בשבת האחרונה התרחשה בטקסס תאונה אווירית חריגה: שני מטוסים מתקופת מלחמת העולם השנייה, שטסו במסגרת מופע אווירי, התנגשו זה בזה והתרסקו לקרקע. במערכת הפוליטית האמריקנית היו מי שראו באירוע הטרגי הזה מעין המחשה למה שקרה למפלגה הרפובליקנית ארבעה ימים קודם לכן, בבחירות אמצע הקדנציה. לאחר הסקרים המחמיאים, הרפובליקנים התרסקו בהפתעה גמורה אל קרקע המציאות, וזאת אף שכל התנאים היו לטובתם ולכאורה הם היו אמורים לשייט בקלילות לעבר כיבוש שני בתי הקונגרס.
בפועל, התמונה אינה מעודדת בעבור הרפובליקנים. בסנאט, במקרה הטוב ביותר מבחינתם המצב יישאר אותו דבר, תיקו 50:50, כאשר הקול המכריע הוא של סגנית הנשיא קמלה האריס. במקרה אפשרי וגרוע יותר, הרוב הדמוקרטי בבית העליון יתרחב. זה יקרה אם הבחירות החוזרות בג'ורג'יה, ב־6 בדצמבר, יסתיימו בניצחונו של המועמד המכהן רפאל וורנוק על המתחרה הרפובליקני הרשל ווקר.
את בית הנבחרים הרפובליקנים כן צפויים להפוך לטובתם, בסבירות שקרובה למאה אחוזים, אבל מדובר בניצחון מריר. בעוד התקוות וההערכות דיברו על הפסד של 25־30 מושבים לפחות לדמוקרטים, בסופו של דבר מדובר במספר חד־ספרתי בלבד של מושבים שהשמרנים מעבירים לטובתם, מספר שיעניק להם רוב דחוק במיוחד. ננסי פלוסי שנואת נפשם תודח אומנם מתפקיד יו"ר הבית, אבל לא הרבה מעבר לכך.
רבים וטובים ניסו לנתח השבוע מה בעצם קרה בבחירות הללו. הניתוח הזה חשוב לא רק כדי לסגור את הפינה של הבחירות שחלפו, אלא בשביל לשרטט את המפה הפוליטית האמריקנית, ההולכת ומשתנה כל העת לקראת מערכות הבחירות הבאות, ובעיקר לקראת המערכה על הנשיאות בנובמבר 2024.
המסקנה הראשונה היא שהפוליטיקה האמריקנית לא רק מתקטבת, היא גם הולכת ומתחדדת לרזולוציה מקומית שמשפיעה לא פחות ואולי אף יותר מאשר מצב הרוח הלאומי הכללי. כלומר, אם עד כה מכוני המחקר העריכו את בואו של "גל אדום" או "גל כחול" לפי שקלול סקרים משלל מדינות, מתוך הנחה שבוחרים באוהיו ובווירג'יניה רואים את אותן מהדורות חדשות ונחשפים לאותם מקורות מידע, התוצאות הפעם הוכיחו שזה כבר לא כך.
יתרה מזו, גם בתוך המדינות עצמן, בוחרים במחוזות שונים מתנהגים בקלפי אחרת, כשהם לוקחים בחשבון את זהות המועמד או המועמדת המקומיים לא פחות משהם מצביעים אסטרטגית למפלגה מסוימת כדי שזו תשלוט בוושינגטון הבירה. דוגמה טובה לכך היא הגבול בין ניו־יורק לפנסילבניה. מהעבר האחד שלו, מדינת ניו־יורק האירה פנים לרפובליקנים בבחירות הללו. הם הצליחו להפוך ארבעה מושבים דמוקרטיים לאדומים (מתוך 26 בסך הכול שיש למדינה בבית הנבחרים), ולא הפסידו אף אחד משבעת המושבים שכבר היו להם. אין ספק שחלק ניכר מההישג של כיבוש בית הנבחרים רשום על שם הבוחרים בניו־יורק, שבחרו הפעם לשים את מבטחם במועמד רפובליקני. המדינה היחידה הנוספת שבה הצליחו השמרנים להפוך מספר דומה של מושבים, ארבעה גם כן, הייתה פלורידה, שאליה נתייחס בהמשך. גם בבחירות למושל ניו־יורק, המועמד הרפובליקני לי זלדין השיג 47 אחוז מהקולות, כשהוא נושף בעורפה של המושלת קתי הוקול, בקרב הצמוד ביותר שניטש על התפקיד הזה מזה עשרות שנים.
מעבר לגבול, בפנסילבניה, המצב היה שונה לחלוטין. הרפובליקנים לא הצליחו להפוך ולו אחד מתשעת המושבים הדמוקרטיים בבית הנבחרים, ומועמדיהם לסנאט ולמושל הובסו באופן כמעט מחפיר. מהמט אוז, רופא הריאליטי שהתחרה מול ג'ון פטרמן הדמוקרטי – שלקה בשבץ מוחי באביב והיו ספקות רבים לגבי יכולתו למלא את תפקיד הסנאטור – הפסיד בפער של שישה אחוזים. בגזרת המושל הפער היה גדול אף יותר, כאשר דאג מסטריאנו הרפובליקני הפסיד לג'וש שפירו הדמוקרטי בפער מביש של 15 אחוז.
הדרך היחידה להסביר את הפער בין ההצלחה הרפובליקנית בניו־יורק לכישלון בפנסילבניה היא הלוקליזציה. בניו־יורק, הבוחרים המתונים והמתנדנדים לא היו צריכים להכריע בשאלות של סכנה לדמוקרטיה, בדמותם של מועמדים טראמפיסטים מכחישי תוצאות בחירות. בפנסילבניה כן. מהמט אוז, ובמידה רבה יותר מסטריאנו, היו מועמדים שקודמו והורצו על ידי טראמפ, והביעו תמיכה בטענותיו לגניבת "ניצחונו" בבחירות לנשיאות ב־2020. הבוחרים הצביעו בהמוניהם לטובת המועמד הדמוקרטי לא כי אהבו אותו יותר, אלא כי חששו מהמשך והתרחבות הטראמפיזם.
הלוקליזציה באה לידי ביטוי גם בנושא ההפלות. כזכור, בחודש יוני פסק בית המשפט העליון האמריקני כי הפלות אינן מעוגנות יותר כזכות חוקתית, וכי כל אחת מ־50 מדינות הברית תחליט על הנושא בעצמה. ההחלטה שימשה כנשק רב עוצמה בידי הדמוקרטים, והם השתמשו בו כדי להמריץ את בוחריהם. לקראת הסתיו, בחודש וחצי שלפני הבחירות, הסקרים הראו שהדי הפסיקה הזו הולכים ושוככים, ומה שעומד בראש סדר היום של האמריקנים הוא יוקר המחיה ובעיקר התייקרות מחירי הדלק. הערכות אלה הובילו לציפיות לאותו "גל אדום" מפורסם, שלא הגיע.
ניתוח מעמיק של התוצאות מוכיח כי גם במקרה הזה, הטעות הייתה לייחס לכל ארה"ב את אותו שינוי בהלך הרוח. בפועל התברר כי במדינות שבהן נושא ההפלות היה על סדר היום וממשל רפובליקני עמד לבצע בו שינויים לרעה, כלומר להגביל את האפשרות להפלה בעקבות הפסיקה החדשה, מועמדים דמוקרטים השיגו הישגים נאים ומנעו בכך את הרחבת הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים. לעומת זאת, במקומות שבהם הדבר לא עמד על סדר היום, ניו־יורק למשל או וירג'יניה, הרפובליקנים השיגו הישגים אופייניים למפלגת אופוזיציה בבחירות אמצע קדנציה.
חיבוק דוב
מעבר לכל זה, אין ספק שהפקטור המשמעותי ביותר שהשפיע על הכישלון הרפובליקני בבחירות הללו, היה דונלד טראמפ. לאורך כל הגזרה ניתן לראות בבירור כי מועמדים שזוהו איתו הפסידו, גם במקומות שהם היו אמורים לנצח בהם בבחירות אמצע קדנציה, הן במבט היסטורי והן בעקבות סקרי דעת קהל שנערכו עד הרגע האחרון. אבל ברגע האחרון, מתברר, הרפובליקנים החליטו להגיד לטראמפ ולמועמדיו "עד כאן". לעומת זאת, מועמדים רפובליקנים שתפסו מרחק מטראמפ לאורך הקמפיין, ברוב המקרים נבחרו.
דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בג'ורג'יה, שבה נערכו הפעם בחירות לסנאט וגם למשרת המושל. בריאן קמפ, המושל הרפובליקני המכהן, ניצח את המועמדת הדמוקרטית סטייסי אברמס ברוב מוחץ של שבעה אחוזים. קמפ, שניצחונו היה ברור כבר שעות ספורות אחרי סגירת הקלפיות, גבר על מתמודדת עם פרופיל ציבורי גבוה ותמיכה רבה מצד הממסד הדמוקרטי. לעומת זאת, המתמודד הרפובליקני על משרת הסנאטור של ג'ורג'יה, הרשל ווקר, סיים את הבחירות בפיגור של אחוז מול המועמד הדמוקרטי המכהן, ויֵצא לסבב בחירות נוסף בדצמבר רק משום שהחוק במדינה זו קובע כי על המנצח לאסוף יותר מחמישים אחוז מהקולות. כלומר, בוחרים רפובליקנים לא מעטים הגיעו לקלפי, סימנו את שמו של קמפ אבל דילגו על ווקר או אפילו הצביעו למתחרה הדמוקרטי שלו. לא תופתעו לשמוע שווקר זכה לתמיכה נלהבת של טראמפ, ואילו קמפ טרח לתפוס מרחק הגון מהנשיא לשעבר.
טראמפ, כמו טראמפ, לא התרגש יותר מדי מתוצאות הבחירות ומכשלון מועמדיו, והכריז השבוע על ריצתו המחודשת לנשיאות 2024. במצב הנוכחי מדובר בבשורה טובה מאוד דווקא לדמוקרטים. אם טראמפ יזכה במועמדות המפלגה, הרי שהבחירות האחרונות הוכיחו כי הטראמפיזם נדחה בידי הבוחרים המתונים, בעיקר במדינות המתנדנדות, בוחרים קריטיים לשתי המפלגות שבלעדיהם אי אפשר לנצח בבחירות לנשיאות. האפשרות השנייה היא שטראמפ יפסיד. או אז, הוא יכול להודות בג'נטלמיות בכישלון ולהתגייס לטובת המועמד שייבחר. זה היה נכון לו היה מדובר בכל פוליטיקאי אחר מלבד טראמפ, האיש שאינו מסוגל להודות בכישלון. במקרה כזה, סביר להניח שהוא יעשה הכול כדי לערער על התוצאות, ואז גם ינסה להכשיל את מי שנבחר. הוא יוכל לעשות זאת באופן אקטיבי, כלומר לרוץ כמועמד שלישי לנשיאות, לגרוף קולות של אוהדיו המושבעים ובכך לאפס את סיכויי הרפובליקנים לזכות בנשיאות. האפשרות השנייה היא שבמקום לרוץ הוא פשוט ישב באחוזתו שבפלורידה, ממורמר וכעוס, וישדר לתומכיו כי אין סיבה להצביע למועמד הרפובליקני – כרגע בעל הסיכויים הטובים ביותר הוא מושל פלורידה רון דה־סנטיס. יש לטראמפ מספיק אוהדים שיקשיבו לו, לא יצאו להצביע ובכך יאפסו שוב את סיכויי מפלגתם לשוב לשלטון.
הרפובליקנים קיבלו מכה לא פשוטה בבחירות הללו. כאב הראש שלהם יימשך בשנתיים הבאות גם בבית הנבחרים, שאותו יצליחו לכבוש. הסיבה פשוטה: ברוב כל כך מצומצם נדרשת אחדות של המפלגה כדי לחסום את הדמוקרטים, ויש עדיין לא מעט חברי קונגרס טראמפיסטים שעלולים לעשות את המוות לקווין מקארתי, שצפוי להיות יו"ר בית הנבחרים החדש. באופן אבסורדי, דווקא העובדה שרוב המועמדים של טראמפ הפסידו, ובכך צמצמו את הרוב של הרפובליקנים בבית הנבחרים, מעניק הרבה כוח בידיים לאלה שבכל זאת הצליחו להיבחר.
נקודת האור של הרפובליקנים, מלבד ההצלחה בניו־יורק, היא פלורידה. המדינה הגדולה הזו, עם 28 מושבים בבית הנבחרים, הפכה בשנים האחרונות מהמדינה המתנדנדת החשובה ביותר לאדומה בוהקת. מדובר בתהליך מהיר ומדהים למדי, שאם הרפובליקנים יצליחו לשחזר בעוד כמה מדינות, הם יוכלו להתגבר על היתרון הדמוגרפי המובנה של הדמוקרטים, שרק הולך ועולה עם הזמן.
בבחירות שנערכו בשבוע שעבר המשיכה פלורידה את ריצתה ימינה, כאשר עוד ארבעה מחוזות עברו מידי הדמוקרטים לרפובליקנים, שמצידם לא איבדו אף מושב. הדמוקרטים מחזיקים כיום בשמונה מושבים בלבד מתוך 28 המושבים של המדינה בבית הנבחרים. זוהי ירידה משמעותית בכוחם במדינה שכאמור עד לא מזמן הייתה שדה קרב פוליטי של ממש, ושהנשיא הדמוקרטי ברק אובמה זכה בה פעמיים בבחירות לנשיאות.
ישנם כמה צדדים להצלחה הרפובליקנית בפלורידה. הראשון והגלוי לעין הוא המושל הכריזמטי והמצליח רון דה־סנטיס, שהתנהלותו בתקופת מגפת הקורונה והתנגדותו לסגרים והגבלות, הפכו אותו לגיבור עממי במדינתו וגם מחוצה לה. צד נוסף, שקשור גם הוא למגפה, הוא הגירה של כמה מאות אלפי אמריקנים שמרנים לפלורידה והתייצבותם לצד הרפובליקנים בקלפיות. אבל הדבר החשוב ביותר הוא המעבר של ההיספנים בפלורידה, בעיקר ממוצא קובני, לצד הרפובליקני. זהו תהליך שבמסגרתו היספנים בני הדור השני ובעיקר השלישי מוצאים עצמם פחות ופחות קשורים למפלגה הדמוקרטית, שנחשבת לביתם של המיעוטים. מחקרים מראים שבקרב היספנים בני פחות מארבעים, הנטייה הפוליטית כבר משתנה לרוב שמרני. וכשמדובר באוכלוסייה שגדלה במהירות ומונה כיום כרבע מאוכלוסיית ארה"ב (בשנת 1980 ההיספנים מנו רק שבעה אחוזים מאוכלוסיית המדינה) – ככל שהמעבר הפוליטי הזה יתרחש בעוד מדינות ובקהילות היספניות נוספות, הדמוקרטים יהיו בבעיה.
אבל כל זה יקרה אולי בעתיד. כרגע הבעיה האמיתית היא של הרפובליקנים, שמגיעים לשנתיים הבאות של ממשל ביידן כשהם מוכים כמעט בכל גזרה, ומפולגים בין מעריצי טראמפ לאלה שסולדים ממנו. הדמוקרטים צריכים רק לשבת ולצפות מהצד בקרב הזה, שישרת אותם פוליטית עד שהמפלגה הרפובליקנית תחליט לאיזה כיוון היא הולכת.
