זה המאני טיים, הישורת האחרונה. ארבעה ימים בלבד לבחירות. ובכל זאת, שר הביטחון בני גנץ בחר להגיע שלשום לביקור בטורקיה. מה יש בביקור הזה, שגרם ליו"ר המחנה הממלכתי לעזוב את המערכה בעיצומה כדי לפגוש את שר הביטחון הטורקי הולוסי אקאר, רגע לפני שעם ישראל משלשל פתק לקלפי?
אז ראשית צריך לומר שביקור בטורקיה לא מזיק לגנץ בבחירות. להפך. תמונותיו סוקר מסדר כבוד תורמות לנראות שלו כראש ממשלה עתידי. אבל מעבר לזה, אכן מדובר בביקור משמעותי, אפילו מאוד. עשר שנים אחרי משט המרמרה, שהזרים דם רע בין ישראל לטורקיה, ביקורו של שר הביטחון הישראלי מסמל את השלמת תהליך הנורמליזציה בין המדינות.
התהליך התקדם עקב בצד אגודל. תחילתו בחילופי ברכות בין ארדואן להרצוג, עם היבחרו של האחרון לנשיא. בהמשך הגיע חימום נוסף של היחסים האישיים בין הנשיאים, וביקור של הרצוג בטורקיה. בחודש שעבר קיבל התהליך ממד פורמלי, עם מינויה של אירית ליליאן לשגרירתנו בטורקיה. שלושה ימים אחר כך נפגשו לראשונה ראש הממשלה לפיד ונשיא טורקיה ארדואן בשולי עצרת האו"ם. וכעת מגיע גם שר הביטחון לפגישות על אדמת טורקיה. לעובדה שמדובר בשר הביטחון יש כמובן משקל מסוג אחר. הכלכלה והתיירות הן אמנם נדבכים מרכזיים ביחסי שתי המדינות, אבל להיבטים הביטחוניים ביחסים יש משמעויות מרחיקות לכת, אפילו דרמטיות, ברמה האזורית ואף מעבר לה.
טורקיה נמצאת היום בצומת דרכים. מצד אחד כלכלתה עומדת על כרעי תרנגולת ועלולה להתמוטט בכל רגע נתון. האינפלציה המשתוללת שם חצתה את הרף של מאה אחוז. בה בעת, טורקיה נמצאת בנקודת שיא של השפעה אזורית ועולמית. זה סוג של נס שנובע בראש ובראשונה ממיקומה הגיאוגרפי של טורקיה, אבל גם מאישיותו של רג'פ טאיפ ארדואן והלוליינות האסטרטגית המרהיבה שהוא מפגין מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה. משבר האנרגיה, משבר הגרעין, משבר התזונה העולמי – בחודשים האחרונים ארדואן מקסם את כולם לטובתו. וכמו שאומר הפתגם האנגלי, יש לו כעת אצבע בכל פאי. מאוקראינה ועד מוגדישו, מהים התיכון ועד הים האדום. אי אפשר שלא להוריד בפניו את הכובע ולהתפעל מהאופן שבו הוא מצליח בו־זמנית למכור רחפני באירקטאר לאוקראינה למרות איומים מפורשים של הקרמלין, ובה בעת להמשיך לנהל דיאלוג בגובה העיניים עם פוטין על פיתוח טורקיה ככוורת אנרגיה בינלאומית. לפי שעה, הוא כנראה המנהיג היחיד שנמצא בדיאלוג הן עם הנשיא הרוסי והן עם צמרת נאט"ו וההנהגה המערבית.
בישראל, צריך להדגיש, לא נחפזו לקדם את תהליך הפיוס מול טורקיה. היו שם יותר מדי משקעים. מהמקלט שנתן ארדואן לאנשי חמאס על אדמתו, ועד הבחישה הטורקית בהר הבית.
בין לבין היו גם כמה התבטאויות אנטישמיות שקשה לשכוח. רק לפני שנה וחצי, במהלך מבצע שומר החומות, אמר ארדואן ש"ישראלים רוצחים ילדים ומגיעים לסיפוקם רק אחרי שהם מוצצים את דמם" – אמירה שגרמה אפילו למחלקת המדינה של ארה"ב לגנות בתוקף. וכמובן אי אפשר לשכוח את הפרשה המשונה של מעצר בני הזוג אוקנין, שהפכה לטלנובלה טורקית בפני עצמה, או את סדרת הטלוויזיה "תשקילט". בסדרה, שהופקה במימון סוכנות הביון הטורקית, הוצגו ישראל והמוסד כרוצחים שפלים, אבל גם כמי שסוכני הביון הטורקי האמיצים יודעים להכניע בלי קושי.
כל אלה הם כרגע נחלת העבר, משקעים שמאופסנים עמוק בתיבת הזיכרונות הקולקטיבית. כעת החיבור בין החולשה הכלכלית ובין העוצמה האסטרטגית של טורקיה מייצר הזדמנויות גדולות. כבר לפני חודשיים יצא ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, תא"ל במיל' דרור שלום, לביקור הכנה בטורקיה. לדברי מקורות המכירים את הנושא מקרוב, המטרה העיקרית של ביקור גנץ היא חידוש ציר היחסים הביטחוניים בין המדינות.
מי ייכנס לחלל הרוסי
סנונית ראשונה של חידוש היחסים אפשר היה לראות במרחב הימי. לראשונה אחרי תריסר שנים עגנה בחודש שעבר משחתת טורקית בנמל חיפה, במסגרת תרגיל של נאט"ו בים התיכון. אמנם לא נערכו תרגילים משותפים או קבלות פנים חגיגיות, כפי שמקובל באירוח ציים זרים, ובכל זאת מדובר בשינוי. טורקיה מנעה תקופה ארוכה את שיתוף ישראל בפעולות נאט"ו, באמצעות זכות הווטו של כל חברה בברית. כעת המצב שונה. ועל רקע המתיחות הגלובלית, הן במזרח הים התיכון והן במפרץ הפרסי, יש משמעות לכך שישראל לא תהיה מודרת מפעילות משותפת עם כוחות נאט"ו, כמדינה נלווית שאינה חברה.
ליחסים המשופרים עם טורקיה יש משמעות מיוחדת בכל הנוגע לשיתוף פעולה מודיעיני. החלק הזה קיבל חיזוק של ממש בקיץ האחרון, לאחר שהמודיעין הטורקי סיכל מזימה איראנית לחטיפה ורצח של דיפלומטים ותיירים ישראלים על אדמת טורקיה. כזכור, הפרשה הזו הביאה לאחת מאזהרות המסע הארוכות והחמורות שידע הציבור הישראלי. בטהרן היא גרמה להדחת ראש המודיעין של משמרות ההפכה, חוסיין טאאב, בעקבות הכישלון המבצעי הצורב והמבוכה הקשה שהוא גרם לאיראנים.
במסגרת משחק השחמט האזורי ודיפלומטיית הפסיפס של היחסים המזרח־תיכוניים, לשיפור הקשרים הביטחוניים עם טורקיה יש השלכות גם בזירה הסורית. המלחמה באוקראינה גורמת לצבא הרוסי למשוך בחודשים האחרונים נכסים וכוחות מסוריה לטובת הזירה האוקראינית. אז אמנם רוסיה ממש לא נעלמת, ובכל מקרה נוכחות רוסית בבסיסי הנמל בלטקיה, טרטוס ורצועת החוף הסורית תישאר – אבל בהחלט מריחים סוג של חולשה.
ומכיוון שבעניינים הללו אין ואקום, ככל שהנוכחות הרוסית בסוריה מתמעטת, כך עולה משקלה היחסי ויכולת השפעתה של הנוכחות האיראנית. לכן, לנוכחות הצבאית של טורקיה בצפון סוריה, אזור אידליב ורצועת הגבול, עשויה להיות השפעה ממתנת. בחודשים האחרונים ניסו האיראנים, בלי הצלחה, להציע עצמם כמתווכים בין טורקיה לסוריה, בניסיון למנוע מבצע צבאי טורקי רחב היקף על אדמת סוריה. בשורה התחתונה, ובלי לפרט יתר על המידה, אפשר לומר כי כמי שחולקת גבול ארוך הן עם איראן והן עם סוריה, לישראל ולטורקיה יש בהחלט על מה לדבר.
טפח מהשלכותיו של הדיאלוג החדש בין ישראל לטורקיה אפשר לראות בתמונות שהתפרסמו בשבוע שעבר, עם ביקור ראשון של משלחת חמאס בדמשק, מאז עזבה התנועה את סוריה לפני עשור בעקבות מלחמת האזרחים. עיתוי הביקור לגמרי לא מקרי. זה לא שסיפור האהבה ניצת מחדש; בחמאס מעריכים כנראה שהפיוס בין ישראל לטורקיה מחייב אותם למצוא נמל חדש לפעילות. הטורקים התבקשו כנראה להבהיר את העניין לצמרת הארגון.
ישראל עדיין צריכה לעקוב בשבע עיניים ולוודא שירח הדבש הטורקי עם חמאס אכן הולך ומסתיים. ועדיין יש לא מעט סימני שאלה. טורקיה לא רק אפשרה לבכירי חמאס לפעול משטחה, אלא גם סיפקה להם בסיס כלכלי ואפילו טכנולוגי, כזה שאִפשר לסוכני ארגון הטרור להקים חברות קש, לשנע כספים, ללמוד באוניברסיטה ובמכונים טכנולוגיים הנדסה וסייבר, ואפילו לתכנן פיגועים תוך ניצול הקו החם שבין טורקיה למלזיה, למשל. ראו פרשת חיסולו של פאדי אל־בטש, מהנדס של חמאס שנורה למוות בקואלה־לומפור ב־2018.
רגע לפני הבחירות, ביקורו של גנץ בטורקיה נועד לקבע את מה שהושג עד כה. לנעול את נושא סגירת תשתיות חמאס בטורקיה, וגם לייצר הבנות שיאפשרו לישראל לפעול במרחב. הציפייה בישראל, אומרים מקורות יודעי דבר, היא שבמסגרת חידוש הציר הביטחוני יתקיים שיתוף פעולה בין הממסדים הביטחוניים בשתי המדינות. מה זה אומר בדיוק? ככל הנראה תקשורת של המועצה לביטחון לאומי בישראל עם מקביליה בטורקיה. למוסד ובראשו דוד ברנע, כך נתבשרנו בעקבות פרשת אוקנין, כבר יש קשרים טובים עם הצמרת המודיעינית בטורקיה.
השאלה היא למה הטורקים מצפים. התשובות הרגילות הן חיבור טוב יותר עם האמריקנים בזכות היחסים עם ישראל, וההנחה שארדואן טרם ויתר על חלום צינור הגז מישראל לטורקיה. אבל הדברים אינם פשוטים כל כך. ערב ביקורו של גנץ אמר שר ההגנה הטורקי כי "טורקיה תנהל מדיניות שקופה מאוד כלפי ישראל". סתם ולא פירש, אבל הוסיף: "נבצע הערכה כללית של המצב. השקפותינו ומדיניותנו ברורות מאוד". מה שאומר אולי שלצד הפרגמטיזם יש כנראה חשש בטורקיה מקאמבק של בנימין נתניהו. בהקשר הזה, הביקור של גנץ נועד לקבע את תמונת המצב למי שיבוא אחריו.
