים שמעולם לא החזיקו באקדח, מיהרו לאחוז בנשק לאחר שגורמים רשמיים החליטו ימים ספורים לאחר הפלישה לחלק נשק ולחמש אזרחים לקראת התנגדות גרילה אפשרית. מנהיגי צבא אוקראינה נרתעו מההחלטה, ובהמשך אף טענו שהיא גרמה לאירועי ירי בין כוחות אוקראיניים ולהפרעה לפעולות כוחותיהם.
מונסטירסקי, שר הפנים, כינה את חלוקת הנשק "אמצעי הרתעה חשוב" נגד הרוסים, אבל גם נגד בוגדים פוטנציאליים. "כל ראש עיר אוקראיני שחושב לבגוד בעם יבין שעשרים חמושים ממתינים בחוץ", אמר, והוסיף כי כל בוגד ידע ש"הוא ומשפחתו יהיו הראשונים למות". נחישותם המופגנת של אזרחים מן השורה הדגישה כי לא ניתן להפריד את אוקראינה מאירופה כפי שהקרמלין רצה, אמר זלנסקי. "הרוסים חשבו שאנחנו נספח, אבל התברר שאנחנו ליבה של אירופה. גרמנו ללב הזה לפעום".
בליל 25 בפברואר, כאשר נשמעו יריות במרכז קייב ונפוצו שמועות כי לוחמים צ'צ'נים באים להרוג אותו, יצא זלנסקי מהבונקר שלו אל הרחוב מול משרד הנשיא כדי להראות למצלמות שאינו בורח לשום מקום. מאחוריו, באור המעומעם של פנסי הרחוב, עמדו ראש ממשלתו, יו"ר מפלגתו והרמטכ"ל שלו. ראש הממשלה הציג את הטלפון שלו כדי להראות את התאריך והשעה. "כולנו כאן", אמר. "החיילים שלנו כאן, החברה האזרחית כאן. אנחנו מגינים על עצמאות ארצנו, נמשיך לעשות זאת".
אחים לנשק
מוקף ביער אורנים, נהר ואגם, ועם אוכלוסייה של 1,500 איש בלבד, הכפר מושצ'ון היה התגלמות הקלישאה של חיי כפר ציוריים – תערובת של פקידים אמידים שביקשו סופי שבוע שקטים, ומקומיים ותיקים המתגוררים בבתי קוטג' צנועים. אבל כאשר סרן רומן קובלנקו, מפקד פלוגה בחטיבה 72, נכנס לכפר עם קבוצה קטנה של לוחמים ב־27 בפברואר, הבתים בערו, תושבי הכפר נמלטו וכלי טיס נפל מהשמיים. מפקד מחלקה באחד מכלי הרכב שלפני קובלנקו נורה למוות. חיילי סיור רוסיים נכנסו זה לא מכבר למושצ'ון. למרות ערכו האסטרטגי הרב – ממש מעבר לכפר הקטן שוכנת הבירה קייב – ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הגנו על הכפר רק קומץ אנשי מיליציה אוקראינים.
היערות העבותים והנהר העניקו לאוקראינים נוף טבעי לניצול טקטי. נהר אירפין מפריד בין הוסטומל למושצ'ון, והרוסים נאבקו כדי להעביר לרוחבו אנשים וציוד מול התקפות פגע וברח של יחידות אוקראיניות קטנות והפגזות כבדות על גשרי הפונטון שלהם.
במרכז הלחימה עמד קובלנקו, שרק שבועות קודם לכן הלך בדרכו של תאומו הזהה, דמיטרו, והפך למפקד פלוגה בחטיבה 72. במשך שנים לחמו התאומים בני ה־36 במחוז דונבאס שבמזרח המדינה. כעת הם הגיעו לקצוות מנוגדים של קייב – רומן בצפון־מערב, דמיטרו בצפון־מזרח.
ההפגזות והלחימה לאורך האירפין נמשכו ימים. בבוקר 6 במרץ החלו הכוחות הרוסיים לחצות את הנהר בכוחות גדולים. קובלנקו וחייליו פתחו במתקפת נגד, שיגרו רימונים וירו מנגמ"שים. "תמשיכו לירות, ללא הפסקה!" הורה קובלנקו. כשראה שהתחמושת של חייליו אוזלת הוא הורה להם לסגת למרכז הכפר, כשחיילים רוסים מזנבים בהם. במרכז הכפר הם התארגנו מחדש יחד עם כוחות מיוחדים אוקראינים שהגיעו לאזור ומתנדבים זרים.
רקטות גראד רוסיות, ירי ארטילריה, פצצות מרגמה, תקיפות אוויריות, מתקפות כטב"ם והפצצות ממסוקים הכו בתעלות שלהם. מאמצי שיבוש רוסיים ניתקו את התקשורת והפכו את הכטב"מים האוקראיניים לבלתי־פעילים. קובלנקו איבד קשר עם שאר חיילי הפלוגה שלו, שנותרו מוצבים בכפר תשעה קילומטרים צפונה משם.
האוקראינים המשיכו להילחם, סיפר קובלנקו, ומנעו מהרוסים להתקדם. "אתה כל כך מותש שבלילה אתה פשוט מתעלף", תיאר. "כבר לא אכפת לך מההפגזות, אתה רק צריך לישון שעה־שעתיים. לא אכפת לך אם קפוא, יורד שלג, גשם, אם יש בוץ סביבך. אתה שוכב לישון. רבים לא יכלו להתמודד מנטלית. קשה לא להישבר. לפעמים נשברתי בעצמי". קובלנקו ניסה להשיג את יחידות הארטילריה כדי לבקש מהן לפתוח באש ולעצור את המטחים הרוסיים הקבועים, לפחות למשך כמה דקות.
הלחימה לאורך כל חזית קייב התחזקה. במשך כמה ימים נראה היה שהתחמושת הארטילרית מסוג 152 מ"מ עומדת לאזול, כך על פי גורמים בכירים באוקראינה. ארה"ב חימשה את אוקראינה בטילי סטינגר וג'אוולין שיכולים לשמש התנגדות מחתרתית, בהנחה שהרוסים יתגברו על האוקראינים במהירות, כך לפי גורם בכיר בהגנה האמריקנית. הציוד והתחמושת לתותחים היו מוגבלים, מה שאילץ את ארה"ב ובעלות בריתה לפעול במהירות כדי לחדש את המלאי לכוחות המגינים על קייב.
ב־11 במרץ הסתערו הרוסים על מושצ'ון מכל עבר. "באותו יום הרגשתי שהכו בראשי עם פטיש לפחות שמונה פעמים. כל דבר פגע ממש לידנו", סיפר קובלנקו. "חלק גדול מהחיילים קיבלו זעזועי מוח. רבים נפגעו מרסיסים. כל מה שהיה להם – תעופה, ארטילריה, גראדים – הכל כוון לעבר השוחות שלנו כדי לעקור אותנו משם".
האוקראינים הביאו לכפר טנקים ולוחמים מנוסים יותר כדי להדוף את ההסתערות. קובלנקו נשלח לבית החולים עקב זעזוע מהפיצוצים בזמן שאנשיו הסתובבו בחוץ. דמעות זלגו על פניו כשהתקשר לאחיו. "בלמנו אותם", אמר. הוא לא האמין שהוא בחיים.
עד אז, הרוסים התמודדו עם התנגדות עזה מצד כוחות אוקראיניים ומיליציות בעיר הסמוכה אירפין ובאזורים נוספים ממערב לבירה. כשהרוסים לא הצליחו לשבור את קווי ההגנה האוקראיניים שם, הם החליטו להתרכז בכניסה לקייב דרך מושצ'ון.
כשהביט בתיעודים מכטב"מים ובצילומי הדמיה תרמית, סירסקי, הגנרל האחראי על הגנת הבירה, ראה טורים של כוחות רוסיים בצידו השני של נהר אירפין, כולם מסודרים במערך קרב. מושצ'ון עמדה ליפול. "זה היה הרגע הכי קריטי. חשבתי, 'הסוף באמת הגיע?'" נזכר סירסקי, והסביר: "כיבוש מושצ'ון פירושו פריצה לקייב". חלק מהפתרון היה קשור למאפיין ייחודי של האירפין. הנהר זורם לסכר 25 קילומטרים צפונית למושצ'ון, ולאחר מכן מורם על ידי משאבות למאגר על נהר הדנייפר. הסובייטים בנו מערכת משוכללת של תעלות מים סכורות לאורך 160 הקילומטרים של האירפין, כך שניתן יהיה לעבד את אדמתו. בתחילת המלחמה, האוקראינים פוצצו חלק מהסכר כדי לפרוץ את המאגר ולגרום למימיו לזרום לתוך האירפין, בניגוד לכיוון הזרימה הטבעי, כמחסום נגד הרוסים. חיילי כוחות מיוחדים שסופחו למודיעין הצבאי של אוקראינה התגנבו אל מאחורי קווי האויב כדי למלכד חלקים אחרים של הסכר בחומרי נפץ, אמר קירילו בודאנוב, ראש המודיעין הצבאי. בהסתמך על הידע של איש עסקים וחקלאי מקומי, שגורמים רשמיים התחילו להתייחס אליו כאל "הצוללן", סירסקי אמר שפיצוץ ממוקד באחת התעלות הסכורות תסייע להעלות עוד את מפלס המים סביב מושצ'ון.
פיצוץ הסכר הוא דוגמה אחת לאופן שבו האוקראינים אלתרו שימוש בתשתיות שלהם כדי ליצור מכשולים עבור הרוסים, להרוס כבישים, לפוצץ גשרים ולהרוס מסילות רכבת. "המים זרמו והציפו את הרוסים. מאוחר יותר מצאנו את המקום שבו הנחתים הרוסים נאלצו לזרוק את מיגון הגוף שלהם ולשחות כדי לשרוד", אמר סירסקי.
אך הרוסים לא נואשו. בסביבות השבוע השלישי של מרץ הם הנחיתו צנחנים בצד האוקראיני של הנהר ליד מושצ'ון, לדברי ודוביצ'נקו, מפקד חטיבה 72. הוא הודיע לזלוז'ני שייתכן שהכוחות האוקראיניים יצטרכו לסגת מהכפר כי אין להם עוד כוח ואמצעים להחזיק בו. "נמצא כוח ואמצעים", השיב זלוז'ני. ודוביצ'נקו שינה טקטיקה. הוא החל להחזיר כוחות אל מאחורי הקווים כל שלושה ימים לכל היותר, והוסיף גדוד חדש. "בגלל צפיפות ההפגזות והקור, אי אפשר היה לשרוד יותר זמן מזה", הסביר. חייליו חסמו את מושצ'ון משני צדדים והחלו להפציץ באש כבדה את המקומות שבהם הרוסים חוצים או מתרכזים. האוקראינים הדפו את הרוסים בחזרה מעבר לנהר, והמתקפה של מוסקבה החלה להתפורר.
בבית החולים שוחח קובלנקו עם בני משפחות חייליו שנספו. שלושה ממפקדי המחלקה שלו נעלמו. רבים מהחיילים שהשאיר בעיירה הצפונית למושצ'ון נהרגו גם הם. המחיר הכביד עליו. חלק מהכפופים אליו הטילו ספק בהחלטותיו. "עשית כל מה שיכולת, מה שחשבת שהכי טוב באותו הזמן", אמר לו אחיו התאום, דמיטרו. "אם אנשים לא הקשיבו לך, זו שאלה אחרת. כולם היו חדשים לגמרי, כולם רק התגייסו, כמעט אף אחד לא הכיר אף אחד אחר". לאחר ששוחרר מבית החולים חזר קובלנקו למושצ'ון כדי לאסוף את הרוגי הפלוגה שלו מתעלה שבה לחמו. הארטילריה הרוסית המשיכה לטווח את הכפר, ואילצה את האוקראינים לתפוס מחסה בין גופות חבריהם. כשקצב הירי האט, קובלנקו ואנשיו נשאו את הגופות החוצה ברגל, אחת אחרי השנייה.
המבוגרים לטיס
גנרל אנטולי קריבונוז'קו, ראש הפיקוד האווירי של אוקראינה, אושפז בבית חולים בקייב, נאבק בקורונה, ב־24 בפברואר. כאשר הטילים הראשונים החלו לפגוע באנשיו בשדות תעופה צבאיים, הוא השליך את צינורית האינפוזיה שלו והזעיק נהג. היו זקוקים לו בבסיס. "כנראה המחלה פשוט נעלמת במצבים כאלה", אמר.
בעודו בבידוד, קריבונוז'קו עבד מרחוק והתכונן למתקפה רוסית אפשרית. מטוסי קרב אוקראינים רבים ומערכות קרקע־אוויר הועברו למקום אחר. כתוצאה מכך, הטילים הראשונים תקפו לעיתים קרובות מקומות ריקים. חלק מהמטוסים כבר היו באוויר כשהתקיפות אירעו – טקטיקה נוספת שהובילה להצלת הכוחות. "יצרנו מטרות מזויפות שהאויב יתקוף", נזכר רזניקוב, שר ההגנה.
קריבונוז'קו נתן ליחידות שלו כ־90 דקות להתאסף לאחר ההלם מההפצצה הראשונה. במקרים מסוימים טילים רוסיים כן פגעו בהצלחה במטרותיהם באותו בוקר. הצריפים של החטיבה הרדיו־טכנית 138 הושמדו, אם כי 50 האנשים שישנו בתוכם שרדו בנס. האזעקה שהייתה אמורה להעיר אותם לא פעלה. הטייסים הצעירים יותר נטלו טילי כתף והתייצבו בעמדות כדי להגן על בסיס האוויר ואסילקיב – מסלול שנותר ללא פגע, כשעה דרומית לקייב. הטייסים המבוגרים והמנוסים יותר מיהרו למטוסים, בידיעה שזו עלולה להיות משימתם האחרונה.
פיצוץ הסכר על נהר האירפין הוא דוגמה לאופן שבו האוקראינים אלתרו שימוש בתשתיות שלהם כדי ליצור מכשולים עבור הרוסים
"לא הייתי קורא לזה מסורת, אבל היה לנו כלל שאם הייתה משימה מאוד גרועה, מאוד מסוכנת, החבר'ה המבוגרים הם שקופצים למטוסים", סיפר טייס קרב אוקראיני שכינויו "דג הירח". "החבר'ה המבוגרים לקחו אחריות, כאילו אמרו, 'היי, הילדים שלי כבר גדולים'".
קריבונוז'קו סיפר שכמה טייסים ביצעו שלוש או ארבע גיחות ביום כדי לבלום את הרוסים. לעיתים קרובות הם דילגו על בדיקות טרום־טיסה והמריאו ממסלולים מקוצרים שהופצצו ולאחר מכן תוקנו בן־לילה. נראה כי העובדה שאוקראינה השיבה אש הפתיעה את הרוסים וגרמה להם לשנות דפוסים, אמר קריבונוז'קו, וציין כי לאחר הגלים הראשוניים, פחות מטוסים רוסיים המריאו לאוקראינה. במקום זה החלה מוסקבה להשתמש ביותר תחמושת מדויקת, שאספקתה הייתה מוגבלת.
מטוסי קרב אוקראיניים שהמשיכו לטוס ימים לאחר הפלישה הפכו סמל להתנגדות עזה ומתמשכת, ומילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הרוסית: "כולם, במיוחד רוסיה, האמינו שההגנה האווירית שלנו תימשך כמה ימים לכל היותר, אם לא כמה שעות", אמר קולונל דניס סמז'ני, מומחה ראשי במדור אימוני טילים נגד מטוסים.
על הקרקע, יחידות ההגנה האווירית ירו לעבר מטרות רוסיות ומיד דילגו למקום אחר. הדבר אפשר להן לשרוד זמן רב יותר מכפי שרבים ציפו, אפילו בזמן שניסו להיחלץ משיבוש רוסי נרחב של אמצעי התקשורת. קולונל יורי פרפליציה, מפקד החטיבה הרדיו־טכנית 138, אמר כי רשמית כוחותיו לעולם אינם אמורים להיות בטווח הארטילריה הרוסית, אך לעיתים פעלו בטווח של עד 15 קילומטרים מקו החזית. "הפרנו את כל הדוקטרינות. תוך סיכון עצמי, הגדלנו את הסיכוי להשמיד מטרות אויב".
ההגנה האווירית נותרה המטרה העליונה של הרוסים, ופרפליציה חשש כל העת מחבלנים שיחשפו את מיקומו.גורמים רשמיים ב־SBU, שירות הביטחון הפנימי של אוקראינה, אמרו כי משתפי פעולה אוקראינים סימנו כמה מקומות בצבע שיזהר בלילה – במטרה לכוון תקיפות אוויריות. במקרים אחרים הם אף שלחו הודעות מקודדות המכילות קואורדינטות לאנשי הקשר הרוסים שלהם. טקסט עם פרחים אדומים הצביע על מטרת תשתית אזרחית. פרחים ירוקים העידו על מתקן צבאי. הודעות הטקסט מהמרגלים נחתמו בשם "בבושקה", או סבתא.
"לרוסים נאמר שלא יהיו מערכות הגנה אוויריות", אמר פרפליציה. "הם נכנסו למרחב האווירי שלנו ללא חשש, ואנחנו השמדנו אותם".
בעוד חבריו נאבקו לעצור את הרוסים ממערב לקייב, קולונל ליאוניד חודה, מפקד חטיבת הטנקים הראשונה של אוקראינה, התגייס להגנה באזור צפון מזרח הבירה, בהונצ'ריבסקה. עד שהטיל הרוסי הראשון פגע בבסיסו בבוקר 24 בפברואר, הוא התכונן לגרוע מכול. חודה העביר תחמושת, דלק ומזון לאזורים בטוחים מוסווים ופיזר את חייליו בשטח, הרחק מהבסיס. הוא אף שוחח עם סגניו כיצד לחמוק וליצור התנגדות מחתרתית, והתכונן לפרידה אחרונה מאשתו.
שעות לתוך המלחמה, נראה היה שהגרוע מכול מתרחש. חיילים רוסים, שמספרם יתקרב בסוף ל־30 אלף, זרמו משלושה כיוונים לעבר העיר צ'רניהיב שבצפון אוקראינה. תוכניתם הייתה לכבוש במהירות את העיר המונה 280 אלף תושבים, ולהתקדם תוך שלושה ימים דרומה, לאורך הצד המזרחי של נהר הדנייפר, לתוך קייב. יחד עם הכוחות שינחתו בהוסטומל ויתפשטו לצד המערבי של הבירה, הם התכוונו ליצור תנועת מלקחיים סביב קייב. בין הרוסים לאגף המזרחי של הבירה עמד חודה, שהחטיבה שלו מנתה כ־2,000 חיילים.
"קשה נפשית לקבל דיווח על טור של עשרה טנקים ששועט לעברך. טור נוסף עם 30 משוריינים, ומאחוריהם טור נוסף של 12", אמר חודה. "אלה היו הגלים".
חודה עזב את הבסיס ומיהר צפונה לצ'רניהיב כדי להקים עמדת פיקוד קדמית. לצד הכביש המהיר מצפון לעיר ארבו הפלוגות שלו לטור הרוסי הראשון והשמידו אותו, תוך ירי ארטילרי מטווח קצר כל כך שלרוסים לא היה זמן להגיב. טור רוסי שני נפל באותו אופן. המתקפה עיכבה את הכוח המתקדם וסיפקה לאוקראינים זמן חיוני כדי להקים הגנות ולאסוף כוחות משלהם.
אפילו בפנטגון התרשמו
בחמשת השבועות הבאים ניהלו האוקראינים מאבק מתמשך מעמדת האנדרדוג, שימלא תפקיד קריטי נוסף במניעת הצלחת "מכת הברק" שניסתה מוסקבה להנחית על בירת אוקראינה. האוקראינים ניסו לכפות על המוני החיילים הרוסים להצטופף בשטחים צרים – דרכי עפר צרות, שדות קפואים או ביצות, שילכדו כלי רכב ויגרמו לזינוק בצריכת הדלק שלהם. מי שהצליחו להישאר על האספלט הושמדו על ידי חיילים אוקראינים שנעו במהירות מנקודה לנקודה. גשרים ומעברים מוקשו ונחסמו. "אילצנו אותם לנסוע בדרכים מסוימות, שם פוצצנו או ניתקנו אותם מיתר הכוחות", אמר גנרל ויקטור ניקוליוק, המפקד העליון של הכוחות האוקראינים בצפון המדינה.
האסטרטגיה עוררה מחמאות בפנטגון. "משהו כמו 30 קבוצות שעטו במורד הדרך הזו, וחטיבה אוקראינית אחת עצרה אותן. אני לא יודע מי המפקד הזה, אבל הוא חסם אותם לחלוטין", אמר הרמטכ"ל האמריקני, גנרל מארק מילי. "הם לא יכלו לרדת מהכביש. לקצינים הזוטרים שלהם לא הייתה שום יוזמה", אמר על הרוסים. "הבחור הזה היה כמו מסור, הוא פשוט קצר אותם אחד אחרי השני".
שיטת המלחמה הסובייטית הישנה – שבה המפקדים נותנים לקצינים מרחב קטן לקבלת החלטות ומבקשים להכריע את האויב על ידי שליחת מאסות גדולות של כוחות – נשארה גם בצבא הרוסי הנוכחי, אמר ניקולוק. "היינו הורגים שניים או שלושה אנשים, ואז אחרים הופיעו במקומם. הראשונים עדיין שוכבים שם, והחבר'ה האלה מתקדמים. חזרנו ל־1941, כשלמפקדים לא היה אכפת מחייהם של החיילים הפשוטים. הבעיה היא שהם גם בטוחים בעצמם. הם חושבים שאוקראינה קטנה. 'אנחנו נדרוס אותם. פשוט נתגלגל מעליהם עם טנקים, ונסיים'".
בצד האוקראיני, לעומת זאת, מפקדים שהובילו כוחות במזרח המדינה מאז 2014 למדו משותפיהם המערביים על הורדת דרג קבלת ההחלטות בשרשרת הפיקוד. קצינים בדרג נמוך יותר ידעו שעליהם לפעול על סמך מה שקורה בשטח באותו רגע, בלי הנטל של המפקדה. ובכל מקרה, היוזמה נכפתה על הקצינים. כפי שקרה ממערב לקייב, הרוסים חסמו לחלוטין את רשתות התקשורת והלוויין של האוקראינים, והותירו את חודה ובכירים אחרים ללא קשר לחיילים בחזית. מפקדים אוקראינים נעו לעמדות חייליהם כדי לתקשר ולפרסם פקודות.
"התקשורת הצבאית הייתה משותקת לחלוטין", אמר חודה, וציין כי כוחותיו הסתייעו גם באוכלוסייה המקומית. "היינו צריכים לעבוד באמצעות מודיעים. אני לא מתכוון לשים את כל הקלפים על השולחן, אבל ידענו בדיוק של 95 אחוז אפילו את התנועות הקטנות ביותר של הרוסים".
הנחישות האוקראינית להילחם כנגד כל הסיכויים הורגשה במיוחד על גבעה צפונית־מזרחית לצ'רניהיב, ממנה נשקף נוף מרהיב של העיר. "הַחזיקו את הרכס הזה", הורה חודה ללוחמיו. אחרת, הרוסים יחזיקו את צ'רניהיב "בכף ידם". במשך ימים נאבקו לוחמים אוקראינים על האחיזה בראש הגבעה, למרות הפצצות רוסיות פראיות. כמעט כל האוקראינים שהיו שם נהרגו, אך הם לא נכנעו. "אתה מבין שאנשים מוכנים להגן על מה ששלהם ושאין דרך חזרה", אמר ניקולוק. "כשאתה רואה את זה, אתה מבין שאין לך זכות מוסרית לפעול אחרת".
רבים מהמתים היו חלק מכוחות ההגנה הטריטוריאליים של אוקראינה, מתנדבים שהצטרפו באלפיהם בימים הראשונים של המלחמה. אף שרובם היו לוחמים חסרי ניסיון, הם קיבלו על עצמם תפקידים מכריעים ומסוכנים וסיפקו כוח אדם נוסף וחיוני.
לאחר שישה חודשים, אוקראינה איבדה כ־9,000 חיילים וספרה יותר מ־7,000 חיילים נעדרים, כך לפי הצהרות רשמיות. המספרים האמיתיים עשויים להיות גבוהים יותר. רוסיה איבדה יותר מ־15 אלף חיילים, לפי הערכת ראש ה־CIA בסוף יולי, שהודה כי קשה לקבוע מספר מדויק.
חודה סיפר שהחלטתו של זלנסקי להישאר בקייב דרבנה את הכוחות. "תאר לעצמך שיש מלחמה ואומרים לך שהנשיא ברח לאנשהו… זה מדכא".
חיל האוויר הרוסי שלט תחילה בשמי צ'רניהיב. רק באמצע מרץ קיבלה החטיבה של חודה משלוח של טילי מיסטרל וסטינגר נגד מטוסים מארה"ב ובעלות ברית באירופה, שאפשרו סוף־סוף להפיל מטוסים רוסיים. עד אז, בכוח ברוטלי ובמספרים עצומים, הצליחו הרוסים לשטוף את דרום צ'רניהיב וכמעט לכתר את העיר. חטיבת הרגלים 58 של אוקראינה הצטרפה לקרב, והתקדמה בפאתי העיר כדי לעזור לחטיבת הטנקים 1.
הלחימה הגיעה לשיאה בכפר בשם לוקשיבקה. הרוסים אספו קבוצה גדודית של כ־750 חיילים וערמו תחמושת בין הקירות הלבנים של כנסייה אורתודוקסית ישנה, סיפר חודה. משוריינים רוסיים הציפו את הכפר וסיכנו את הנתיב האחרון של האוקראינים אל צ'רניהיב וממנה.
אך ההחלטה הרוסית לרכז את הכוח במקום אחד התבררה כטעות. שדות פתוחים וטלאים של נחלים זעירים הפרידו את לוקשיבקה מהכפרים שהוחזקו בידי האוקראינים, אמר חודה, והותירו את הרוסים חשופים. "בקבוצות קטנות, יצאנו והפלנו טנק אחד או שניים, נגמ"ש חי"ר אחד, כמה חיילים – ולאט־לאט התחלנו לנתק את הלוגיסטיקה שלהם", הסביר ניקולוק. הארטילריה עשתה את השאר, וחלק גדול מהציוד הרוסי הועלה באש. באותו רגע, אמר חודה, הוא ידע שהרוסים יובסו. הם איבדו יותר מדי אנשים, טנקים ורכבי לחימה – וכבר לא היו להם מספיק כוחות להתקדם לתוך צ'רניהיב עצמה. השרשרת הלוגיסטית שלהם נמתחה ונקטעה יתר על המידה.
אך עד אז, הרוסים כבר הגיעו לקצה המזרחי של קייב בדרך אחרת. היה זה מעשה חצוף, וגם מטופש. באמצע מרץ, כאשר כוחותיה נאבקו משני צידי קייב, ניסתה רוסיה הימור חדש ושלחה טור של טנקים 360 קילומטרים מערבה מהגבול הרוסי, דרך מרכז אוקראינה. כשהטור התקרב לגבולות עיר הבירה, האוקראינים שארבו לו תקפו את הטנקים באש ארטילרית. 19 כלי רכב נהרסו וכ־48 נסוגו, אמר מאוחר יותר מפקד גדוד בחטיבה 72. צילומי כטב"ם שפרסמו האוקראינים הראו 20 טנקים רוסיים מנסים להסתובב בבוץ ליד הכביש המהיר, בזמן שהטור נסוג. בשיחה מיורטת שפרסמו האוקראינים, חייל רוסי דיווח על אבדות רבות, כולל מותו של מפקד הגדוד.
המכה לרוסים הגיעה מגדודו של דמיטרו קובלנקו, שנלחם במשך שבועות בכפרים שלאורך הקצה המזרחי של קייב. בזמן הלחימה נזכר קובלנקו בדברי סבו המנוח, ששרד את הרעב שכפה סטלין על אוקראינה בשנות השלושים, וכששירת בצבא הסובייטי במהלך מלחמת העולם השנייה: לעולם אל תסמוך על רוסים או קומוניסטים. "הם הסבו הרבה סבל למשפחה שלי", אמר. "עכשיו אני שונא אותם".
לאחר הפיאסקו עם הטנקים, הרוסים לא הצליחו להתארגן מחדש ומעולם לא פתחו בהתקפה גדולה בקצה המזרחי של הבירה. ככל שחלפו הימים, מפקדים אוקראינים שעוקבים אחר התקשורת הרוסית החלו לשמוע שינוי טון בקרב חיילי האויב. ההתלהבות הפכה לפאניקה ולאכזבה. קייב החזיקה מעמד והצרות של הרוסים גברו.
רוסיה החליטה שלא להסתכן בהפסדים נוספים והודיעה בסוף מרץ כי חייליה ישובו להתמקד במזרח אוקראינה. בתוך ימים הם החלו לסגת. "יום אחד הם פשוט התקבצו ועזבו", סיפר קובלנקו. "בראש ובראשונה זה היה בזכות אנשים שעמדו אחד למען השני ואמרו, 'לא, אנחנו לא ניכנע'", אמר אחיו, רומן. "זה היה כוח הרוח".
דממת מוות
בזכות הצלת קייב, אוקראינה הגנה על עצמאותה כמדינה ריבונית. אבל רוסיה המשיכה להיאבק על גבולותיה של אותה מדינה בשלב השני והמדכא יותר של המלחמה בדרום ובמזרח המדינה. ב־4 באפריל נסע זלנסקי לבוצ'ה, פרבר של קייב. האוקראינים מצאו שם 458 גופות. על יותר מ־400 מהן נמצאו סימנים של ירי, עינויים או מוות במכות.
מדי יום, במהלך ששת השבועות הקודמים, עודכן זלנסקי במספר ההרוגים והפצועים. אף שביקר חיילים בחזית, נשאר ער בין קולות הארטילריה והתקיפות האוויריות הליליות, וסבל איומים על חייו שלו, היה מרותק זלנסקי עד אז בעיקר למשרד הנשיא. חיילים ישבו על הרצפה לאורך המסדרונות הרבים. צלפים הוצבו ליד החלונות. זלנסקי התרגל לכל זה, אמר, אבל שום דבר לא טלטל אותו כמו הביקור בבוצ'ה. גופות שכבו ברחובות. מבנים נשרפו. גורמים רשמיים הראו לו גופות של אנשים שעברו התעללות מחרידה. "התחושה הזו שזה המוות – כשיש שקט ורק שקט, ודבר לא נותר בחיים", הוא נזכר. "הכל נהרס, ומה עכשיו? יכול להיות שזה היה ככה בכל מקום. ככה הם עובדים".
לפני בוצ'ה, אמר, הוא היה כל כך עסוק בהשגת נשק נוסף, אישור החלטות בשדה הקרב ומשא ומתן עם מנהיגים זרים, עד שלא האט לרגע כדי להרהר באבדות הכבדות שגבה הניצחון בקרב על קייב. "הרגע הזה של מודעות מגיע פתאום, מודעות למה שקורה, למה שהם עשו. זה רגע שאין ממנו דרך חזרה".
עד יוני, רומן ודמיטרו קובלנקו היו במזרח המדינה, בדונבאס, שם פתחה רוסיה במלחמת ארטילריה שמזכירה את מלחמת העולם הראשונה, והותירה חיילים אוקראינים חסרי תחמושת מתחננים לנשק מערבי מתקדם יותר. במהלך חודש וחצי, יותר משני שלישים מהפלוגה של דמיטרו נפצעו, נעדרו או נהרגו; רוב הניצולים נותרו עם פציעות מוח טראומטיות. דמיטרו ביקר בעמדתו של אחיו וראה כיצד גם רומן סובל, עונד אטמי אוזניים כדי לעמעם את הדי הפיצוצים. תוך מספר ימים רומן חזר לאשפוז, שם שהה עד להצבתו שוב בימים האחרונים.
מוקדם יותר החודש, דמיטרו ארז את חפציו כדי לחזור לחזית המזרחית, לאחר שבילה כמה ימים מחוץ לקייב עם הוריו ובנו בן העשר. הבן שלו מבין לאן הוא הולך. דמיטרו מספר שהתקשה להחליט כיצד להיפרד: "אני אומר שהכל טוב, שאני אחזור בקרוב. רק תחכה".
