נהג הדחפור לא חשב שכך ייראה הבוקר שלו. השעה עוד לא שמונה, ביום שבת בסוף יולי, והוא חומק מאבנים ומפחיות מלאות במיץ אשכוליות המושלכות לעברו ממרחק עשרים מטר, צועק על השוטר האדיש הסמוך שיתערב. "שלוף את האקדח שלך!", הוא קורא בייאוש. "שלוף את האקדח!"
הנהג הגיע ליער סאות' ריבר באטלנטה למען ריאן מילסאפ, איל נדל"ן שקיבל את הזיכיון להחריב חלקת עצים נרחבת ולהקים אולפן לתעשיית הקולנוע הצומחת של העיר. "דיסטופיה הוליוודית", מכנים זאת המפגינים רעולי הפנים המיידים לעברו מכל הבא ליד. התוכנית של מילסאפ מקיפה 160 דונם של אדמת יער בגדה המזרחית של נחל אינטרנצ'מנט, החוצֶה מקטע של היער שהפך לשדה קרב. בגדה המערבית של הנחל תובעת קרן השוטרים של אטלנטה שטח בן 340 דונמים של יער, שמועצת העיר הורתה בספטמבר שעבר להקים בו מתחם אימונים לשוטרים וללוחמי אש, שיכונה "קאפ סיטי", עיר השוטרים.
מה שהעירייה לא ציפתה לו היה שהקרקע תהפוך לביתה של חבורת פעילי סביבה ואנרכיסטים, שהתלכדו באופן רופף תחת הקריאה להגן על יער אטלנטה, ונלחמים בתוכניות הללו על כל צעד ושעל. "התנועה המבוזרת והאוטונומית", כפי שהם מכנים את עצמם, מורכבת ממאות פעילים מג'ורג'יה וממדינות אחרות, שכמה עשרות מהם חיים ביערות באורח קבע, ברשת מאולתרת של אוהלים ובתים על העצים שהוקמו כמה מטרים מעל קרקע היער. בימים, הקבוצה מגישה לחבריה ארוחות ממזון שנתרם לה והוכן במשותף, ומקיימת הדרכות בטקטיקות ובפילוסופיות של התנגדות, שיעורי כישורי חיים, טיולים רגליים מודרכים ופעילויות קהילתיות אחרות. בלילות, בסופי השבוע, האווירה משתנה תכופות למופעים מוזיקליים בהשתתפות להקות ותקליטנים מקומיים – עירוב אטלנטאי ייחודי של טראפ, הארדקור ומוזיקה אלקטרונית – לצד בר משקאות וחומרים משני תודעה מכל סוג. הזדמנות להתנועע לצלילי החירות ולרקוד בהתרסה.
חודשים אחרי שנחתמו העסקאות עם מילסאפ וקרן השוטרים, נדמה כי הדבר היחיד שנבנה ביער סאות' ריבר הוא המחאה של תנועת הפעולה הישירה. אלה אנשים שעייפו מהפסדים בהיכלי הכוח המסורתיים – בין אם בעיריית אטלנטה ובין אם בבית המשפט העליון של אמריקה – ומוכנים להילחם בשביל משהו אחר.
"זה לא מאבק מקומי בלבד, אנחנו נאבקים על שתי דרכי חיים יריבות", אומר מפגין המכנה עצמו ציקדה. "האנשים שמשמידים את היער חיים בכל רחבי המדינה. אנשים צריכים להרגיש שיש להם כוח לדרוש מהם דין וחשבון, להרגיש שהם מסוגלים לעצור את השחיתות הזאת".
נהג הדחפור נקלע לאש הצולבת. כשחלונות כלי הרכב שלו נופצו, הוא נסוג אל מחוץ לטווח המתקפה. אבל טנדר הדודג'־ראם שהוא השתמש בו כדי להביא את הדחפור לאתר, אינו בר מזל כל כך. כשהם עוטים בגדי הסוואה וחולצות שחורות קשורות סביב ראשיהם, מגיני היער מתפרעים על הדודג', שוברים את חלונותיו ומרססים בצבע את דלתותיו. מכסה המנוע פתוח ומישהו מרסק את קרביו. אדם אחר מתחיל לפרק את הממיר הקטליטי. תא הכפפות נפתח: כלי הרכב רשום על שם מילסאפ. אין מצב שהטנדר הזה יוצא מכאן בחיים.
אקדחי השוטרים נותרים בנרתיקיהם, אבל הם עושים ניסיון אומלל להגיע אל ירכתי הטנדר. אחד מהם מפעיל את המגפון: "אנחנו רק רוצים להוציא את הטנדר החוצה, אחר כך נעזוב. האם הטנדר תקין?"; "לך לעזאזל!", עונה מישהו. "האם תוכלו בבקשה לאשר שהטנדר תקין?", שואל השוטר, קולו עייף. "אתם תצטרכו להביא משאית גרר גדולה יותר!", צועק מישהו, והפנים הרעולות מתחילות לצחוק. הם ממשיכים להכות בטנדר. "לכו לעזאזל!", צועק הנהג בקול יבבני, "תקנו לכם יער משלכם!".
מאק, בן 22, פרש מעבודתו כדי להצטרף לתנועה. "העבודה היא גיהינום, היער יפהפה", הוא אומר. "החתירה להגן על מה שמשמר אותנו ולהרוס את מה שהורס אותנו, היא הדבר הכי חשוב"
פעולה ישירה
אטלנטה, בירתה של מדינת ג'ורג'יה, מכונה "העיר שביער". בעיר עצמה נמצא השיעור הגבוה ביותר בארה"ב של "נוף עצים עירוני". ככל שהמרכז העירוני מפנה את מקומו לפרוורים, חורשות אורנים ואדמת ביצות משתלטות על המרחב. במשך דורות, פעילים, מתכננים עירוניים וחברות נדל"ן נאבקו על מה שייך למי ומה יהיה איפה. המערכה הגדולה הזאת סוערת כעת במתחם הנצור ביער סאות' ריבר, שהתנועה המבוזרת והאוטונומית נשבעה להגן עליו בכל האמצעים. הפעילים הללו, שרבים מהם חיים ביער מאז נובמבר שעבר, אומרים שאדמת היער – שהם מכנים וילוני, בעקבות אומת הילידים מוּסְקוֹגִי שאכלסה אותה בעבר – שייכת "לעם", ולא משנה מי בעלי הקרקע החוקיים.
קאפ סיטי והדיסטופיה ההוליוודית היו שנויים במחלוקת מראשיתם. מאז שהוכרזה הקמתו ב־2017, מתחם הענק של קרן השוטרים ניצב מול התנגדות תקיפה מצד קואליציה רחבה של ארגונים קהילתיים, ארגוני סביבה וקבוצות של צדק גזעי. ימי הדיונים האחרונים של מועצת העיר בנוגע למיזם כללו 17 שעות של תגובות מוקלטות מראש, כ־70 אחוזים מהן שליליות, מאת 1,100 תושבי אטלנטה. עסקת מילסאפ – חוזה שדורש מהיזם לנהל את אדמת היער, כולל סלילת שבילי אופניים וטיול, תוך הבטחה לפתח מרחב לפארק חדש מצפון לפארק הנוכחי – ניצבת כעת מול תביעה שהגישו הקואליציה ליער סאות' ריבר והאגודה לקו פרשת המים של סאות' ריבר, בטענה שמילסאפ ופקידי המחוז כשלו בעריכת בדיקת הנאותות למשא ומתן שלהם. על אף התסבוכת המשפטית, מילסאפ ממשיך לתבוע את הקרקע ושולח אליה בהתמדה צוותי בנייה.
גם העיר לא נמנעה מלשלוח שוטרים לחוות הכלא הישן – חלקה מוזנחת במערב הנחל שהפכה ברובה לאדמת בור מאז סגירת הכלא שנתן לה את שמה ב־1995 – כדי לעקור את הכובשים באמצעות השמדת ארגזי המזון שלהם והריסת בתי העץ שלהם. מגיני היער, מצידם, מבריגים עכשיו לעצים רצועות מתכת שהם מכנים "מלכודות סנאים" כדי להרתיע את השוטרים מלטפס עליהם. בחודש מאי פשטה משטרת אטלנטה על המתחם ועצרה שמונה אנשים בחשד שהם יידו בקבוקי תבערה ואבנים לעבר השוטרים. הבעלות על היער, כך נדמה, תוכרע לבסוף בידי מי שמגפיו יהיו האחרונים על הקרקע.
כשהגעתי ליערות סאות' ריבר לשלושה ימים בסוף יולי, לא נדרשתי להודיע מראש למנהלי הבנייה, לשוטרים או לכל אדם אחר בעל סמכות מהמדינה. במקום זאת הגעתי לביתן קטן בתחילת השביל, שבו הקימו תושבי היער שולחן קבלת פנים. אישה שכינתה את עצמה אָגִי הסכימה להוביל אותי למחנה התנועה, אבל רק אחרי שהוכחתי לה שאיני שוטר. החשש מהמשטרה נוכח תמיד, ומסיבות טובות. כאילו ניתן האות, ניידת של משטרת המחוז נכנסה למגרש החניה כאשר הצגתי את עצמי, והסתובבה בו באיטיות בשעה שהשוטרים צילמו את לוחיות הרישוי.
התושבים הגיבו לנוכחות המשטרה בתרבות ביטחון מידע קפדנית ומופגנת: איש אינו משתמש בשמו האמיתי, הפנים הוסתרו מול המצלמות, והפרטים על חייהם מחוץ ליער נמסרים בשיחות פרטיות רק לעיתים רחוקות. במקום זאת כולם הופכים ל"יצורי יער" עם שם חדש, מטרה חדשה, ולפעמים אפילו דרכים חדשות לבטא את זהותם. השמות מושפעים לעיתים קרובות מהצומח סביב: פגשתי את פיגוויד (עשב שוטה), ת'ורן (קוץ), באני (ארנב) וסלאג (חשופית). השמות גחמניים לעיתים קרובות, אבל כוונתם ברורה: לגונן על האנשים ביער מפני המעקב והזיהוי בידי הרשויות הפועלות נגדם.
הטקטיקות הללו הושחזו דרך היסטוריה ארוכה של ארגונים רדיקליים, המיוצגים היטב במחנה. הסוואת תווי פניהם של הפרטים בקבוצה במסכות ובביגוד דומים היא ליבה של טקטיקה המכונה "בלוק שחור", ששימשה במשך עשורים מפגינים אנטי־פשיסטים כדי להגן על זהויותיהם (ביער, זה יותר "בלוק הסוואה"). אסטרטגיות אחרות – כמו ישיבות העץ ומטבחי המחנה – נלמדו מהתנסויות קודמות: היער מושך אליו את ותיקי מחאות שמורת האינדיאנים סטנדטינג־רוק בדקוטה הצפונית, צינור הנפט 3 במינסוטה, צינור גשר שפך המיסיסיפי בלואיזיאנה ורבות אחרות.
ממש כמו במחאות הללו, פעילי התנועה הגיעו למטרה מסוימת – להתנגד למיזמי פיתוח המאיימים על האדמה. אבל האידיאולוגיה הפוליטית שלהם רחוקה מלהיות אחידה. יש בהם אנרכיסטים, מרקסיסטים־לניניסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים וכל מה שבאמצע. רבים היו מעורבים בסצנת האנרכיזם והארגונים החברתיים של אטלנטה; חלקם עבדו על מיזמי עזרה הדדית במהלך מגפת הקורונה, השתתפו במחאת ג'ורג' פלויד, או עזרו לגבש מאבקי עבודה מאורגנת במקומות העבודה שלהם. אלה שהגיעו מחוץ לעיר שמעו על היער דרך הרשתות החברתיות ומפה לאוזן, והקריבו ימי חופשה מעבודתם רק כדי לבקר ביער. מאחדת אותם מחויבותם לפעולה ישירה: הם לא כאן כדי להצביע או להגיש עצומות, אלא כדי להגן על האדמה בגופם.
סלון בלב החורש
לא כולם ביער שמחו לפגוש אותי. בלילה הראשון שלי, אדם במסכת סקי שחורה – בלקלאווה – ניגש לתהות על כוונותיי, או פשוט לאתגר את מחויבותי. "אתה העיתונאי מהרולינג־סטון?", שאל. "מה איבדת כאן? את העבודה שלך?". אמרתי שאני מניח שכן. מה אם השוטרים "יירו במישהו", הוא אמר. "מה אם מישהו יאבד את חייו?". לא הייתה לי תשובה.
רוב השיחות שלי עם מגיני היער נעימות הרבה יותר. כאשר אגי לוקחת אותי דרך היער, היא מצביעה על נקודות ציון מעניינות. הנה המתרסים שהוקמו כדי לחסום את אחד משבילי ההליכה הראשיים, ליד אתר שהמשטרה וצוותי הבנייה הביאו אליו דחפור לפני כמה שבועות. אחרי חמש דקות של הליכה, השביל נפתח לתוך חורשת אורנים דלילה המכונה כאן "הסלון", שהשטיח שלה הוא שכבה דקה של מחטים. כמה אנשים יושבים עליה ומשוחחים, או פשוט שוכבים פרקדן. כמה שולחנות נושאים בקושי את משקלם של כמה סירי מתכת מלאים תבשילים (עדשים, אורז, פסטה), שהוכנו בכמויות במטבח המחנה, כחמישים מטר משם, במורד גבעה. אין במטבח מים זורמים אבל יש מערכת של דליים, כיורי פלסטיק ומשאבות רגל. המשימות מחולקות על בסיס חד־פעמי. באחד הערבים אני שוטף כלים, עד שמישהו אחר יורד מהסלון ומציע להשלים את המלאכה. בלי לוח זמנים, בלי מפקח, בלי לחץ.
קהילות אוטונומיות דומות, כמו מחאת גבעת הקפיטול בסיאטל שנמשכה שלושה שבועות, צצו כחלק מתנועות מחאה רחבות יותר בעבר, אבל מחנה התנועה כאן מתייחד באורך ימיו וביעילותו. "יש תרבות של ניסוי ועידוד לייצר או למצוא את הזהות שלך כאן", אומרת אחת התושבות, קנדיקיין, בת שלושים ומשהו. "להרבה אנשים, המאבקים הללו הם המקומות היחידים שמאפשרים להם לחוות זאת".
באחר־צהריים אחד בסלון אני פוגש את מאק, בן 22, שמגיע לדבריו מעיירה שמרנית קטנה במערב התיכון. מאק פרש מעבודתו במאי כדי להצטרף לתנועה. אני שואל למה. "זה נראה פשוט", הוא אומר. "העבודה היא גיהינום, היער יפהפה. החתירה להגן על מה שמשמר אותנו ולהרוס את מה שהורס אותנו, היא הדבר הכי חשוב שיש".
וולפקין, אישה שחורה בשנות השלושים לחייה, אומרת ביובש שהיא לא כאן בשביל המחאה. "אני מודעת לכך שהיא מתחוללת", היא אומרת, "אבל אני כאן בגלל הסיבה למחאה: כדי להשתמש באדמה ששייכת לנו".
כשהשמש שוקעת, ילדים מהעיר זולגים אל היער כדי ליהנות מפסטיבלי המוזיקה התדירים כאן (בתמונה). הקהל רוקד אופורי מחומרים שלקח, ומעלה ענני אבק מהאדמה
מוזיקה עד הזריחה
כשהשמש שוקעת, השימושים של הקרקע משתנים מאוד. צעירים מהעיר זולגים אל היער כדי ליהנות מפסטיבלי המוזיקה התדירים כאן, מלכלכים את נעלי הסניקרס הצחות שלהם באדמה כאשר הם עוקבים אחר שביל של סטיקלייטים ומנורות לד ממגרש החניה אל הסלון. הבר מוכר בירות בשלושה דולרים ושוטים של אלכוהול בחמישה. אם אתה מביא לברמנים שש חתיכות אשפה שאספת מהאדמה, תקבל את המשקה בחינם.
המסיבות המאולתרות מאורגנות בידי התנועה, שחופפת במידה מסוימת לסצנת המוזיקה בסגנון עשה זאת בעצמך. הן מייצגות את הניסיון של התנועה לרתום את האנרגיה שלה כדי להראות לעיר מה היא תאבד אם יזמים כמו מילסאפ וקרן השוטרים יקבלו מה שהם רוצים. באחד הלילות שם הקהל רוקד תחת רשת יריעות רופפות, שתוי ואופורי מחומרים שלקח, ומעלה ענני אבק מן האדמה על רחבת הריקודים. סופת ברקים מרטיבה את החולצות ומכופפת את גג היריעות המוחזק במוטות עץ שיש למתוח ידנית לאחר שהרוקדים מזיזים אותם. מערכת הגברה קטנה, מחוברת לגנרטור, מנוצלת הרבה מעבר ליכולתה, וקולה מהדהד עד לשולי עיר האוהלים. על הבמה עולה תערובת של מוזיקאים מקומיים וכמה להקות מחוץ לעיר. פופ רועש, אינדי ואימו מיוצגים כולם, אבל הצלילים נוטים בכבדות לעבר הארדקור וראפ – שתיים מהסצנות החזקות באטלנטה – לפני שההופעות מפנות מקום לסטים של תקליטנים שנמשכים כמעט עד הזריחה.
הלהקות מביאות אנרגיה מסעירה לכל הופעה. בקה הארווי, אמנית מאטלנטה שמכנה את עצמה גירלפאפי, אומרת לי שהיא מנגנת את השירים שלה בגרסה פשוטה ומוטת גיטרות, בקצב מהיר מזה שהוקלטו בו, כדי שיתאים לתחושה ביער – וגם משום שהיא והלהקה שלה לא היו יכולים להביא את הציוד הרגיל שלהם ליער. "אמרנו, בואו ננסה את זה", אומרת הארווי. "גם אם זאת הייתה ההופעה הכי גרועה שהופעתי בה, מה שחשוב הוא שהראינו לאנשים את המקום".
אם זו הייתה ההופעה הגרועה ביותר שלה, אני לא הבחנתי בכך: מי שהנדס את מערכת הקול עשה עבודה טובה, במיוחד בהתחשב בכך שהוא הצליח לעבור בתוך דקות מהאלט־רוק הדיכאוני של גירלפאפי למופע ההארדקור הברוטלי של אמבוש ואז לראפ האנדרגראונד של יאנג בארדי. שיא הפסטיבל מגיע בהופעת תקלוט לא שפויה של היי־טק מדטרויט, הרכב של שני גברים נלהבים עד הקצה שמתפרעים על הפטיפונים. בשלב הזה פרשתי ופניתי לאוהל שלי, אבל המסיבה באותו לילה נמשכה כמעט עד חמש בבוקר.
קצת אחרי שהטנדר שנפל שלל הוצת בשבת בבוקר, מתאספת חבורה בסלון כדי להאזין לקרייג וומאק, מרצה לספרות אנגלית לשעבר מאוניברסיטת אמורי הסמוכה, שהוא גם מומחה לעמים הילידים של נחל מוסקוגי. התנועה עשתה מאמץ לגייס נציגים מאומת המוסקוגי שישתתפו בשיחה על אדמתם. אבל כשוומאק מתיישב, הוא מתוסכל. "מצטער", הוא אומר, "אני עדיין קצת מעורבב מהשריפה במגרש החניה". תפיסת ההתנגדות שלו, הוא אומר, ממוקדת באי־אלימות. הוא לא מצפה לכך מכל הקבוצות בתנועה, אבל הוא כן מצפה שהאלימות תהיה אסטרטגית. "אם יש יום שבו תהיה לך שיחה, ואנשים יגיעו דרך מגרש החניה, אולי אל תצית באש את מגרש החניה", הוא מפטיר.
מלמולי הסכמה ומחלוקת עולים מהקהל. כמה אנשים מסכימים, בשעה שאחרים מזכירים שאלה החירויות שבזכותן התנועה "אוטונומית". כל קבוצה יכולה לפעול בכל עת בכל דרך שהיא רואה לנכון. ועדיין, נדמה שלפעולה יש השלכות: דיון על "תכונות אורבניות אקולוגיות" שתוכנן להמשך היום בוטל (משטרת המחוז אישרה לאחר מכן לרולינג סטון שבלשים וחוקרי הצתות חוקרים את התקרית). במהלך פסטיבל המוזיקה באותו לילה, הטנדר המפוחם הופך רקע פופולרי לצילומי סלפי.
בגרשם פארק, היישוב הקרוב ביותר ליער, 77 אחוזים מהאוכלוסייה הם שחורים. תושביו ירגישו ראשונים את השפעתו של אובדן הפארק ואת נוכחותם הגוברת של השוטרים. אבל פעילים אחדים שדיברתי איתם מודים שהתנועה התקשתה ליצור קשר עם היישובים מסביב. עימותים ישירים עם המשטרה אינם נוחים לאיש. ועדיין, המגינים מאמינים שמאבקם רב־פנים וכלל־לאומי: הפעולות קורות ביער, אבל התנועה תשפיע על העיר כולה. אחד המגינים אומר לי שכמה מחבריו נעצרו לאחרונה משום שהשתתפו בפעולה באתר בנייה של חברה קבלנית שנשכרה להשתתף בהריסת היער. כמה ימים אחר כך מקור אחר שלי נעלם למשך שעות, ואז אמר שנעצר על פעולה אחרת בעיר. פוסטים ב"סצנות", לוח מודעות אנונימיות ברשת המשמש את התנועה לעדכונים ולדיווחים, מציגים קריעת מודעות פרסומת, השחתת משרדים והפגנות מול בתיהם של מנהלי חברות יזמות במקומות מרוחקים כמו נברסקה, ניו־יורק, אורלנדו, מיניאפוליס, סנט־פול ועוד.
"קאפ סיטי מתפשטת מעבר ליער הזה", אומר לי ת'ורן באחר צהריים אחד. "היא מתפשטת מעבר לאטלנטה, אל הארץ כולה. יש הרבה יותר אנשים שמוכנים להילחם נגדה".
להמתין על העצים
בשעה שהמסיבות וההתכנסויות הקהילתיות מתקיימות בגדה המזרחית של נחל אינטרנצ'מנט, חציית הנהר דורשת יותר אימון וכרוכה ביותר סיכון. טכנית זוהי קרקע בבעלות העיר, שהוחכרה כעת לקרן השוטרים בהתאם להצבעת מועצת העיר בספטמבר 2021. אם הכול יתקדם כמתוכנן, מתקן האימונים – שאמור לכלול שיעורי נהיגה, מטווחים, מתחם לאימונים בשטח בנוי ומבנים שרופים לאימונים טקטיים – ייפתח בסוף 2023. פירוש הדבר הוא שכל מי שייתפס באתר העתידי מסתכן במסע אל הכלא בגין הסגת גבול. זהו איום שהופך את החיים בצד המערבי לשקטים וחשאיים הרבה יותר.
חלק ניכר מהפעילות שם מתקיימת בבתי עץ משוריינים, שהשוטרים ניסו להרוס. לפני כמה שבועות הם הסתערו עליהם וחוררו את מכלי המים של דיירי היער. הם שכרו מומחה לעצים שטיפס על גזעים כדי לפרק בתי עץ, בשעה שהשוטרים ניסרו עצים שכנים במתחם שכונה "ספייט סיטי" (עיר הדווקא). אבל בתוך ימים דיירי העצים בנו את בתיהם מחדש, ועכשיו הם מכנים אותם ונג'נס וילג' (כפר הנקם).
בשבת, תוכניתי להצטרף למסע אספקה מהמטבח שבגדה המזרחית לדיירי העצים בעבר השני מתעכבת. גשם כבד מונע כל חצייה של הנחל. אבל בבוקר הבא, שני מגינים, ורביין (ורבנה) ואגפלאנט (חציל), מסכימים לקחת אותי בנתיב אחר. אנחנו נוסעים בעיקוף רחב סביב היער, מחנים את המכוניות שלנו ברחוב שקט ליד שביל המוביל לחוות הכלא הישן. כשאנחנו נכנסים, אגפלאנט שולף את ברדסי ההסוואה שלהם, ז'קט הסוואה ומכנסיים המכוסים בעלים. ורביין מעדיפה לכרוך חולצה סביב ראשה.
"הרבה מהחיים בצד הזה הם פשוט לשבת על העצים, להתחבא ביער בשקט מוחלט ולצפות", אומר אגפלאנט.
אנחנו עוברים ליד כמה מבתי העץ. ורביין ואגפלאנט מאותתים להם. אין תגובה. אגפלאנט אומר שמישהו בטח ראה אותנו מגיעים. דבר לא חומק מעיניו של מי שמתחבא ביער. השניים מובילים אותי אל הריסות חוות הכלא הישן, המכוסות בגרפיטי. בקבוקי בירה ריקים מונחים על ספסלים, שולחנות מתכת מחלידים בתאים הריקים. בני נוער מגיעים לכאן לחגוג; רוכבי אופניים רכבו על השבילים הללו במשך שנים.
בדרכנו החוצה מהבניין הרעוע, אגפלאנט עוצר. "אתה שומע את זה?", הוא שואל. "קולות". כולנו קופאים. נדמה לי שאני שומע מלמול ברקע. פעילות המשטרה פחותה בסופי השבוע, אבל מעת לעת סיורים רגליים עוברים ביער, תרים אחר מחבואי מזון, בתי עץ או מגיני יער בלתי ערניים. אגפלאנט מתגנב לכניסה של בניין הכלא הישן, שורק בעדינות. אין תגובה. "טוב", הוא אומר. "אני חושב שאנחנו בסדר, אבל בואו נעזוב בקרוב".
מחנה היער, בשני הצדדים של הנחל, מתריס נגד המדינה אבל גם קיים בחסדיה. כמעט כולם כאן יודעים שאפשר לסלקם בכוח בכל רגע. אבל כשהפשיטה הגדולה תגיע, אמרו לי מגיני יער רבים, יהיו אנשים רבים שלא יעזבו בשקט.
המאבק נעשה מכוער יותר, והרשת מתהדקת. כוח המשטרה העירוני והמחוזי התמקד עד כה בצד הרחוק של היער, והותיר את הכפר הקהילתי של התנועה בלי פגע, אבל ייתכן שזה משתנה: שלושה ימים אחרי שעזבתי, שוטרים ופועלים החלו לכרות עצים ליד שדה התעופה לכטב"מים הסמוך לפארק, אולי בניסיון לפרוץ נתיב לדחפורים שלא יצליחו לחצות את מגרש החניה המוגן היטב. במהלך העימות הזה הוצת מתרס עשוי מצמיגים, ושילח עשן שחור באוויר היער.
בקרוב המחנה כולו יפונה, בתי היער יוחרבו, המגינים ייאסרו. אבל מה שיישאר, אולי, הוא תחושה גוברת בקרב הדורות הצעירים באמריקה שיש אלטרנטיבות כוחניות להיכלי הכוח המסורתיים.
במהלך שעותיי האחרונות עם התנועה, ניגש אליי אדם רזה וקצוץ שיער עם קעקועים פזורים על עורו. הוא מציג את עצמו בשם קארדבורד ואומר שהוא חי מעבר לנחל, בעצים, במשך יותר משבעה חודשים. אני שואל את קארדבורד למה הוא בחר להישאר בצד ההוא, להקריב עוד יותר מנוחותו וליטול על עצמו סיכון רב יותר.
"אני שונא את המשטרה", הוא אומר. "ואני רוצה להיות חופשי".
