בחודשים האחרונים, תחת מעטה חשאיות, מנסים כמה מתושבי הקיבוץ ראש-הנקרה להביא להקמת מקווה הטהרה, אך ותיקי הקיבוץ, וכנראה חלק הארי ב־1,400 תושביו, נאבקים בכך בכל כוחם. "גם אם יבנו אותו בחינם ויבטיחו לנו שלא יעלה גרוש להחזיק אותו, לא יהיה כאן מקווה לעולם", מבהירה דוברת הקיבוץ נורית ברקאי.
מובילת המהלך לבניית המקווה היא חברת הקיבוץ אורית למלמן. "אני לא רוצה לכפות דבר על אף אחד חלילה", היא שוטחת את עמדתה, "ואני רוצה שיהיה טוב לכולם. מי שרוצה אפשרות לטבול במקום מגוריה, תוכל לעשות זאת. אף אחת אינה חייבת להגיע למקווה".
לדברי למלמן, היא אינה מבינה את החששות של חברי הקיבוץ. נשים בקיבוץ סיפרו לה שהיו שמחות לו היו יכולות לטבול במקווה סמוך לבית. "נכון שהיישוב מגדיר את עצמו כחילוני, אבל אני חושבת שהיישוב מגדיר את עצמו גם כיהודי. חוגגים פה את החגים, ומקווה הוא חלק מהחיים היהודיים. כמו שעושים חתונות ביישוב, שיעשו כאן גם טבילה".
מלבד החשש מהוצאה תקציבית שלא רבים ייהנו ממנה, המתנגדים רואים במקווה מבנה שמתריס נגד עולם הערכים והאמונות שלהם. "הוועד מתנגד בכל תוקף", אומרת ברקאי. "היישוב שלנו חילוני, ומקווה הוא שירות דתי. קמצוץ האחוז מחברי האגודה ישתמשו בו. אין סיבה להטיל מעמסה תקציבית על חברי האגודה בגין שירות שהם לא משתמשים בו, ומנוגד לערכים החילוניים. מקווה, שהוא לנשים בלבד, בעייתי כי הוא רואה באישה טומאה ולכלוך".
לפני כשמונה שנים התנהל בראש־הנקרה מאבק דומה סביב הדרישה להקים בו בית כנסת. המתנגדים הפסידו אז, ובית כנסת מרשים משמש – בעיקר בשבתות ובמועדים – את התושבים המעוניינים בכך. "לפי ניסיוני האגודה תצטרך להוציא כסף בהקמה, ולאורך שנים גם בתחזוקה", אומרת ברקאי. "השטחים הציבוריים מצומצמים, ואם נקים מבנה אחד – זה יבוא על חשבון מבנה ציבור אחר".
ראש המועצה האזורית מטה אשר, יורם ישראלי, מנסה להתרחק מסוגיות כאלו. בשנה שעברה הוכרע דיון דומה בקיבוץ גשר־הזיו בהחלטה לא לאפשר הקמת מקווה גם אם המועצה תתחייב להשיג את כל התקציבים הדרושים להקמתו ולהפעלתו. "אני האחרון שאתנגד", אומר ישראלי, "אבל כל עוד היישוב לא ירצה את זה, המועצה לא תכפה. אנחנו מקימים מקוואות ברחבי המועצה ויודעים גם להפעיל אותם ולעמוד בעלויות".
