בוקר אחד באפריל השתכשכתי בנהר הייזל, נחל הררי קר בווירג'יניה. באתי לשם כדי לדוג פורל, אבל מצאתי את עצמי יותר מביט מאשר דג. אור השמש שבצבץ מבעד לעצים התקבץ לכדי אובך רך מעל האגם. בתוכו ריחף חרק קטן בצבע קינמון. הוא נע מעלה ומטה, אט־אט, במה שנראה כמו קצב של שיר עדין, גופו הארוך וזנבותיו תלויים תחת כנפיו. הוא הזכיר לי משהו שלא ממש הצלחתי לשים עליו אצבע. עב"מים, רקדני בלט, או שדונים. ראיתי זבובים רבים במשך השנים – הפורל אוהב לאכול זבובים, ואני אוהב לדוג פורל – אבל הזבוב הזה היה קסום.
ניסיתי להיזכר במה שידעתי עליהם. הבַּרְיוֹמַאי חי במשך שנה בערך מתחת למים, כנימפה בעלת זימים ושלד שריון חיצוני. הוא כנראה הגיח לעולם הארצי באותו בוקר, עם זוג כנפיים חדשות. הוא תר אחר בת זוג ולא היה לו רגע לבזבז: בעוד יום או יומיים הוא כבר ימות.
כשאנחנו חושבים על הסביבה, אנחנו נוטים לחשוב בגדול. האוויר, האוקיינוס, יערות הגשם, כדור הארץ עצמו. הדבר נכון גם באשר למינים שבסכנה. לווייתנים, פילים, קונדורים מקליפורניה וחיות גדולות אחרות זוכות להתייחסות רבה. אבל חרקים? אלא אם כן הם יקירי עולם החרקים – חשבו על דבורי הדבש ופרפר הדנאית המלכותית – הם מזיקים שיש להימנע מהם. "קשה מאוד לגרום לאנשים לדאוג לשלומם של חרקים", אומר ריצ'רד קנכט, פליאוביולוג במוזיאון לזואולוגיה השוואתית באוניברסיטת הרווארד. "אנשים אומרים 'נו, מה זה קשור אליי?'"
כשזה מגיע לבריומאים, למדתי שהתשובה היא: יותר ממה שאתם מסוגלים לדמיין. בריומאים הם עמוד התווך של שרשרות מזון רבות בעולם. הנימפות צורכות אצות, חומר צמחי ועלים נרקבים. חומרי המזון והאנרגיה שהם רוכשים מועברים לבעלי חיים אחרים שטורפים אותם, כמו פורל, בס, עכבישים, צפרדעים, לטאות, ציפורים, עטלפים ועוד אינספור בעלי חיים אחרים. ישנם אפילו בני אדם שאוכלים זבובים.
בריומאים זקוקים למים קרירים ונקיים יחסית כדי להתקיים, מה שהופך אותם לזקיפים האקולוגיים הטובים ביותר של הטבע. למי שיודע כיצד להסתכל, גופם מעביר רמזים מדויקים על מצב המים והקרקע שסביבם. יש מדענים המכנים אותם "חיישנים ביולוגיים". מים חמימים מדי, חומרי הדברה, מי נֶגֶר מלוחים מפיתוחים אנושים וזיהומים אחרים ימחקו אותם או יאלצו אותם לעבור לסביבות נקיות יותר.
כשהנימפות משתנות ומצמיחות כנפיים, הן הופכות למחזה נהדר למי שנמצא במקום הנכון בזמן הנכון. עננים שלהן מרחפים באוויר בחיפוש בן זוג, הם מחזה על גבול הנשגב
במילים אחרות, היצורים הלא ידועים הללו הם קריינים חשובים לאין ערוך של שינוי סביבתי. הם גם, למרבה הצער, קורבנות של אותן מגמות שהם יכולים לזהות, וכעת הם נעלמים בקצב מטריד מנחלי מים מתוקים, נהרות ואגמים ברחבי העולם.
פינוי במפלסות שלג
בריומאים הם החרקים המכונפים העתיקים ביותר ששרדו על פני כדור הארץ. קנכט גילה שרידים של זבוב מלפני כ־300 מיליון שנה בסלע מאחורי קניון רחוב במסצ'וסטס. האלגנטיות קצרת הזמן של החרק עוררה השראה בקרב אמנים ומשוררים מאז ההתייחסות הראשונה אליהם באפוס גילגמש, שיר מסופוטמי ואחד מפיסות הספרות העתיקות בעולם. ברמיזה לתקופת חייו הקצרה כינה אריסטו את החרק "אפמרון" ("חולף במהירות" ביוונית). המלומד והמשורר הסיני סו שי השתמש ברעיון כמטאפורה. "איננו קיימים יותר זמן מזבובים בין שמיים וארץ", כתב בשנת 1082. סמוך לשיא הרנסנס, אלברכט דירר יצר תחריט בשם "המשפחה הקדושה עם הבריומאי". החרק יושב לרגלי מרים הבתולה.
כיום, יותר מ־3,700 מינים חיים ברחבי העולם בנחלי מים מתוקים, נהרות, בריכות ואגמים. שמעתי שמין זעיר במיוחד של הבריומאי שוכן בנחל ליד ביתי במחוז ארלינגטון, וושינגטון, ורציתי לראות אותו בעצמי. הנחל, פימיט ראן, הוא חלק מרשת ניקוז עם מקטעים בעלי מראה טבעי המנוקדים במנהרות בטון. תכננתי את הביקור שלי לסוף אפריל כדי להיות שם בזמן פעילות של מתנדבים מקומיים, שניסו לסייע להעריך את איכות המים של הנחל. נוכחות מתמשכת של זבובים תהיה סימן טוב.
בהנחייתה של מומחית מים במחוז, לילי וייטסל, המתנדבים עבדו בזוגות. הם הלכו בנחל, הפכו סלעים וסיננו את המים ברשתות. וייטסל הציעה לי להסתכל על אחת מהנימפות שלכדו, דרך מיקרוסקופ שדה שהוצב על שולחן מתקפל. היצור היה מזעזע למראה, מפלצת מדע בדיוני אמיתית עם טפרים, עיניים בולטות וזנבות ארוכים ומתפתלים. "נכון שזה מגניב?" אמרה וייטסל.
כאשר נימפות כאלה משתנות ומצמיחות כנפיים, הן הופכות למחזה נהדר בעבור אנשים שנמצאים במקרה ליד המים הנכונים בזמן הנכון. עננים שלהן מרחפים ומתנדנדים באוויר כשהן מחפשות בני זוג, הם מחזה הוא על גבול הנשגב.
אחד הזנים המרשימים הוא הֶקסגניה, זן של בריומאים גדולים שמתחפרים בסחף ובבוץ, ובקיץ מתפרצים מאגמים גדולים כמו אגם אירי ונהרות כמו מיסיסיפי, אוהיו ואילינוי. מיליארדי חרקים צצים ביום אחד, מספיק כדי להאכיל עשרות מיליוני ציפורים. בכמה מקומות רבים כל כך נפלו מתים, עד שעיריות השתמשו במפלסות שלג כדי לפנות אותם מהכבישים.
באמצע המאה העשרים, בתקופה שבה פעילות תעשייתית הרעילה לפעמים אגמים ונהרות שבהם חיו הקסגניה, צנח מספרם באזור האגמים הגדולים. בסופו של דבר, חקיקה למען מים נקיים ריסנה חלק ניכר מהזיהום, והובילה להתאוששות של עשרות שנים באוכלוסיית ההקסגניה. עם זאת, בשנים האחרונות מדענים ואנשי טבע הוטרדו מדיווחים נקודתיים שלפיהם שגשוג ההקסגניה נסוג שוב. כבישים לא נזקקו לפינוי באותה תדירות, ושמשות מכוניות – מדד לא רשמי של חיי החרק המעופף של המערב התיכון – נראו נקיות יותר באופן תמידי.
לאיש לא היו די נתונים לומר בוודאות מה קורה, ולא היו מספיק תקציב או ביולוגים שיבדקו את כל המים שבהם חיה ההקסגניה. אבל לכמה מדענים היה רעיון חכם: אולי אפשר להשתמש במכ"ם מזג אוויר כדי לראות אם ענני ההקסגניה מפציעים. הטכנולוגיה שימשה למעקב אחר ציפורים נודדות, אז למה לא אחרי ההקסגניה? כשהחוקרים ערכו בדיקות של המכ"ם בלילה, הם הבינו שאפשר לראות ולתעד תמונות של החרקים. הם יכלו להשתמש באותה שיטה גם כדי לבחון כיצד התמונות של הבקיעות מן המים משתוות כעת לאלו שתועדו בעבר במכ"ם מזג אוויר. "היופי האמיתי הוא שאתה יכול להסתכל על דפוסים לאורך זמן ולראות אם היו שינויים בתזמון ובכמות ענני החרקים האלה", אמרה לי סאלי אנטרקין, אנטומולוגית בווירג'יניה־טק ואחת החוקרות.
אנטרקין, המטאורולוג והאקולוג פיליפ סטפניאן וארבעה מדענים נוספים פרסמו בשנת 2020 ממצאים מדהימים בכתב העת של האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים. משנה לשנה, היקף בקיעות ההקסגניה קטן. העובדה שההקסגניה נחשבת לאחד הזנים העמידים ביותר של הזבובים הפכה את התובנה למטרידה במיוחד.
מדענים אחדים טוענים שהידלדלות אוכלוסיית ההקסגניה עשויה להיות חלק ממחזור טבעי המתרחש במשך אלפי שנים. בכל מקרה, הם אומרים, אין מספיק נתונים לטווח ארוך כדי לפרסם הצהרות גורפות. אבל אנטרקין ועמיתיה טוענים שהראיות מבשרות רעות. "שינויים סביבתיים מתמשכים עלולים להכחיד מחדש את בריומאי ההקסגניה מנתיבי המים הגדולים ביותר בצפון אמריקה, מה שיהפוך את המחזה המדהים הזה – והתפקודים האקולוגיים החיוניים שלו – לנחלת העבר", נכתב במאמרם.
אשמת האדם
העדויות שליקטו החוקרים מצביעות על כך שהאשמים העיקריים מאחורי דעיכת ההקסגניה הם בני אדם: חומרי ההדברה שלנו; האופן שבו אנחנו מטפלים בביוב; הדשנים שאנו משתמשים בהם בגידולים ובמדשאות; אופן הבנייה שלנו; תוצרי לוואי רבים כל כך של בני האדם שנשטפים למים מתוקים ומעכירים אותם. "אין ספק שאנחנו מאבדים את בית הגידול שתומך בהרבה מינים שיש להם דרישות סביבתיות מסוימות מאוד", אמרה לי אנטרקין.
קשה לגזור מסקנות סופיות על המשמעות של זה בקנה מידה פלנטרי. המחקר על ההקסגניה נערך רק באזור אחד באמריקה ועל סוג אחד של בריומאי גדול; אבל העדויות לכך שהבריומאים – לצד חרקים אחרים – מתמודדים עם סכנה גלובלית, הולכות ומתרבות.
בבריטניה, למשל, עמותה בשם "ויילדפיש קונסרביישן" בחנה את "זרמי הקירטון" מ־2015 עד 2017, ושוב בשנה שעברה. נחלים כאלה הם בין נתיבי המים הטהורים ביותר על פני כדור הארץ. הם ניזונים ממעיינות קרירים הנובעים מאקוויפרים דרך סוג מסוים של אבן קירטון, ולעיתים קרובות משמשים בית לחרקים ודגים הרגישים לזיהום ולטמפרטורה כמו פורל. בוויילדפיש מעריכים שמגוון מיני הבריומאים בנחלים ירד בשיעור של עד 44 אחוז מאז 1998. החוקרים מאמינים שמי נגר מזוהמים בביוב, סחף וקוקטייל רעיל של חומרי הדברה וכימיקלים אחרים משבשים את בתי הגידול הללו, שבעבר התקיימו ללא מגע יד אדם.
פניתי לדיוויד וגנר, ביולוג מאוניברסיטת קונטיקט, מתוך מחשבה שאולי הבעיות הוצגו באופן מוגזם. וגנר חקר חרקים במשך עשרות שנים וסקר מחקרים מדעיים רבים עליהם מרחבי העולם. הוא לא סיפק סיבה לנחמה. גוף הולך וגדל של מחקרים מצביעים על כך שהעולם נמצא בעיצומה של ההכחדה ההמונית השישית שלו, הסביר. נראה שאובדן של יצורים שונים נגרם משינוי אקלים, היעלמות בתי גידול, זיהום וגורמי לחץ אקולוגיים נוספים.
במאמר בכתב העת של האקדמיה הלאומית למדעים בשנה שעברה, "הידרדרות חרקים באנתרופוקן: מוות באלף חתכים", הציגו וגנר וכמה מדענים אחרים אזהרה חמורה בעניין היעלמותם של חרקים. הדו"ח לא התמקד בבריומאים, אבל וגנר אמר לי שהם בין החרקים הפגיעים ביותר בעולם, בגלל הצורך שלהם במים נקיים ומחומצנים היטב. "בריומאים הם 'הקנריות במכרות הפחם' (איתות מוקדם לסכנה או כישלון בעתיד, א"ש) בעניין מערכות מים מתוקים", הסביר. "סיכויי העתיד שלהם, במיוחד באזורים שמתייבשים או מתחממים – עגומים".
גם החוקרים נכחדים
רציתי לשמוע גם את דעתו של משוגע־לדבר אמיתי, אדם שבנה את חייו סביב זבובים. אז נסעתי לאינדיאנה והצטרפתי ללוק ג'קובוס, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת אינדיאנה־פורדו קולומבוס, וחוקר־אורח בפורדו. הוא בילה את חייו הבוגרים בחקר בריומאים ומנהל את "מייפליי סנטרל", מאגר נתונים מקוון של שמות וסיווגים של זבובים.
מצאתי אותו ליד מגרש חניה בקמפוס של פורדו, קצת יותר משעת נסיעה מאינדיאנפוליס. הוא לקח אותי למרתף באחד מבנייני המדע ואז לחדר עם רצפות בטון, קירות עשויים בלוקים צבועים ושורות של ארונות מתכת גבוהים. היה זה בית צנוע לאוצר גדול, אולי אוסף הבריומאים הגדול בעולם. ג'קובוס פתח חלק מהארונות. בצנצנות שבתוכם עמדו בקבוקונים, ובבקבוקונים זבובים כבושים באתנול, כמעט 700 אלף במספר. "רוב המגוון בעולם נמצא כאן", הכריז ג'קובוס.
הדגימות מכילות אינספור סודות על הסביבה, האקולוגיה העולמית וחיי המים. אבל מכיוון שלעולם לא יהיו מספיק ביולוגים כדי לחקור אותם כראוי, רבים מהסודות האלה לעולם לא יתגלו. בריומאים ועבודת שטח יוצאים מהאופנה בעבור מדענים צעירים, שמתמקדים יותר בגנטיקה ובביולוגיה מולקולרית, אמר ג'קובוס. רבים מאלה שיודעים להסתכל מתחת לפני המים ומבינים את בתי הגידול המימיים, האנטומיה והטקסונומיה של היצורים הזעירים הללו, פורשים או מתים. "אני מהאחרונים מסוגי", הסביר.
הלהט שלו לחרק ניצת בחורף של שנת הלימודים הראשונה שלו בפורדו, כאשר נדרש לאסוף חרק מימי לשיעור ביולוגיה. ברגע ספונטני הוא הביט בתעלת הניקוז בחווה של הוריו באינדיאנה. פעמים רבות בעבר הוא ראה את המים, בלי לשים לב אליהם באמת. זה היה רגע של התגלות. "מדהים בעיניי שיש כל כך הרבה חיים וכל כך הרבה דברים מעניינים מול העיניים שלנו, ואנחנו לא שמים לב אליהם", אמר. "בסופו של דבר התאהבתי בבריומאים". עדות אחת למסירותו: ג'קובוס ואשתו יצאו לסיור איסוף בריומאים בירח הדבש.
אינדיאנה היא ביתו של אחד המערכים המגוונים ביותר של מיני בריומאים ממערב להרי האפלצ'ים, כ־160 זוהו שם עד כה. על פי רישומי המדינה, כמעט רבע מהם מאוימים, בסכנת הכחדה או כבר נעלמו. בנחלים מסוימים במדינה וברחבי צפון אמריקה, אוכלוסיות בריומאים מדוללות כל כך עד שלמשך זמן רב הם לא יוכלו להתרבות בכמות מספקת. ג'קובוס מכנה את החרקים הללו "המתים החיים".
למחרת בבוקר עלינו לטנדר שלו, ומיהרנו לנקודת המפגש של היובל המזרחי והמערבי של הנהר הלבן, כ־180 קילומטרים מדרום־מערב לאינדיאנפוליס. היעד של טיול השטח שלנו היה Maccaffertium meririvulanum, הידוע גם בכינוי הבריומאי שטוח־הראש. הוא אחד הזנים שנחשב כמצוי בסכנת הכחדה. ג'קובוס קיבל מענק מחקר כדי לראות אם אפשר לקבוע את גורלו של המין ושל כמה אחרים ברשימת המינים הנעדרים והנכחדים.
בריומאים וחרקים אחרים סחררו דייגים במשך אלפי שנים. רומאי בשם קלאודיוס אליאנוס תיאר במאה השנייה כיצד דייגים במקדוניה קשרו צמר אדום ונוצות תרנגול לקרס כדי לתפוס דגים. זה אולי התיאור הראשון של חיקוי בריומאי
בדרכנו לשם שפך ג'קובוס ידע על עוד ועוד סוגים של בריומאים. הוא הסביר שהם כל כך מפותחים למטרת הזדווגות, שהם לא אוכלים אחרי תום שלב הנימפה. הפה הבוגר שלהם אפילו לא עובד. אין דרך להבין את גורלם בלי אחיזה באקולוגיה – חקר האופן שבו אורגניזמים מתייחסים זה לזה ולסביבתם הפיזית.
אין הסבר גלובלי להיעלמותן של אוכלוסיות בריומאים. הסיבות קשורות בדרך כלל לאזור הסמוך לנחלים ואגמים מסוימים, ועשויות לכלול חקלאות, בנייה, נגר פרוורי ועליית טמפרטורות אוויר ומים. אבל יותר ויותר נראה כי לגורמי לחץ סביבתיים כאלה ישנן השפעות רחבות יותר.
הוא מאמין שחלק מהזבובים ישרדו, לא משנה אילו מכשולים ייערמו בדרכם. החזקים ביותר, ובמובן האבולוציוני בני המזל הגדול ביותר, יחיו כנראה הרבה אחרי שהאנושות תיעלם. אבל הוא מודה שלירידה במגוון המינים תהיינה השלכות קודרות. כאשר בריומאים נעלמים, הוא אמר, זו אינדיקציה ברורה לכך שעוד מקום בעולם יצא מאיזון.
ג'קובוס הפנה את רכבו לחלקת עשב סמוכה לנהר. בזמן שהוא הוציא את הרשת שלו מהטנדר ותחב בקבוקוני איסוף לאפוד שלו, אדם בטנדר אחר נסע לכיווננו במהירות. הוא פתח את החלון ואמר שאנחנו בשטח פרטי וצריכים לעזוב. ג'קובוס היה רגוע. הוא הסביר מי הוא ולמה אנחנו שם. הנהג חייך ונתן לנו מבט של אז־למה־לא־אמרתם.
הוא יצא מהרכב והושיט את ידו. שמו היה לואל. הוא תיאר את עצמו כחקלאי לשעבר, נכה. מתברר שהוא התלהב מהחרקים. "אני אוסף חרקים מאז שבתי נולדה, והיא בת 18", סיפר לנו. "אתה יכול להבין את א־לוהים באמצעות התבוננות בחרקים".
ג'קובוס ואני הלכנו בין כמה עצים וצעדנו במורד גדה תלולה עד לנהר. הוא תחב נרתיק מבד ורשת על מוט ארוך לתוך המים והבוץ. הנרתיק התיז מים לכל עבר כשהוצא בחזרה. החוקר קירב את תחתית הרשת לפניו ומלמל אל החרקים הדקים שהתנועעו בסחף האדמדם. אחר כך עיקם את פרצופו, כאילו נבוך. ג'קובוס הסביר שכמה מהם עשויים להיות אלה שהוא מחפש. כדי להיות בטוח, הוא יצטרך לבחון אותם במיקרוסקופ שלו במעבדה. ג'קובוס קיווה שהם יתגלו כמין הנכון – בין השאר מסיבות אישיות – אבל בעיקר, לדבריו, משום שרצה לקבוע בדיוק מדעי את המינים שנעלמים ממימי אינדיאנה, ואת אלו שאינם.
בנסיעה הביתה, ג'קובוס נקט גישה פילוסופית. "בריומאים הם המין העתיק ביותר של חרקים מכונפים שעדיין חיים על הפלנטה שלנו, ויש להם סיפורים לספר", אמר. "אני מנסה לעזור לספר את הסיפורים האלה".
אמנות, הומאז' ומדע
כשזה מגיע לסיפור סיפורים, כמה מהמיומנים ביותר על פני כדור הארץ הם "דייגי זבובים" – שיטה ללכידת דגים באמצעות זבובים. אלה טיפוסים בררנים, דעתנים וקצת משוגעים בכל מה שקשור לפורל ולבריומאים. דייגים ואגודות דיג משגיחים מקרוב על זרמי מים מתוקים באמריקה כבר מאה שנה או יותר. יש עמותות שמשקיעות בכך מיליוני דולרים בכל שנה.
דייגי זבובים רבים מודאגים. אחד מהם הוא סטיב שמידט, בעל חנות לדיג זבובים בסולט־לייק סיטי, מדריך לשעבר וסוג של אגדה בקרב דייגים במערב. התקשרתי אליו כדי לדבר על באטיס, אחד הזנים הנפוצים ביותר של בריומאים בצפון אמריקה.
נפגשנו בקטע סלעי של נהר פרובו התחתון, בבקעת הרי וסאץ' שממזרח לימת המלח הגדולה. באטיס, הנקראים לפעמים "זיתים כחולי כנף", מוערכים בקרב דייגים מכיוון שהם נפוצים כל כך, וכמו בריומאים אחרים, לעיתים קרובות מפתים פורל לאכול על פני המים. הם חיים ברוב הנחלים שיש בהם פורל. ברבים מהם, כמו פימיט ראן, האוכלוסייה דלילה מכדי להאכיל את הדגים אבל נוכחת מספיק כדי לתמוך בכמה חסרי חוליות מימיים. לעיתים הם מפציעים בכמויות כאלה עד שהפורל יאכל אותם בהנאה תוך התעלמות מוחלטת מהזבובים המזויפים שדייגים מציעים.
עוטים מדי דיג, קשרנו למוטות שלנו בריומאים מזויפים קטנטנים מצוידים בדוקרנים, בערך בגודל מחצית מציפורן הזרת. לשמידט הייתה משימה בעבורנו לפני תחילת הדיג: הוא פרש רשת גדולה מחוברת למוטות דיבל. הוא הורה לי לדחוף את המוטות לתחתית הנחל בזמן שהוא התקדם לעברי, בועט ומעלה סחף וסלעים ואת חרקי המים שמסתתרים ביניהם.
לאחר שהרמנו את הרשת מהמים, שמידט מצא חרקים בסחף החום הכהה שנדבק לתחתית. הוא שלף אותם בפינצטה ושם אותם במכל פלסטיק עם מי נהר. זיתים כחולי כנף התנועעו כמו דגיגים מיניאטוריים בין "זבובי אבן" זהובים, חיפושיות מים וחרקים אחרים.
היבול העשיר הראה שהפרובו התחתון בריא מאוד. נהרות אחרים ביוטה וברחבי המערב – כבר לא. בצורת, עליית טמפרטורות ושריפות בר, לצד גורמים אחרים שהוזכרו לעיל, הפחיתו או הרסו את זרמי המים המתוקים כאן וברחבי האזור בשנים האחרונות. שמידט מאמין שאוכלוסיות הבריומאים – זבובי האבן, זבובי הקאדיס ומינים מימיים אחרים האהובים על דייגים – הגיעו ל"נקודת מפנה" באזורים רבים. וזה קורה בתקופה שיש בה יותר דייגים מאי פעם, בין השאר מכיוון שכל כך הרבה אנשים חשבו על דיג זבובים כפעילות בטוחה במהלך מגפת הקורונה. "פעם היינו רואים כל כך הרבה זבובי קאדיס בערב, שזה היה מסחרר", אמר על נהר סמוך. "היו כל כך הרבה שטסו במעלה הזרם בגל אחד מתמשך, זה היה מחזה מצמרר". שמידט השתתק. עכשיו, הוא אמר, "הם כמעט נעלמו".
בריומאים וחרקים אחרים סחררו דייגים במשך מאות שנים. התיאור הידוע הראשון של זבובי דיג מלאכותיים מגיע מרומאי בשם קלאודיוס אליאנוס. במאה השנייה לספירה הוא תיאר כיצד דייגים בנהר במקדוניה קשרו צמר אדום ונוצות תרנגול לקרס כדי לתפוס דגים. זה אולי התיאור הראשון של חיקוי בריומאי, כך אמר לי היסטוריון דיג הזבובים פול שולרי.
דיג זבובים כפי שאנו מכירים כיום התפתח באנגליה באמצע המאה ה־19. עד סוף המאה, גברים בריטים עשירים פיתחו חוקים נוקשים בנוגע לדרך הנכונה לקשור זבובים ולדוג בעזרתם בנחלים האהובים עליהם. כשזה מגיע לבריומאים, הדייגים האריסטוקרטים האלה עסקו רק בחיקוי החרקים בשעות המאוחרות והגורליות של חייהם. לדוג פורל באמצעות זבובים המחקים נימפות מתחת למים – נוהג שגרתי כיום – נחשב אז לא מכובד.
תפקידו של הבריומאי בדיג זבובים מתאים למה שג'קובוס ומדענים אחרים מכנים "שירותי תרבות". זה הערך האסתטי, הרוחני והתרבותי שאורגניזמים שונים מספקים לרווחתם של בני אדם. ככל שחקרתי יותר, כך הלך והעמיק זרם התרבות של הבריומאי. חשבו על המוזיקאי הבריטי פול ולר, מייסד הלהקות "דה ג'אם" ו"סטייל קאונסל", שכתב לפני זמן לא רב שיר עגום בשם "בריומאי": "הו, שינה אינסופית/ אולי לחלום/ כבריומאי".
דייג וצלם בשם טד פאוצ'ליה אמר לי שהוא צילם כ־25 אלף תמונות תקריב של החרקים במשך שני עשורים. הוא לא הצליח להסביר למה. "רציתי להגיע למהות של הבריומאי", אמר פאוצ'ליה, שבסופו של דבר פרסם כמה מתמונותיו במגזינים לדייגים וכספר אלבומי לשולחן קפה. "אבל הם תעלומה, לא הצלחתי לתאר אותם במילים".
וישנו האמן והמשורר של המערב התיכון גיילורד שנילק, שבילה ארבע שנים בחקר הבריומאים במימי ויסקונסין והכנת חריטות עץ שלהם. מסירותו אליהם החלה אחר צהריים אחד בעת דיג. כשראה אחד מתרומם מהנחל, הלך אחריו ותפס אותו בידו. הוא בחן אותו בזכוכית מגדלת. "נדהמתי ממה שראיתי: הגוונים החיים והרעננים, הדפוסים המתפתחים ומתכנסים – זה היה נושא מושלם לחריטת עץ צבעונית", כתב.
זיהוי בריומאים הוא עניין מורכב, אז הוא ביקש עזרה מהאנטומולוג קלארק גארי מוויסקונסין. ספרם משנת 2005, "בריומאי האזור חסר הסחף", הוא הכלאה של אמנות, הומאז' ומדע. שנילק אמר לי שהוא בוחן שאלה גדולה: מה זה אומר להיות בחיים? "הבריומאי", הוא אמר, "הוא דוגמה ברורה לכך שהכול זמני וחולף".
גארי הוסיף שהפרויקט נתן לו הזדמנות להשתמש באהבתו למדע למען האמנות. הוא נבהל ממה שהיעלמותם של זבובים וחרקים מימיים אחרים יכולה לספר לנו. "אנחנו הולכים ומוחקים חלקים מהעולם הטבעי שאולי לעולם לא נוכל להחליפם", אמר. "כמו שאקולוגים אוהבים לומר: כמה מסמרים אפשר להוציא ממטוס לפני שהוא סוף־סוף לא יוכל עוד לטוס?"
מבחן לוחיות הרישוי
בסוף יולי נערכה לראשונה הפגישה הדו־שנתית של הוועידה הבינלאומית לאפומרונים. הוועידה כונסה במשותף עם הסימפוזיון הבינלאומי על פלקופטרה, ארגון המוקדש לזבובי אבן ומתאמץ להבין את מקומו של החרק הזה בסביבה הבעייתית של העולם שלנו. לעיתים קרובות, בריומאים וזבובי אבן מתקיימים בבתי גידול של מים מתוקים, ונראה שגורלם של השניים זהה.
בעוד רוב ההרצאות חקרו היבטים של הביולוגיה של זבובי אבן ובריומאים, חלקן התריעו על המקומות שהחרקים נעלמו מהם. מארגן הכנס, אד דה־וולט, ומדען נוסף מאוניברסיטת אילינוי, הסתייעו במודלים ממוחשבים והגיעו למסקנה שמינים מסוימים עלולים להיעלם מהמערב התיכון בגלל עיור, נגר חומרי הדברה והאקלים המשתנה של האזור. ככל הנראה, אילינוי כבר איבדה יותר מאחד מארבעת מיני זבובי האבן המקומיים. בינתיים מדען מהודו אמר שכריתת יערות, פיתוח ושינוי אקלים בהרי הגאט המערביים מסכנים עשרות מיני זבובים ואת המים המתוקים שהם חיים בהם.
מחקר אחד בוועידה נגע לבריומאי הקיץ העילי בבריטניה. קרייג מקאדם מ"באגלייף", עמותה לשימור באוניברסיטת סטירלינג בסקוטלנד, חקר את החרק הזה במשך שנים. זהו הבריומאי הארקטי היחיד באיים הבריטיים. לפני עשור צפה מקאדם שהוא ייאלץ לנוע צפונה בגלל עליית טמפרטורות המים. עכשיו זה קורה. זבובי הקיץ העיליים עוברים לנחלים קטנים וקרים יותר, גבוה יותר בגבעות. המין כבר לא קיים בארבעה מתוך חמישה אתרים שבהם מקאדם מצא אותם בעבר. התחזית עבורם קודרת.
בפגישה שארגן דה־וולט פגשתי את מקאדם ומדענים נוספים. מקאדם תיאר מיזם אזרחי־מדעי שתיעד ירידה חדה של כל החרקים, כולל הזבובים העיליים, בעשורים האחרונים. מתנדבים שעבדו עם הארגון שלו צילמו את לוחיות הרישוי של מכוניותיהם לפני טיולים ואחריהם. הלוחיות משמשות דרך סטנדרטית למדידת מספר החרקים מכל הסוגים שניתזים עליהן בזמנים ובמקומות מסוימים. מקאדם סיפר שחלה ירידה של 59 אחוזים בכתמי חרקים שנמדדו על לוחיות מאז 2004. אבל המחקר שלו על זבוב הקיץ העילי מטריד אותו יותר מכול. "הזן שחקרתי יותר מעשור הולך ונעלם", אמר. "וזה עושה אותי עצוב להפליא".
גם ג'קובוס השתתף בשיחה. לאחר שהסתיימה, ביקשתי לשמוע את התרשמותו. הוא היה לא רגוע: "אנחנו מאבדים בריומאים ודברים נוספים שתומכים בחיים שאנו מכירים והופכים את החיים לבעלי ערך", אמר. "היסודות של הטבע מתכווצים תחת שינוי עולמי. העולם תמיד השתנה, והוא תמיד ישתנה, אבל עכשיו הוא משתנה מהר מאוד".
