ההמתנה מורטת העצבים ל"קולות החיילים והימאים" המצביעים במעטפות הכפולות היא מיתוס ישראלי ותיק. בדרך כלל ההמתנה איננה דרמטית כל כך, אך במצב שבו ישנה מפלגה שקרובה כל כך לאחוז החסימה, בדומה למצבה של מרצ בבחירות הנוכחיות, ההמתנה הופכת לדרמטית באמת. האם כ-450 אלף הקולות במעטפות הכפולות יוכלו להעביר את מרצ את אחוז החסימה? את התשובה האמינה והמוסמכת נדע רק בסיום הספירה, אך כבר כעת ניתן להעריך שהסיכוי לא גבוה.
מדוע? ובכן, שאלת השאלות היא עד כמה דומים דפוסי ההצבעה במעטפות הכפולות לדפוסי ההצבעה של כלל המצביעים לכנסת. לכאורה, הסיכוי לשינוי בעקבות המעטפות הכפולות היה צריך להיות אפסי עד בלתי קיים. תדמיינו סקר שבו במקום לדגום מאית האחוז מבעלי זכות הבחירה, אנחנו דוגמים 90 אחוזים מהם. מה הסיכוי שעשרת האחוזים הנותרים לא יתאמו במדויק את 90 האחוזים הראשונים? ככל שהדגימה איכותית הסיכוי הזה הוא אפס. הסיכוי עולה ככל שהדגימה איכותית פחות, ובמקרה שלנו, ככל שהקולות במעטפות הכפולות מגיעים מקבוצות אוכלוסייה ספציפיות ואינן דומות לכלל הקולות.
בעבר, אז כללו המעטפות הכפולות בעיקר את קולות החיילים ועוד מעט אוכלוסיות ייחודיות, היה ברור שישנו פער גדול מספיק בין האוכלוסיות על מנת שהספירה תוכל לשנות את התוצאות. אולם, כיום מרבית הקולות במעטפות הכפולות מגיעים מהקלפיות הנגישות. בקלפיות הללו מצביעות קבוצות אוכלוסיה שונות אחת מהשנייה. קשה מאוד לדעת מיהם בדיוק מצביעי המעטפות הכפולות כיום, אך ברור שהתפלגותם דומה להתפלגות הכללית באוכלוסייה הרבה יותר מאשר בעבר. שאלת הרכב הקולות עשויה להיות זו שתכריע את גורלה של מרצ, ולפי התוצאות הפעם נוכל להעריך מה עשוי לקרות גם בפעם הבאה. בינתיים ניאלץ אמנם להיאזר בסבלנות, אך גם להעריך שהסיכוי לשינוי דרמטי בעקבות קולות החיילים איננו גבוה.
