העימותים בין פורעים פלסטינים לכוחות הביטחון נמשכו אתמול במחנה שועפאט בירושלים, ובעקבותיו בשכונות ערביות רבות אחרות במזרח ירושלים.
"אנחנו רוצים להחזיר את המצב במחנה כמו שהיה לפני שבת", אמר עו"ד מדחאת דיבא, דובר "ועד המשפחות" במחנה, המונה כ־11 נציגים של המשפחות הוותיקות בשכונה. "המחסום למחנה נפתח באופן חלקי ביותר. כל רכב נבדק בקפידה, ויציאה מהמחנה דורשת חמש שעות. זה בלתי אפשרי לנהל חיים ככה, וזה מנוגד להחלטות בג"ץ שהתקבלו בעבר. נהגי אוטובוס במחנה לא יכולים לצאת לעבוד ברחבי ירושלים, אנשים שצריכים לקבל טיפול רפואי בבית חולים בירושלים ממתינים שעות במחסום. אישה ממשפחת בכרי כמעט מתה בגלל עיכוב במחסום".
תוך התעלמות מהאלימות חסרת המעצורים במחאות בשועפאט ובשכונות ערביות אחרות בירושלים, וכמובן תוך הדחקה של הירי הקטלני בלוחמת נועה לזר, הכריז הוועד על המשך "השביתה הכללית, האי ציות האזרחי והעימותים בדרכי שלום", וזאת כאמור במחאה על פעילות כוחות הביטחון בשכונה. הסוחרים בשועפאט, קבע הוועד, יפתחו רק חנויות מכולת, מאפיות, בתי מרקחת וחנויות מזון. "בבתי הספר השכונתיים תימשך השביתה", אמר נציג הוועד, וקרא לכל ועדי ההורים בירושלים הערבית להשבית גם הם את בתי הספר, "למען חירותנו וחירות בנינו".
הוועד הודיע שגם על הפועלים היוצאים מהמחנה תיאסר העבודה – הכרזה שחלק מהתושבים, הזועמים על הפגיעה בפרנסה, גינו: "אנחנו רעבים, אנחנו צריכים כסף, המשפחות שלנו רעבות", צעקו כמה מהם כשהוכרז על השבתת הפועלים.
ועד המשפחות קרא לפלסטינים "במחוזות המולדת" לתמוך במאבק אנשי שועפאט, ו"להפעיל לחץ על ממשלת הכיבוש כדי לשים קץ לדיכוי בני עמם בעיר ירושלים בכלל ובמחנה שועפאט וענאתא בפרט. אנו מאשרים את המשך השביתה השקטה על אף ניסיונות משטרת הכיבוש להתגרות במפגינים ולגרור אותם למעגל האלימות כדי לשבור את השביתה ולהשחיר את תדמיתם מול כלי התקשורת".
בשועפאט מבקשים כאמור לגרור את כל ערביי מזרח ירושלים, וכן את ערביי ישראל והרשות הפלסטינית, למחאתם נגד המצוד של כוחות הביטחון אחר המחבל. "אם לא ישחררו את העוצר על מחנה שועפאט, תהיה אינתיפאדה", איים בשיחה איתנו תושב מזרח העיר שביקש להישאר בעילום שם. "המצב נפיץ, הצעירים לא מפחדים להיעצר ומרגישים צורך להיות חלק מהמאבק".
דיבא, שמחזיק משרד בשועפאט, מעניק ייעוץ למשפחות במחנה הממוקם בצפון־מזרח ירושלים, בין השכונה הערבית ראס־ח'מיס במערב, השכונה היהודית פסגת־זאב בצפון, השכונה הערבית דחיית א־סלאם במזרח, ושכונת הגבעה הצרפתית היהודית בדרום. זהו המחנה הפלסטיני היחידי המצוי בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והוא שוכן בשטחה המוניציפלי של ירושלים. המחנה מאופיין בבנייה בלתי חוקית ומצמיחה דמוגרפית עקשנית, ובהיעדר משילות התפתחו בו פשיעת סמים ואלימות חמורה.
לטענת התושבים, היעדר המשילות מתבטא גם בנשק ברחובות. "המשטרה לא אוספת את הנשק ולא מטפלת בפשע כל עוד זה לא נוגע אליה. אנשים במחנה יכולים להירצח והרשויות לא יעשו דבר", אומר עו"ד דיבא. "אחרי הקמת גדר ההפרדה, המותירה את המחנה מאחוריה, ייצגתי את התושבים בבג"ץ בשנת 2006. הייתה הבטחה של משרד הביטחון שזכויות האזרחים במחנה לא ייפגעו. הם הבטיחו להקים מעבר שיש בו חמש כניסות ויציאות שיאפשרו מעבר של 5,000 תושבים בשעה. למרות ההחלטה, יש שלושה מעברים בלבד: אחד לאוטובוסים, אחד לכלי רכב יוצאים ואחד לנכנסים. בימי שישי ושבת סוגרים את כל המעברים מלבד אחד. לאנשים נמאס מהביזיון, הם רוצים לחיות חיים רגילים ומרגישים שהם חיים בלי זכויות".
דיבא, שאינו מתייחס להתפרעויות כתמיכה במחבל, אומר כי לא ייתכן שתושבי המחנה יסבלו בגלל המחבל שנמלט למחנה. "שמענו שמצאו את עקבותיו של המחבל בנבי־מוסא", הוא טוען. "נחשפתי לכתבי אישום רבים של צעירים שביצעו פיגועים. במובן מסוים אפשר להבין את הזעם שמוביל אותם לבחור בדרך של טרור. כל מי שיעמוד במחסום בכל יום ויסבול מהתנכלויות וחיים לא סבירים יחשוב על טרור. אם המצב לא ישתנה, המתיחות תימשך ואולי גם תסלים".
