וידוי אישי: אני לא חובבת ספרי הדרכה. אני מעדיפה ללמוד בדרכים אחרות. איכשהו ניסוי וטעייה תמיד הוכיחו את עצמם יותר מאשר רשימת עצות. אבל במקרה הזה, אני חייבת להודות, חיכתה לי הפתעה. הספר של שירלי אבנון־קרייזל אומנם מייעץ ומציע איך לנהל את הבלגן בבית אבל הוא רחוק מלהיות יודע־כול, טוטאלי או נחרץ. הטון רך ומזמין ופונה בהוגנות לסדרנים ולבלגניסטים במידה שווה. האמת, היא קנתה אותי במשפט שלדעתי צריך להפוך להיות סטיקר: בלגן של ילדים לא אומר כלום על אמא שלהם.
אבנון־קרייזל (50) עוסקת בסידור בתים ובעיצוב פנים. בתקופת הקורונה היא התחילה לכתוב טורים ב"הארץ" על סדר וארגון, מה שהתגבש והבשיל לספר "הבית האופטימי – מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית" שהוציאה לאחרונה באופן עצמאי.
לפני כעשור היא החליטה לעזוב את תל־אביב ואת עבודתה באוניברסיטה בעיר ועברה להתגורר בכפר־סבא, עם בעלה ושלושת בניה הקטנים. "בוקר אחד הבאתי את הבן הקטן שלי לגן. היה לי זמן, הסתכלתי סביבי, וראיתי שפינת האמנות של הגן מבולגנת. זה לא היה כמה טושים וקצת פלסטלינה אלא סבך חומרים, כמו איזה אירוע רב־נפגעים של צבעים וחומרים. שאלתי את הגננת אם אני יכולה לסדר את הפינה הזו. יש לי זמן ואני טובה בסידור. היא כמובן שמחה על ההצעה, ותוך כמה שעות כל הארון היה מתוקתק והרגשתי משהו שלא הרגשתי כמה שנים: שאני מחוברת לתשוקה שלי. באותו רגע הרגשתי עד כמה פעולת הסידור היא משהו שעושה לי טוב בלב ובנפש. זה היה כמו פעולת פיצוח. להבין איך לארגן את כל הסבך הזה היה רגע מאוד מספק".
אבנון־קרייזל גילתה שלא רק היא מתרגשת מהסדר שהתהווה – גם הגננות וההורים התרגשו מכך. "הייתה לי שם איזו הבנה שכמעט כולם צריכים עזרה עם משהו בבית, ואם אני טובה בסדר וארגון אז למה לא לעשות את זה. אני זוכרת את הרגע שבו נסעתי במכונית ועלה לי הצירוף 'בתים בטיפול'. זה היה רגע של התבהרות. מצאתי. אני צריכה לטפל בבתים, להיכנס עם אנשים למגרות ולארונות שלהם זו עבודת עומק טיפולית, זה לא דבר שטחי. אז קודם טיפלתי בבית החולים, ועכשיו בבתים. זה אותו דבר, רק הקונטקסט שונה".
יצאו כבר לא מעט ספרים בנושא סדר. מה ביקשת לחדש בספר?
"למארי קונדו יש תובנות נהדרות והיא באמת עשתה מהפכה בכך שאמרה בואו נדבר על הבלגן בבית שלנו, אבל הגישה שלה טוטאלית ומוחלטת, ואני חושבת שהטוטאליות פחות מתאימה לרוב האנשים. לא הכול חייב לקרות בבת אחת, בעיניי, אפשר לרדת מהרעיון של המוחלטות. זה אומנם מניע לפעולה אבל בסוף נשארים עם התסכול כי הבלגן לא באמת נעלם. בית הוא מסודר כי מסדרים אותו, וזו פעולה יומיומית. קונדו מתייחסת לסדר כאירוע גדול וחד־פעמי ואני מבקשת להתייחס אליו ברמה היומיומית. הנה אני, אישה מסודרת, יש לי בעל מסודר ושלושה ילדים מסודרים, ועדיין, כל הזמן צריך לסדר בבית. כל הזמן. לבית יש תובענות וזאת באמת עבודה שלא נגמרת. צריך גם לקבל את זה שבבית אין סדר מושלם. יש ילדים בבית, יש תנועה ויש חיים. אני מאמינה בגישה שהיא יותר רכה ופחות נחרצת".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (יום שישי) במוצש של מקור ראשון
