בשבועיים האחרונים הולכים ומתרבים הדיווחים, הן בתקשורת הערבית הן בכלי תקשורת בינלאומיים, על מגעים שקטים שקיימו המצרים בחודשים האחרונים עם ישראל, בניסיון לשכנע את הממשלה בירושלים לאפשר לרשות הפלסטינית לפתח את שדה הגז הטבעי שמול חופי עזה. על פי אותם דיווחים, לאחר שנים של סירוב על רקע ביטחוני, ישראל נוטה כעת להיענות בחיוב. בין השאר בעקבות לחצים בינלאומיים מאירופה ומארה"ב, בעקבות משבר האנרגיה העולמי שיצרה המלחמה באוקראינה.
במשרד האנרגיה התחבטו השבוע כיצד להתייחס לחדשות הדרמטיות. הנוסחה שהתקבלה בסופו של דבר היא: "בשנים האחרונות יש מגעים בין הצדדים, אין כרגע החלטות בנושא". זהו אישור רשמי ראשון לכך ששדה הגז הפלסטיני חוזר אל סדר היום המדיני, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא צלל במצולות.
הראשון שדיווח על הדרמה מאחורי הקלעים היה האתר אל־מוניטור. על פי בכיר בשירות הביון המצרי, שצוטט באתר, "משלחת כלכלית וביטחונית מצרית דנה במשך חודשים עם הצד הישראלי בסוגיית ההיתר להפקת גז טבעי מול עזה. המשלחת הצליחה להגיע לפשרה שתועיל לכל הגורמים, בראשם ישראל והרשות הפלסטינית". הבכיר הוסיף כי הישראלים ביקשו מהמצרים שהות עד 2024 כדי לעבוד על הסידורים הביטחוניים הנדרשים.
למצרים יש עניין רב בפיתוח שדה הגז הפלסטיני, ולא רק לטובת ישראל והרשות. הסדרה של פעילות השדה עשויה להזניק את מעמדה הבינלאומי של מצרים, לא רק כמתווכת בין ישראל לרשות הפלסטינית ולחמאס אלא גם כמעצמה אזורית וכוורת אנרגיה בינלאומית, התורמת יותר מכל מדינה אחרת באזור למאמץ להפיק מקורות אנרגיה חלופיים בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ומשבר האנרגיה שהחריף מאז. היא גם תגביר את התלות של חמאס במצרים, ותאפשר לקהיר להפעיל מנופי לחץ על עזה ולייצר את השקט התעשייתי הדרוש למצרים בגזרה שבין עזה לסיני. אולי היא אפילו תייצר שנים של רגיעה בין ישראל לחמאס.
על פי מקור יודע דבר, "גם בתקופת נתניהו כראש ממשלה ושטייניץ כשר אנרגיה לא התנגדה ישראל לפיתוח שדה הגז העזתי, ובלבד שיימצא המנגנון הביטחוני שימנע את פריצת הסגר הימי על עזה"
השדה המכונה "גאזה מארין" התגלה לפני יותר מעשרים שנה בידי חברת בריטיש גז, ויש לו פוטנציאל מסחרי מוכח של למעלה מטריליון מ"ק גז טבעי – הרבה מעבר לצריכה הפלסטינית. הוא יאפשר ייצוא גז בכמות גדולה למדינות הים התיכון ואירופה, המשוועות לגז טבעי זול. אחרי שבריטיש גז עזבה את האזור עברו הזכויות לחברת "של" שמרכזה בלונדון. היא החליטה ב־2018 להיפטר מהזיכיונות על השדה, שנראה היה כי הסיכויים להפעלתו קלושים. הזיכיונות שבו לידי הרשות הפלסטינית, והיא חיפשה מאז משקיע חיצוני. כעת מתברר כי מי שכנראה הרימו את הכפפה הם המצרים; הם המשקיע האסטרטגי החדש. ואכן, מבחינתם יש היגיון חזק – גאוגרפי, פוליטי וכלכלי – בהשקעה בשדה העזתי והפיכתו לחלק מהכוורת האנרגטית המצרית.
מתברר שלשיחות החשאיות בין ישראל למצרים שעליהן דיווח אתר אל־מוניטור, קדמו חודשים ארוכים של דיונים מקדימים בין המצרים לרשות הפלסטינית. בפברואר 2021 ביקר בישראל שר האנרגיה המצרי טארק אל־מולה. היה זה ביקור ראשון של שר מצרי בישראל מאז 2016. האווירה הייתה חגיגית. הסכמי אברהם נחתמו זה עתה, והתחושה הייתה של משהו חדש מתחיל. השר המצרי התקבל בלבביות רבה, ונפגש לא רק עם שר האנרגיה שטייניץ אלא גם עם הנשיא ריבלין ועם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שהפגין אופטימיות. "יש עידן חדש של שלום ושגשוג אזורי בפתח", אמר. "בעקבות הסכמי אברהם אנו חושבים שזו הזדמנות אדירה לשיתוף פעולה אזורי – מצרים, ישראל והמדינות האחרות".
האם גם שדה הגז העזתי היה חלק מסדר היום החדש שנתניהו דיבר עליו? לדברי מקור יודע דבר, "גם בתקופת נתניהו כראש ממשלה ושטייניץ כשר אנרגיה לא התנגדה ישראל לפיתוח שדה הגז העזתי, ובלבד שיימצא המנגנון הביטחוני המתאים שימנע את פריצת הסגר הימי על עזה. חששנו למשל מסיטואציה שבה עזתים יעבדו על האסדה, מה שיוכל לייצר עבור חמאס יכולות מודיעיניות ואחרות שאין להם כרגע, ושהם יוכלו להשתמש בהן נגדנו".
בשיחה עימו השבוע אומר שטייניץ כי נושא פיתוח שדה הגז לחופי עזה עלה בזמנו בקהיר, במסגרת פורום המדינות מפיקות הגז במזרח הים התיכון, שהוא הקים עם שר האנרגיה המצרי. מה שמנע את הפיתוח, הוא אומר, "לא היה ישראל אלא המריבות המתמשכות בין אש"ף לחמאס, שהתקוטטו ביניהם לאן יגיעו הרווחים משדה הגז ואיך יתחלקו התמלוגים בין רמאללה לעזה". ובכלל, מוסיף שטייניץ, "לא רק שהם רבים ביניהם כבר שנים, הם גם מאוד בלתי יעילים. גם כשהחלטנו למשל לעזור לפלסטינים ולקדם בעבורם הקמת תחנת כוח בג'נין, הם לא היו מסוגלים להרים את המשימה".
בכל אופן, בדיעבד ברור שהמצרים היו בתמונה הרבה לפני הביקור של אל־מולה בירושלים. כי מירושלים המשיך השר המצרי לרמאללה, שם חתם על מזכר הבנות עם הרשות הפלסטינית לפיתוח שדה הגז הפלסטיני. לפיו, חברת הגז הלאומית המצרית EGAS תעבוד בשותפות עם הרשות הפלסטינית לפיתוח השדה ולהפקת הגז והעברתו לשטחי הרשות.
מנקודת מבט אזורית זוהי התפתחות טבעית, כמעט מתבקשת, בעקבות השינויים הדרמטיים במפת האנרגיה בעשור האחרון במזרח הים התיכון. שנים עקבו הפלסטינים בעיניים כלות אחרי הבוננזה האנרגטית של מדינות הים התיכון. תחילה ישראל עם שדות תמר ולווייתן, בהמשך המצרים עם תגליות הענק ובראשן שדה זוהר, וכמובן יוון וקפריסין. אפילו הלבנונים ניהלו עם ישראל בעשור האחרון משא ומתן מתמשך על סימון הגבולות הימיים, במטרה לקדם חיפושי גז מול חופיהם. כל זה בשעה שהפלסטינים יודעים שבמרחק 30 קילומטר בלבד מעזה ממתין להם אוצר מוכח מסחרית, שיכול היה להיות שלהם כבר לפני שני עשורים. איך היו נראים אז החיים בעזה וברש"פ? האם אפשר היה למנוע לפחות חלק מהסבל והאלימות שהיו מנת חלקם כל אותן שנים?
ואכן, כאשר התגלה השדה בידי חברת בריטיש גז לפני 22 שנים, עוררו הממצאים תקוות גדולות. דיברו על הפיכת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון", שתצעיד את הרשות הפלסטינית לעתיד כלכלי טוב יותר. אולם שנים של התדיינות עקרה בין ישראל לרשות הפלסטינית ולחברת בריטיש גז, העלו חרס. המורכבות הכלכלית והביטחונית שבה וניצחה את הפוטנציאל פעם אחר פעם. בסופו של דבר, בריטיש גז קיפלה את משרדיה. וב־2007, לאחר השתלטות חמאס על עזה והקרע עם אש"ף, נראה היה כי נסתם הגולל על הסיכוי שאי פעם יוכלו הפלסטינים לממש מקור אנרגיה שמונח להם ממש מתחת לרגליים ושעשוי להעניק להם רווחה כלכלית.
עיתוי לא מקרי
מאז, הקרע בין הרשות הפלסטינית, שהיא הריבון על שדה הגז, ובין חמאס ששולט בעזה בפועל, רק העמיק, עד למציאות שבה ישראל מתמודדת עם שתי ישויות נפרדות. במשך השנים נאבקו הרשות וחמאס זה בזה, וכל ניסיונות הפיוס כשלו. האחרון שבהם נחתם רק לאחרונה. "אני מבטיח לך שייחתמו בעתיד עוד כמה וכמה הסכמי פיוס כאלה", אומר המזרחן פנחס ענברי.
אמת, אבל הזמנים בכל זאת משתנים, וברשות הפלסטינית מעולם לא ויתרו על החלום. לא זו בלבד שקרן ההשקעות הפלסטינית PIF מעולם לא חדלה לחפש משקיע בינלאומי, בשנים האחרונות אף הפכה הרשות הפלסטינית לחברה מן המניין בפורום המדינות מפיקות הגז במזרח הים התיכון, שכולל גם את ישראל, מצרים, יוון, קפריסין ולבנון, לצד חברות משקיפות כמו אבו־דאבי. וכעת, לאחר שנים שרעו בשדות זרים, מסתמנת משקיעה חדשה ואולי ריאלית מתמיד: חברת הנפט הלאומית המצרית, EGAS.
איך ייראה השת"פ המצרי־פלסטיני? קשה לדעת. שטייניץ אומר כי בזמנו דובר על אפשרות שהאסדה תוקם הרחק משדה הגז העזתי, במיקום שיהיה מקובל על ישראל, ותחובר אליו בצנרת ימית. אפשרות אחרת שהוצעה היא שהאסדה תמוקם בשטח המצרי, סמוך לאל־עריש, והגז יזרום משם לעזה ולרשות. שהרי רוב הגז שיופק ייוצא דרך מצרים לאירופה, שכן תפוקת השדה גדולה הרבה יותר ממה שהפלסטינים מסוגלים בכלל לצרוך.
איכשהו נראה שגם העיתוי שבו הסיפור על שדה הגז העזתי יוצא לאור איננו מקרי, רגע אחרי ההסכם, ההסדרה או איך שתרצו לקרוא לזה, על סימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון. בריאיון לסוכנות AP הגדיר השבוע ג'ובראן בסיל, חתנו של נשיא לבנון מישל עאון ושר האנרגיה לשעבר, את התקופה הנוכחית בתור "עידן הגז", והבהיר כי "לבנון לא תישאר בחוץ. הפלישה הרוסית לאוקראינה יצרה ביקוש גובר למקורות חלופיים לגז הרוסי, וסייעה לסגור הסכם עם מדינת ישראל". ג'ובראן אף העריך כי ההסכם עם ישראל עשוי לסלול את הדרך למשאים ומתנים נוספים עם ממשלות סוריה וקפריסין, שעימן יש ללבנון מחלוקת על שטחי המים הכלכליים. ואף שג'ובראן הקפיד לומר שההסכם אינו תהליך נורמליזציה עם ישראל, הוא בהחלט מאפשר להשיב את היציבות לאזור ולשמר אותה, יציבות שהיא חיונית כדי למשוך משקיעים לאזור.
ברשות הפלסטינית ובקהיר היו חותמים מן הסתם על כל מילה. ובכלל, קשה שלא לראות את הקווים המקבילים. בתפקיד ממשלת לבנון נמצאת הרשות הפלסטינית, חמאס בתפקיד מקביל לחיזבאללה, מצרים בתפקיד מורכב קצת יותר של המתווך האמריקני אבל גם חלק מארכיטקטורת הפתרון, וישראל בתפקיד עצמה.
בתוך כל האופטימיות הקוסמית הזו, יש נקודה אחת שיהיה קשה מאוד להתגבר עליה: הדרישות של חמאס. הפרשן והמזרחן פנחס ענברי מעריך שלמנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר מתאים מאוד כרגע לעסוק בשיקום כלכלי של הרצועה. סיפור הגז מעניק לעזתים אופק שמזמן לא היה להם, וצובע את המנהיגות של סינוואר באופק קצת יותר ורוד. לכן, אומר ענברי, "סינוואר מאפשר למצרים. אבל השאלה היא אם יש בכוחו להתגבר על האופוזיציה הפנימית בעזה, המונהגת בידי אישים כמו פתחי חאמד או נאמניו של אסמאעיל הנייה, שסינוואר לא בא להם טוב בעין. אם סינוואר ירגיש שיש בכוחו להתגבר עליהם, הוא ילך על זה. אבל המכשול העיקרי העומד בפניו הוא קבלת רמאללה כריבון בעזה, וכרגע זה נראה לי מכשול בלתי עביר".
להערכה של ענברי יש אסמכתאות מוצקות. ב־2018 הגיע לביקור נדיר בעזה ראש ממשלת הרשות הפלסטינית ראמי חמדאללה. למרות מעמדו כאורח הוא היה קורבן לניסיון התנקשות. בין השותפים לאותה תקרית היה גם בכיר חמאס פתחי חאמד, הנמנה עם המתנגדים לפיוס עם פת"ח וקורא לחידוש המלחמה עם ישראל.
אבל בחמאס לא שוקטים על השמרים אלא מתחדשים בהתאם לרוח הזמן. באמצע ספטמבר פתח חמאס בקמפיין מחאה חדש תחת הכותרת "הגז שלנו הוא זכותנו", בדרישה להסיר את המצור הישראלי מעל הרצועה ולממש את זכויות העם הפלסטיני על שדה הגז. הקמפיין הושק ברוב תרועה בנמל עזה, כשמעליו מרחפים כטב"מים של הזרוע הצבאית של הארגון. באותו שלב היה נראה כאילו חמאס מנסה לחקות את מטס הכטב"מים של חיזבאללה מעל שדה כריש. אבל כעת נראה שלצד האיומים יש אולי בקנה מהלך עם פוטנציאל הרבה יותר רחב.
למצרים, שהפכו בינתיים למעצמת אנרגיה אזורית, יש אינטרס מובהק למנוע פגיעה אפשרית של חמאס במתקני הגז הטבעי והנפט של ישראל. פגיעה כזו תשבש את ההזרמה של גז ישראלי למצרים ודרכה למדינות המערב. אחד מתרחישי האיום האפשריים של חמאס הוא אימוץ דרכי פעולה של החות'ים במפרץ הפרסי באמצעות הפעלת סירות נפץ מוכוונות GPS, שיתנגשו בעוצמה במטרות בלב ים. האם מאמץ מצרי לייצר מציאות חדשה, שבה הפלסטינים יוכלו להפיק גז בלי שיהיה מעורב בכך תהליך נורמליזציה עם ישראל, נועד למנוע הידרדרות ו"איראניזציה" של הים התיכון? ואם כן, מה יהיה המנגנון שימנע את הגעת רווחי הגז למטרות הטרור של חמאס?
שבוע וחצי לפני הבחירות בישראל, ועדיין מדברים על הסכם הגבולות עם לבנון. בצדק. אבל כמו שאמר בסיל ג'ובראן, הכול זז עכשיו הרבה יותר מהר, לטוב ולרע. תהליכי העומק באזור מתקדמים מהר יותר ממה שסדר היום הציבורי מסוגל להכיל. איזה כיוון יתפוס תאוצה גדולה יותר? האם הכיוון של אופק חדש לעזתים ושקט תעשייתי לישראל ולמצרים, או שהכיוון של "איראן זה כאן", כמו שניסו חיזבאללה בכריש וחמאס בעזה לאותת, קרוב הרבה יותר?
