זה קרה בכ"ב באדר תשמ"ב, מיד בתום השבעה על הרב צבי יהודה קוק. ראשי ישיבת מרכז הרב, ר' אברום שפירא והרב שאול ישראלי, קיבלו מכתב שהותיר אותם פעורי פה: "בהמשך למשא ומתן המתנהל בינינו כמה ימים, ברצוני להודיע לכבוד תורתם שאם רצונו של רבינו (הרצי"ה) לא יכובד לגבי המשך דרכה של הישיבה הקדושה, לא נוכל להמשיך בפעילותנו בישיבה". המכתב כלל דרישות ממוקדות: "דרישתי היא שהרב שפירא יִקָּרֵא ראש ישיבה, ולי תהיה זכות שווה בהכרעות ההנהלה, זאת אומרת בחתימה על ענייני ממון, וכן בקבלת ופיטור ר"מים ותלמידים, וכן לגבי עמדת הישיבה כלפי חוץ, וכן בשאר הכרעות הנראות לי גורליות. זאת אומרת שבכל אלה תהיה דעתי מכרעת ומעכבת על כב' הרב שפירא". על החתום: צבי טאו.
למכתב נלווה אולטימטום קצר, עד השעה 16:30 באותו יום, ובשולי הדף נוספו חתימותיהם של רבנים נוספים: שלמה אבינר, יהושע צוקרמן, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי ויעקב לבנון. הרב שפירא היה אז בן 68, כבר כיהן כראש ישיבה בפועל, הוכר כגאון תורני ומסר את השיעור הכללי היוקרתי, במקביל לתפקידיו כדיין בבית הדין הרבני הגדול וחבר במועצת הרבנות הראשית. שנה לאחר מכן אף מונה לתפקיד הרב הראשי האשכנזי.
הרב טאו לעומתו היה באותה עת בן 44 בלבד, לא נשא בשום תפקיד רשמי בישיבה, לא הוכר כלמדן בולט או כאיש הלכה, ולימד בעיקר שיעורי אמונה. יתרה מכך, זה היה לאחר ארבע שנים שבהן שהה הרב טאו בצפון, בגלות מהישיבה, בנסיבות הקשורות לפי טענות שונות לפרשת רצח מיכל אלירז בידי בעלה משה, שהיה תלמידו ובן טיפוחיו. ראשי הישיבה דחו את הדרישות על הסף, והבהירו שאם המורדים לא יקבלו עליהם בפומבי את מרותו של ר' אברום, הם יסולקו מהישיבה לאלתר. החותמים התקפלו.
הנקמה הוגשה קרה, בשלהי חורף תשנ"ז. הטריגר למרד הגדול היה בלתי מורגש כמעט: הנהלת ישיבת מרכז הרב הוטרדה מבעיית האבטלה הסמויה של חלק מהאברכים. פרסום על לוח המודעות הציע לתלמידים המגששים את דרכם לעולם המעשה תוכנית המשלבת לימודי הוראה. הרב טאו עט על ההזדמנות ופרסם מודעה שבה ציטט דברים שאמר הרב חרל"פ בשנת 1928: "הישיבה אשר היא צריכה להיות להמרכזית בעולם, אסור שיהיו חלות בה ידיים חילוניות. הישיבה הקדושה היא דרושה לשמור על צביונה הטהור, שתישאר בהוד קדושתה בלי שום צירופי מודרניות".
המרד פרץ בגלוי בט"ז בתמוז. הרב טאו ונאמניו – הרבנים צוקרמן, לבנון, אדרי והאחים שטרנברג – פרסמו מכתב חריף שבו האשימו את ר' אברום ב"שותפות רוחנית… עם מה שהיה מכונה בפיו של רבינו הרצ"י ז"ל עבודה זרה, חילול השם ולכל הפחות עבודה זרה בשיתוף". הדמון, שאיתו אסור לטעמם לשתף פעולה, היה משרד החינוך. תוכנית ההוראה של הישיבה המרכזית העולמית כונתה "תכנית הנידה הלזו. השרץ הזה שיוכנס למקדש".
מי שקורא את ספרי "לאמונת עתנו" מזהה מה לא קיים שם: לא נפש, לא חומר, לא גוף. יש רק רוח, וגם היא אמורפית, ערפילית, ממוסכת בשפה מליצית, לא מובנת ולא מתקשרת. בתורה הזו ההדחקה איננה באג אלא פיצ'ר
מי שקורא את ספרי "לאמונת עתנו" מזהה מה לא קיים שם: לא נפש, לא חומר, לא גוף. יש רק רוח, וגם היא אמורפית, ערפילית, ממוסכת בשפה מליצית, לא מובנת ולא מתקשרת. בתורה הזו ההדחקה איננה באג אלא פיצ'ר
המורדים טענו שהישיבה הפעילה לחץ על אברכים להצטרף לתוכנית, וקבעו ש"זו היא חרפה ואין זה כלל חינוך לעצמאות, לעמידה בדיבור, לאי־התכופפות ולעמידה בלחצים". חודש וחצי מאוחר יותר, בשלהי חופשת בין הזמנים, פרסם הרב טאו מכתב נוסף ובו קבע שהתוכנית מהווה "תערובת פסולה שיש בה שיעבוד, טישטוש וחילון הקודש".
מבחינת ר' אברום הישיש זה היה יותר מדי, והוא השעה את נושאי נס המרד מתפקידיהם. מה שהכאיב לו יותר מכול הייתה העובדה שהרב טאו אפילו לא טרח לשוחח עימו בטרם שרף את המועדון. מאוחר יותר הכחיש ר' אברום את הטענה העובדתית שעמדה ביסוד המהלך. לדבריו, לישיבה לא היה כל קשר לאותה מודעה שעסקה בלימודי הוראה. "זה שקר וכזב וזו עלילת דם", אמר בכאב. "הם רצו לכבוש את הישיבה, וחשבו שלשם השלום אני אאפשר להם זאת". שנים לאחר מכן העיד בנו הרב יעקב שפירא כי אביו הקפיד מאוד על הפורשים מישיבת מרכז הרב, וכי "לא מחל להם עד סוף ימיו ממש… אבי ניסה בכל דרך למנוע את המחלוקת".
חבורת הרבנים הקנאים הקימה את ישיבת הר המור, וסמוך לאחר מכן פרסמה שתי חוברות פנימיות בשם "לדרך הקודש" ו"קובץ שיחות". "אין שום אפשרות שאנחנו נלמד באיזו מציאות של אנדרוגינוס", הכריז הרב טאו במאמר הראשי, "שותפות עם חול, ישיבה עם מכון. לא נעשה שקר ולא נהיה שותפים עם דבר כזה. מהלכים כאלו עוקרים מליבנו את הכרת טהרתה, קדושתה ואלוקיותה של התורה… כל זה מתאים עם המחנק, עם המציאות האפורה והנפילה האידיאולוגית שיש במצב 'הפוסט מודרני', 'פוסט ציוני'".
בעל מלחמות
הטילים המונחים לא נחתו רק בתוך בועת הישיבה המרכזית העולמית. הראשון שחטף אותם במיקור חוץ היה ראש ישיבת עתניאל, הרב רא"ם הכהן. זה היה בשנת תשנ"ו, כאשר חבורה קטנה של תלמידים בשיעור ב' בעתניאל ביקשה ממנהל הישיבה מיכי מרק ז"ל מימון צנוע להדפסת עותקים בודדים מחוברת שהכינו, תחת הכותרת "לדרוש את ה'". החוברת כללה טקסטים שבהם דובבו הכותבים גיבורים מהתנ"ך, במעין מחזות קצרים.
אחד הר"מים העביר עותק לרב טאו, והלה חרץ את דינו של ראש הישיבה בהליך מהיר: "הרב רא"ם הכהן לא ראוי להיות מורה הוראה בישראל", פסק. הרב הכהן, שאפילו לא עיין בחוברת האזוטרית לפני פרסומה, נפגע עד עומק נשמתו; לא מ"פסק ההלכה" עצמו, כמו מהתהליך שלא קדם לו. הרב טאו לא התקשר אליו, לא דיבר איתו, לא ניסה לברר מה הוא חושב, לפני שירה את החיצים הקטלניים שלו. "מה עם הציווי התורני 'שמוע בין אחיכם', האוסר על דיין לחרוץ דין לפני שישמע את שני הצדדים?" זעק בכאב בישיבה. חריצת דין בלי שמיעת הצדדים עוד תתברר כשיטה עקבית.
המאבק הבלתי מתפשר בתפיסת "תנ"ך בגובה העיניים", הכינוי שטבעו מתנגדיה, היה טריגר מרכזי בימי הסיכולים הממוקדים. הבאים בתור לעלות על המוקד היו הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, בשל אחריותם על מכללת הרצוג שפעלה במסגרת ישיבת הר עציון. "צדיק באמונתו יחיה" היה שמה של חוברת שפרסם הרב טאו בשנת תשס"ב. נושאה היה לימודי הוראה בישיבות הסדר, והיא כללה פנינים כמו "כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלו הוא מורעל. הוא מורעל והוא מרעיל, וצריך להתקומם על זה, צריך לנקות את הלב מכל זה"; "זו טומאה שאין כדוגמתה"; "זה מתחיל מר"מים שלא תוססת בליבם הוודאות של אמונת התורה מן השמים"; "כל מי שמקבל מהם משכורות הוא משועבד להם. הוא מפחד מהם, והוא לא חופשי להגיד את האמת".
קורבן עולה נוסף היה הרב יובל שרלו. חוברת שנדפסה בתשע"ב, תחת הכותרת "פשט מסיני", עסקה בשאלת דרכו של לימוד התורה והנ"ך במסגרת החינוך הממלכתי־דתי. הרב שרלו כונה בה "מחבר ידוע", והיא כללה ביקורת אישית חריפה נגדו, תוך שימוש במילים "עפר לפיו". הרב טאו אסר על לימוד בספריו של הרב שרלו, ולפי דיווחים הם הוצאו בהפגנתיות מישיבת הר המור.
בחוברת אחרת שיצאה לאור באותה עת, תחת הכותרת "כבוד רועי ישראל: בירורי דברים לעומת המלעיבים [המזלזלים] במלאכי האלוקים", הועלה על המוקד הרב יואל בן־נון, שכונה בה "פלוני". הטקסט כלל משפטים דוגמת "לא אתעמת כאן עם תפיסתו הפשטנית והשטחית", "אינני יודע אם לצחוק או לבכות", "האם הנבואה והברית הא־להית כל כך זולות בעיניו", "לא הפנים כלל את היחס האמיתי והנכון לגדולי התנ"ך… הוא פשוט רחוק לגמרי מכל הבנה אמיתית ועמוקה בכל פרק ופרק בתנ"ך, וכל לימודו הוא שטחי ורדוד", ועוד.
והיו עוד מאבקים אישיים רבים. בשנת תשע"ו טרפד הרב טאו אפשרות שמדרשת הרובע תשתלב במסגרות שתחת מכללת הרצוג. הנוסח היה: "חלילה לחזק או להשתתף או להתחבר לגוף שחרת על דגלו שימוש בגישות חילוניות כפרניות, ובשיטות מחקר זרות בלימוד כתבי הקודש, ועוסק בתעמולה, הסתה והפצה של דרכים אלה שהם סילוף התורה הקדושה".
גם הרב ד"ר פנחס היימן, מייסד שיטת רבדים ללימוד התלמוד, ספג מנחת ידם של רבני "הקו". מאבק מתוקשר נוסף התקיים נגד מינויה של מירי שליסל לתפקיד מפמ"רית לימודי תנ"ך בחינוך הממלכתי־דתי, ומאוחר יותר נגד מינויה של איילת סיידלר לאותו תפקיד. רבני הקו שכנעו את הרב עובדיה יוסף שהרב דוד סתיו מסוכן ואינו ראוי להיות רב ראשי. בעשור הקודם הוביל הרב טאו מאבק חריף גם נגד היוזמה של הרב יהושע שפירא "לגייר" את שיטת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות. הרב שפירא, המכפיף עצמו למרותו של הרב טאו, נכנע והתקפל.
לאורך השנים מיקד הרב טאו את האש בשלוש זירות מרכזיות: הראשון, כאמור, "תנ"ך בגובה העיניים"; השני, מאבק בלתי מתפשר בעולים להר הבית; והשלישי, מתקפה חריפה ושיטתית נגד להט"בים. הוויכוח בשאלת אימוץ ילדים בידי זוגות חד־הוריים, דיון ראוי כשלעצמו, הוציא ממנו את התיאור הבא: "שני גברים שחיים במשכב זכור, שכל הבית מסריח ממה שהם מתעסקים כל היום, הם מתעסקים עם פי הטבעת כל היום, אז כל הבית מסריח מזה, וכך מחנכים ילד, ואת זה אפשר להעביר, וכל העם שותק על זה ואף אחד לא פותח את הפה".
"הכל שקר ובלוף"
לא קשה לזהות את התמה המרכזית בסדרת ספרי "לאמונת עִתנו" של הרב טאו. ברובם הגדול, הספרים הללו אינם עוסקים בבשורה אלא בקטסטרופה. הווקטור הפנימי שלהם אינו מכוון להצעת רוחניות חיובית, אלא להתרעה מפני אסונות קולוסליים. הרב טאו רואה עצמו כנביא הזעם, המוכיח בשער, אשר עליו מוטלת חובה קדושה להזהיר את העם מפני השואה הרוחנית המתרגשת עליו, אשר חוסה תחת הכותרת "הפוסטמודרניזם". בעיניו, עם ישראל נתון לאיום קיומי של כוחות אופל גלובליים: הנצרות, האיחוד האירופי, הקרן החדשה, הרפורמים. כולם גילוייה של הרוח "הפוסט־מודרנית" הרעה. רק התבצרות בתורת הקודש הגואלת תציל את נשמת האומה. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיית הפגיעות המיניות.
תחת הכותרת "ראשונים כמלאכים" עוסק הכרך השישי של "לאמונת עתנו" בסוגיה התלמודית "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". הספר הזה איננו עוד פרק במאבק בגישת "תנ"ך בגובה העיניים", אלא מרכיב מרכזי בטיעון הרוחני של הרב טאו. תמציתו: בתנ"ך אין ולא יכול להיות "פשט", כי אצל גדולי האומה אין ולא יכולים להיות חטאים. כל כתבי הקודש הם משל לעליונים, וה"התלבשות" שלהם בסיפורים אנושיים אינה אלא אשליה רטורית, בבחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם".
וכאן קרה תהליך מעניין ומפתיע. ההכחשה השיטתית של הגוף והחומר לא נעצרה בתנ"ך. כאשר הרב טאו נחלץ לפני עשרות שנים להגן על הרב שלמה אבינר בעקבות התחקיר של קלמן ליבסקינד ("לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, ועל זה אבדה הארץ"), זה אולי עוד היה איכשהו מובן. העדויות שפורסמו היו מהתחום האפור, ואפשר היה לפרשן לכאן ולכאן.
ההלם הגדול הגיע עם מכתב התמיכה הפומבי בנשיא לשעבר משה קצב, שבהמשך הורשע באונס. "ישר כוחך על עמידתך הזקופה על טהרת הקודש", כתב לו הרב טאו. "אל יפול רוחך, אפילו גדולים שבאומתנו סבלו דיבה מרָעֵי לב וצרי עין, כמשה רבנו שחשדוהו בהטרדה. אל תירא מהם". הרב טאו לא שוחח עם המתלוננות, לא ישב באולם המשפט בדיונים, ובכל זאת הגיע למסקנה שהכול שקר ורדיפה.
כשנחשפו עבירות המין הסדרתיות של חיים ולדר, תקף הרב טאו בחריפות את הרב שמואל אליהו שטיפל בפרשה, והאשים אותו בעקיפין גם במהלכים שנקט נגד הרב שיינברג, שכזכור הורשע בעבירות של תקיפה מינית: "הכל תפור. אין שום אמת בכל הסיפורים האלה. זה לא נחקר ואין בית דין. הרב שמואל סובל ממקארתיזם. אחרי מה שהיה עם (עזרא) שיינברג הוא איבד את כל הגבולות… אל תשמעו לו. הכל שקר ובלוף". הוא ערך קישור תמוה בין התלונות נגד ולדר למאמרים שהוא פרסם בעבר נגד בית המשפט העליון, וטען כי "רצו להיתקל בו. הכל סיפורים של התקשורת, שמתנקמת במי שפוגע בציפור נפשה של השמאלנות בארץ".
הרב טאו השווה את ולדר לקצב, שלדבריו "לא היה מוכן לקבל את המשלחת של הרפורמים, ולא היה מוכן להכיר בהם כזרם לגיטימי של היהדות. גם לו תפרו תיק והעלילו עליו עלילות כי חשבו שהוא יתאבד, אבל קצב לא עשה זאת כי חיזקנו אותו". הדברים הללו, שנאמרו גם הם בלי שום בדיקה של עובדות וראיות, הטילו צל כבד על תפיסת המציאות של הרב טאו ועל שיקול דעתו המוסרי.
הקדמת תרופה למכה
עד השבועות האחרונים אפשר היה לתת הסבר תיאולוגי ליחס המוזר של הרב טאו לעבירות מין. מי שקורא את ספרי "לאמונת עתנו" מזהה מה לא קיים במשנה הרוחנית שלו: לא נפש, לא חומר, לא גוף, ובטח שלא אזורי צל. יש רק רוח, וגם היא אמורפית, ערפילית, ממוסכת בשפה מליצית, לא מובנת ולא מתקשרת. זוהי תורה אסקפיסטית מובהקת, שאין בה שום מגע או התייחסות אמפתית כלשהי לגוף, לנפש ולאנושיות. אבל הנפש לא נעלמת לשום מקום, גם לא הגוף, ולכן בתורה הזו ההכחשה וההדחקה אינן באג אלא פיצ'ר. מי שדבק בה מתפתה לפתח חרדה, אם לא שנאה, לכל מה שנוגע באזורי הצל שהיא בורחת מהם. הניסיון מלמד שתורות מהסוג הזה מעלות את הסיכון לחיים בפיצול. איך אמר ר' מנדלי מקוצק? יצר הרע הוא כמו מקל, אם תשבור אותו יהיו לך שניים.
פסיכולוגים היו מוסיפים אולי שהפיצול הזה אינו מנותק מהביוגרפיה של הרב טאו: הילדות בשואה, השנים שבהן היטלטל עם משפחתו בבריחה ולאחר מכן במחבוא בדירה סגורה, ההתייתמות מאימו בגיל צעיר, הבריחה מאביו, ובעיקר הסגפנות והתלישות הגמורה שלו מעולם החול והחומר. האיש גדל בלי רגע של חסד, והרוח שאליה ברח מהגוף ומהחיים הייתה המפלט שלו.
אלא שאירועי השבועות האחרונים מעלים את החשד שלא מדובר בתיאולוגיה רוחנית רדיקלית, אלא בבחינת הקדמת תרופה למכה. נכון, עד שלא נערך בירור עובדתי מקיף עומדת לרב חזקת החפות; ונכון, אין דבר שהרב טאו שונא יותר מאשר תקשורת: לא רק שהוא מעולם לא התראיין לשום כלי תקשורת, הוא גם סרבן עקבי ושיטתי לכל שיח או דיאלוג ציבורי מכל סוג. אבל כאשר מוטחות בו האשמות כה קשות, אין לו עוד אפשרות לחמוק מבירור עובדתי מלא של התלונות בפני פורום תורני או מקצועי שיש לו הכלים לעשות זאת. כל עוד הוא שותק ומתחמק, תלמידיו אינם יכולים להתלונן על כך שהציבור נוטה להאמין למתלוננות.
