מיתוס רווח הוא שנשים חרדיות אינן מתעניינות בפוליטיקה, ושהן מעדיפות להשאיר לגברים את העיסוק בעלילות גפני ופרוש, נתניהו ולפיד. ייתכן שזו גם תהיה התשובה הראשונית והשטחית שתקבלו בסקרי דעת קהל. אבל כשמנסים לקלף את התשובה האוטומטית הזו במפגש פנים אל פנים, מתגלה מציאות אחרת. נשים חרדיות בכל הגילים מאזינות לחדשות במגוון דרכים, חלקן אפילו כמה פעמים ביום, ומעורות בפרטים הקטנים ביותר. האם הן חשות שהח"כים הגברים מייצגים אותן, ומה דעתן על כך שאין נשים חרדיות בכנסת? מה הן חושבות על תופעת בן־גביר, ולמי היו מצביעות אם לא הייתה הוראה רבנית ברורה? יצאנו לרחובות הערים החרדיות כדי לנסות לקבל תשובות ישירות לשאלות הללו.
שעת ערב מוקדמת במודיעין־עילית, העיר החרדית הצעירה בישראל. אינספור כיכרות ועצי דקל מקדמים את פני הבאים בשעריה, ואני שמה את פעמיי למרכז המסחרי. התנועה כאן דלילה למדי. בשנים האחרונות צצו כאן פיצרייה, המבורגר ואפילו חומוס עם מקומות ישיבה – עניין חריג בערים חרדיות. סמוך לגלידרייה אני פונה לשתי צעירות ושואלת אם יסכימו להשיב על כמה שאלות פוליטיות. הן מסתכלות זו על זו במבוכה ומחייכות. "אני לא כל כך מבינה בזה", אומרת אחת מהן, והשנייה מצטרפת בהנהון.
מהר מאוד אני מוצאת שרוב הנשים מסתייגות משיחה על פוליטיקה: "מה לי ולזה, אני לא בקיאה", חוזרת על עצמה התגובה הראשונית. אבל כשאני שואלת שאלה ספציפית הן דווקא בקיאות ומעורות, ויש להן גם דעה מוצקה. למעשה, המכשול העיקרי בדרכי הוא לא בהכרח הרתיעה מתקשורת, אלא העובדה שהאישה החרדית תמיד עסוקה – פעם עם עגלת תינוק, פעם מתרוצצת בסופר ופעם בשיחת טלפון. אם בציבור הכללי רובנו עם העיניים על המסך, בציבור החרדי השתמרה צורת הדיבור הקדומה, עם טלפון באוזן.
אני יוצאת מהמרכז המסחרי כדי לחפש סביבה תוססת יותר, ופוגשת ליד החניה שלוש נערות שעומדות ומשוחחות. "אני מה זה לא מבינה בדברים האלה, זה לא מעניין אותי", מגיבה אחת מהן לבקשתי. אני שבה ומבקשת, מציעה להן לשמוע את השאלות ואז להחליט. בסופו של דבר השפה והרקע החרדי המשותף עושים את שלהם, והן נעתרות לשוחח איתי אך בתנאי ברור ומובהק: "את לא כותבת מי אני ומה השם שלי, כלום כלום. יש לי עוד שידוכים לפניי".
הן בגילאי 18 עד 21, גרות ולומדות בעיר. אתן עוקבות אחרי הפוליטיקה? שומעות חדשות? אני שואלת. "תלוי מי, נגיד אחותי זה מאוד מעניין אותה. אותי לא. אבל יש לי חברות שמבינות בפוליטיקה יותר ממך. חכי אני אקרא להן לבוא", אומרת שרי. הן צורכות את האקטואליה שלהן מרדיו קול חי, יתד נאמן, וקווי חדשות טלפוניים מגזריים, הידועים כ"קווי הנייעס". חלקן מתעדכנות שלוש פעמים ביום, חלקן שלוש פעמים בשבוע. והנה מגיעה החברה הידענית, נקרא לה רבקי (כל השמות בכתבה בדויים). היא מתחברת לאקטואליה "דרך המחשב, במיילים". לרשתות חברתיות אין להן גישה.
"אין לי אינטרנט, הכול טלפוני או רדיו – גלי צה"ל, רשת ב'", אומרת אסתי, גם היא בקיאה באקטואליה. "נגיד זירת החדשות יותר מעודכן מהסקופים", היא מחלקת ציונים לקווי הנייעס. "יש קווים לחרדים, ישראמדיה, ששומעים שם ערוצים 11, 12, 13, הכול בשידור חי. יש גם 'מעניינים' (במלעיל, 'מע־ניינים'), ששולחים מייל שלוש פעמים בשבוע, עם תמונות וגם וידאו מכל החדשות ודברים שקרו. הפגנות, נתניהו בכפר חב"ד. לפעמים גם צילומי מסך של ציוצים מהטוויטר".
"רגע, מקור ראשון? אה, את עם יותם זמרי", מצטרפת אלינו יעל, בת 20, בחולצה תכולה וקוקו זהוב. אני מנסה לאבחן אותה על הספקטרום החרדי כדי להבין מאיפה הבקיאות. יש לך סמארטפון, אינסטגרם, ווטסאפ, טוויטר? "כלום, אבל אני שומעת את זמרי ברדיו, ובערב הוא בפטריוטים. אין לי איך לראות, אבל יש היום הכול לשמוע דרך הפלאפון, ואני מקבלת גם קטעים במייל. כיף לשמוע אותו, הוא מדבר לעניין", סבורה יעל. לא העליתי בדעתי שיותם זמרי פופולרי כל כך בקרב נערות קריית־ספר.
הן מזדהות עם תחושת הייאוש מהפוליטיקה: "זוועה, כל הכסף הולך לבחירות", אומרת שרי. "הרבה לא חושבים להצביע, אנשים אין להם כוח, עושים צחוק מאנשים. כל שנייה להצביע להצביע. אבל תכלס כולם סובלים תחת הממשלה הזו, לא רק החרדים. יוקר המחיה פגע בכולם, תחבורה ציבורית פגע בכולם. זה מעצבן, כל שנייה אני צריכה להטעין את הרב־קו. המחיר עכשיו כפול".
מה דעתכן על בן־גביר, אני שואלת. "הרוב בוחרים פה גימל או ש"ס, קצת בן־גביר", משיבה שרי. "בציבור שלנו הוא נקרא מדי קיצוני, אנחנו הולכים בדרך האמצע. תכלס אוהבים את הדעות שלו, כי צריך מישהו ימני שיאזן את הקיצוניות של השמאל, אבל אנחנו מצביעים לפי הרבנים. גם אם היה לי את השיקול שלי הייתי מצביעה לגימל, לח"כים החרדים". "אני הייתי מצביעה לדרעי, הוא דואג למצב הכלכלי", מציינת אחרת.
רבקי: "אוהבים את הדעות של בן־גביר, אבל הוא עולה להר הבית ועושה פרובוקציות ובלגנים. מוציא רובה בשייח' ג'ראח. אני לא אומרת שמה שקורה זה בגללו, ברור שלא, אבל הוא מתסיס, מוסיף שמן למדורה. אני מתנגדת אליו. הוא סוחף בחורי ישיבה שמתלהבים ממנו כי הם אוהבים אקשן. בוא נגיד ככה, אני מבינה את נתניהו שלא רצה איתו תמונה בכפר חב"ד. ביבי צודק, הוא קיצוני".
למשמע השם ביבי, יעל מביעה את דעתה בנוגע לאובססיה הלאומית: "התקשורת כל היום ביבי ביבי, אני לא יכולה לשמוע את השם הזה יותר, לא לטוב ולא לרע. נמאס לי, כל משפט מתחיל ונגמר בביבי".
מה נשים רוצות
אחרי שהשיחה בינינו קולחת, אני פונה לנושא הנפיץ: ח"כיות חרדיות. האם הן חושבות שנשים חרדיות יכולות להביא שיח אחר לפוליטיקה? האם הן עצמן היו רוצות להיות חברות כנסת?
"לילדים שלי לא הייתי רוצה את זה, מה הם צריכים שאימא שלהם תהיה על המוקד כל היום", סבורה שרי. "אישה זה לא המקום שלה. ובכלל הדעות שלנו הן גם ככה מהבית, אז מה זה משנה אם זו אישה".
"זה די קטע מגניב להיות ח"כית, אבל תכלס זו עבודה קשה. בשביל הכסף אולי כן… סתם אני צוחקת. מבחינת הרכבים והמשכורות עדיף כבר להיות שרה", אומרת רבקי בחיוך. אחרת מציינת את המחיר הגבוה שמשלמים נציגי ציבור, ללא הבדל מגדר. "הילדים של הח"כים כל הזמן שומעים 'אבא שלך גנב, אבא שלך נוכל, שקרן', זה לא שווה את זה". "פחות חברת כנסת, אבל אולי הייתי הולכת לתקשורת", אומרת יעל.
אני מעלה את הטענה שלפיה היעדרן של ח"כיות חרדיות גורם להשתקתם של נושאים רגישים, שאישה לא תחוש בנוח להעלות אותם מול פוליטיקאי גבר. "זה נכון", מסכימה יעל, "והייתה תקופה שזה מאוד הפריע לי. אבל הפתרון יכול להיות דרך מזכירות של הח"כים, או נשים שמקורבות, לא חייב להיות דווקא חברת כנסת. אם זה לא היה עניין של צניעות ברור שהרבנים היו שולחים גם נשים לכנסת, אבל הרבנים לא תומכים בזה. זה עניין של סולם ערכים וסדרי עדיפויות".
ומה הן חושבות על נשים חרדיות שרוצות להיות חברות כנסת? "לא יודעת, יכול להיות שיש להן מקום. אבל אגיד לך מה, יש מלא נשים חרדיות שהן לא באמת נשים חרדיות מיינסטרים. הן לא מייצגות אותנו ואת הקול שלנו. הן לא החרדיות מקריית־ספר, מביתר־עילית ומבני־ברק", אומרת רבקי.
השמועה על דבר העיתונאית שהגיעה לעיר מתפשטת. אחת הבנות יוצאת וחוזרת עם בנות נוספות. "אל תספרי כלום אבל, טוב? זה לא קרה, שלא יהרגו אותנו", מוודאת אחת מהן. אבל כאשר היא מקבלת שיחת טלפון היא ממהרת לחשוף את הסוד הכמוס: "אנחנו פה במרכז, יש כאן כתבת אחת שמראיינת אותנו לעיתון".
"היי, כאן הדר מוכתר יושבת ראש מפלגת צעירים בוערים. לפוליטיקאים שלנו…" מבצעת תמר, אחת הבנות, חיקוי של מוכתר, שמתברר כי שמה מוכר מאוד במגזר בעקבות המאמץ הממוקד שהיא השקיעה בו, אך היא סופגת גם לא מעט ביקורת: "היא מיד צועקת, ותכלס מה גילינו עליה? יש לה דירה, היא הסתבכה. היא נורא מגניבה אבל לא בשביל לבחור בה. היא עוצמתית ויכולה להפוך את המדינה. יש צעירים שיצביעו לה, אבל מי שיש לו קצת שכל לא יבחר בה. היא טובה אולי לציבור החילוני, אבל החרדים דואגים לעוד דברים חוץ מדירות. הדר היא חמודה וזהו".
"הדר מוכתר לא נראה לי קולטת את הציבור החרדי. היא מתקשרת אלינו מלא, אחותי נבהלה ממנה", מספרת אסתי. "חרדים לא מכירים שככה מדברים איתם. הרוב נבהלים, כולם מנתקים ומתעצבנים. כל מי שלא מבין בפוליטיקה מנתקים לה. היא כבר ברשימת דחייה. בציבור החרדי שומעים אישה, גם זה בעייתי".
רבקי, בת 19: "תכלס תמיד שואלים את השאלות האלה את הבנים. חלום שלנו שישאלו אותנו גם, אבל אנחנו רוצות גם שיצלמו אותנו ושנראה את זה אחר כך. סתם, לא, אנחנו לא באמת יכולות. אם נעשה את זה, אין לנו סמינר ואין לנו שידוך"
לפני סיום הן מבקשות שאוסיף: "שיפסיקו להיות עם סטיגמות על החרדים כי אנחנו אחלה ציבור, תכתבי את זה", אומרת תמר. "אנחנו לא כמו שמציגים אותנו, ואנחנו תורמים הרבה למדינה בכל מיני דרכים. אז נכון, צבא זה חשוב. אבל בואו נגיד את האמת, התורה שומרת על העולם ובלי התורה אין כלום. כן, קשה להשוות לאימא שהבן שלה בצבא והיא דואגת לו, או אימא שאיבדה את הבן שלה. אבל תכתבי שאנחנו בסדר. אנחנו לא מסריחים ומזהמים וכל הדברים האלה. אנחנו מנומסים ומחונכים, ואחים שלי מטופחים וחתיכים ואני גאה בהם".
"תכלס, תמיד שואלים את השאלות האלה את הבנים. חלום שלנו שישאלו אותנו גם, אבל אנחנו רוצות גם שיצלמו אותנו ושנראה את זה אחר כך", אומרת רבקי. אני בוחנת אותה ומציעה לבוא עם מצלמה. "אבל תבואי עם מצלמה עם הבום וזה, רציני, לא סתם", היא צוחקת, אך חוזרת לקרקע המציאות. "סתם, לא, אנחנו לא באמת יכולות. אם נעשה את זה, ברגע הראשון אין לנו סמינר ואין לנו שידוך". יעל מסכמת: "הן מדברות מלא, בתכלס הן או ש"ס או גימל".
אוהבת את גולדה
אם במודיעין־עילית התנועה דלילה, ברחוב רבי עקיבא בבני־ברק אין כמעט פיסת מדרכה פנויה. על האוטובוס שעומד ברמזור מתנוסס פרסום של ש"ס, "רעבים לשינוי", ועל המדרכה קופות צדקה של קופת העיר וּועד הרבנים. אם יש משהו שנפוץ בבני־ברק יותר מעגלות ילדים, אלה קופות צדקה. ליד חנות הירקות, סמוך לגן ורשה המפורסם, אני פונה לקבוצת נשים, שמתברר כי הן אם ובנותיה. היא בשנות השישים לחייה, והן בשנות העשרים והשלושים.
כמה פעמים ביום אתן שומעות חדשות? "אני בווטסאפ, לבעלי יש גם טוויטר. מתעדכנים דרך צאפ מגזין, מידע בני־ברק (קבוצות ווטסאפ חדשותיות)", אומרת רוחי, האחות הגדולה מביניהן, שמחזיקה ברשותה סמארטפון. אחותה הצעירה אלישבע פחות מתעניינת: "אני יותר עסוקה עם בעלי והילדה, רק בשבת קוראת עיתון. נמאס כבר לשמוע כל כך הרבה, זה חוזר על עצמו. אני שונאת לשמוע חדשות. כשבעלי שם רשת ב' אני ישר מנתקת. אני מעודכנת כי בעלי מעדכן אותי, אבל אני לא בטוחה שנצביע. אנחנו די קיצוניות, משתייכות לפלג הירושלמי. זה אחד לפני מאה־שערים. נראה מה הרב יגיד הערב, הבעלים שלנו בכנס". אומרת אלישבע, ומתכוונת לרב אשר דויטש, מנהיג הפלג הירושלמי, שנאם באותו ערב בכינוס הפלג בארנה בירושלים, והכריז כי אנשי הפלג, שמספר קולותיהם מוערך בכ־30 אלף, לא יצביעו בבחירות.
אלישבע מוסיפה: "אנחנו לא קיצוניים בכלל ביום יום, אבל בסיפור של גימל אנחנו לא יכולים לסבול את ההשתקות בכל מיני נושאים רגישים, ותביני את הכוונה. כנראה שלא נצביע. אני אוהבת את נתניהו. אולי הוא לא צדיק אבל הוא היחיד שיודע לנהל מדינה. בן־גביר עושה מלא בלאגן. לא עברה לי מחשבה להצביע לו, אבל יודעת שגם אצלנו יש בודדים ששוקלים להצביע".
"אם הייתי מצביעה, הייתי מצביעה לש"ס", משתפת אלישבע. "נכון, אנחנו עושים מה שהרבנים שלה אומרים. אבל לגימל ממש לא. לגימל אני כבר לא אצביע, כי הם לא עושים כלום. דואגים רק לכיס שלהם וזהו. את שומעת את דרעי נלחם על הציבור החרדי, על בני הישיבות. גם על הנושא הכלכלי אבל לא רק. גימל פראיירים, חנונים, מתחנפים לכולם. הם עוד ילכו עם ליברמן. סליחה שאני ככה מדברת כחרדית ליטאית, אבל אני לא אוהבת את גימל ולא אשים פלקט של גימל בבית שלי. אם כן, אז ש"ס".
כשאני מעלה את הסוגיה של נשים חרדיות בכנסת, הדעות חלוקות והנושא מסעיר את הרוחות. "אין לי בעיה שתהיה אישה. אני לא פמיניסטית, אבל אם יש אישה טובה… את גולדה מאיר אני מאוד אוהבת, היא הייתה חזקה". אומרת רוחי. אלישבע ממהרת לחלוק עליה: "נשים דעתן קלה, הן אומרות יום אחד ככה ויום אחד ככה, שוכחות ואומרות דברים אחרים. אישה חרדית גם אם היא אמיתית וישרה, מציאות שהיא פסולה לעדות".
האם, דינה, קוטעת את הוויכוח: "אנחנו לא יכולות להביע דעה, יש לנו את הדעת תורה. אצלנו אישה שהולכת לכנסת זה נגד התורה, אז אנחנו לא יכולים להגיד חזקה או לא חזקה. לעולם התורה לא תרשה לאישה להיות בכנסת וברמקולים. זה נגד התורה, נגד ריבונו של עולם, רבנים לא יכולים להתיר דברים כאלה".
מירי, חסידת ויז'ניץ צעירה שפגשתי בהמשך, רואה את הדברים אחרת: "אני חושבת שלנשים יש שכל יותר ישר, זו דעתי". לאחר התערבות של חברתה היא ממהרת לתקן: "אבל לשבת עם גברים אני לא חושבת שזה מתאים". חברתה מוסיפה: "שום רב חרדי לא ייתן לזה יד. לאישה אסור לפסוק ואסור להעיד. אין שופטת ואין דיינת ביהדות".
אתן מכירות מישהי שהייתה רוצה להיות חברת כנסת?
"זה לא הסגנון, מי שהולכת לכזה דבר היא שרופה. אין לה עתיד בקטע של שידוכים. צריך גם אופי מאוד חזק כי חברי כנסת עוברים הרבה. הייתה איזו חברת כנסת שנסעה להורים שלה בסגר הקורונה והרגו אותה בתקשורת".
