עוד כילד בן חמש, השבתות של יחיאל נהרי התאפיינו בלו"ז צפוף במיוחד. עם כניסת השבת הוא יצא עם אביו מביתם שבשכונת כרם אברהם בירושלים, לתפילת ערבית בהיכל שלמה, "כדי לשמוע חזנות אשכנזית", כדבריו. "אחרי הסעודה הלכנו לטיש של האדמו"ר מגור. משם המשכנו לעדס, לשירת הבקשות שנמשכה לאורך כל הלילה. אחר כך תפילת שחרית – לפעמים אצל הסלוניקאים ולפעמים אצל העיראקים או הפרסים. אחרי מנוחת הצהריים המשכנו לעיר העתיקה, לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. משם לשכונת הבוכרים, אל חכם שלמה סלם ששלט בכל הפיוטים העתיקים. ואז בבית הכנסת העיראקי, ללמוד טעמים עם יהודה מוצפי".
החשיפה האינטנסיבית של הילד יחיאל נהרי לעולם הצלילים על גווניו השונים לא נעצרה בבתי הכנסת ולא הסתיימה ביום השבת. "במהלך השבוע", ממשיך נהרי ומשחזר את חוויות ילדותו, "יום אחד אבא משמיע לי מוזיקה יפנית ומפנה את תשומת ליבי למקאם לאמי, ויום אחר אנחנו הולכים למנזר השתקנים בלטרון. יהודי תימני עם כיפה וילד בן שמונה עולים לקומה העליונה, ואבא אומר לי: 'יחיאל, תקשיב לתפילה, זו שירה ביזנטינית'. למחרת הוא לוקח אותי לעיר העתיקה וקונה לי קלטות עם שירה כזו, 'שתבין איפה זה יכול להיכנס לך במקאמים'".
כאשר הילד שאל את אביו "למה אנחנו עושים את כל זה", השיב לו האב: "יחיאל, זה כמו שפה. ילד ששומע בבית שלו שתי שפות שונות לומד להכיל את שתיהן. אני רוצה שתשמע גם את החזנות האשכנזית כדי שתבין מהו רגש אחר, שיהיה לך מאגר של צלילים, שהאופק שלך יהיה רחב ולא תישאר מקובע". באותם ימים, מוסיף נהרי, "לא הבנתי מה שהוא אמר, אבל עם השנים הבנתי. הוא היה אמן אמיתי".
האב זיהה את הכישרון המוזיקלי של בנו בגיל מוקדם, ודחף אותו להתפתח כחזן ופייטן. "אבי היה איש עם חזון והייתה לו תוכנית מסודרת לגביי. הוא פיטם אותי במוזיקה. אף פעם לא היה לי חופש גדול. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי ל'בקשות' הוא ראה שאני עוזר למי שמגיש את הקפה, ונתן לי סטירה. 'בשביל זה הבאתי אותך לבית הכנסת? בשביל קפה? אני רוצה שתשב ותשמע'. בשבת שלאחר מכן ישבתי והקשבתי, וכמה ימים לאחר מכן, כשהתחלתי לדקלם קטעים שלמים שזכרתי, אבא היה גאה. הנה, הילד מוכשר כפי ששיער. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שתהיה מאה אחוז. אני רוצה שתהיה מעל המאה'. הייתה לו שיטת לימוד אינטנסיבית שאז שנאתי אותה, אבל היום אני מברך עליה".
התובענות של האב נבעה גם מחלום אישי שלא מומש, ושהוא ביקש להגשים באמצעות בנו: "אבי רצה להיות חזן, אבל זה לא קרה. הוא היה בן של רב, וכשהיה צעיר ירד לתל־אביב ושיחק בקלפים. יום אחד הוא עלה לתיבה, ומישהו ניגש והוריד אותו משם. הוא אמר: 'אתה לא ראוי לעמוד לפני התיבה. אתה מחלל שבת'. באותו רגע אבי נדר נדר: 'אני אולי הפסדתי את ההזדמנות להיות חזן, אבל אני מבטיח לכם שיהיה לי בן והוא יהיה חזן'. לימים הוא חזר בתשובה והיה מגויס כל כולו להפוך אותי לחזן".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף שבת של מקור ראשון
