בהקדמה לספרם המשותף של עדי שוורץ וד"ר עינת וילף, 'מלחמת זכות השיבה' (בהוצאת כנרת זמורה ביתן), כותבת וילף בגילוי לב על הבית שבו גדלה ועל האקלים הפוליטי שהתחנכה בו. "גדלתי בשמאל", היא מספרת לקוראיה, "או אולי נכון יותר לומר: גדלתי במערך. גדלתי בשכונת בית הכרם בירושלים, במקום שלא הכיר אנשים שהצביעו ליכוד, ולא היה אפשר להאמין בו שאנשי ימין הם אנשים הגונים".
וילף, בעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ויועצת מדינית של שמעון פרס, ממשיכה ומתארת בכנות כיצד בילדותה סירבו היא וחבריה לשחק עם ילדים שהוריהם "נחשדו כמצביעי ליכוד". היא גדלה על התפיסה שהערבים בסך הכול רוצים פיסת אדמה כדי להקים עליה מדינה משלהם, בדיוק כמו היהודים, והפנימה שנאה עזה לציבור המתנחלים כ"הורסי השלום" הפוטנציאלי. "שנאתי מתנחלים בכל לבי והאמנתי שהם ורק הם, במעשה התנחלותם בשטחי הגדה המערבית, מונעים ממני את השלום המיוחל", היא כותבת.
"גדלתי בצד השמאלי של המפה הפוליטית", אומר לנו גם עדי שוורץ, בעבר כותב ועורך בעיתון 'הארץ', וכיום עיתונאי וחוקר עצמאי הכותב בבמות שונות ועוסק בסוגיות המזרח התיכון. "התפיסה שהכרתי במשך השנים הייתה שהסיפור בינינו ובין הפלסטינים הוא על השטחים, ושאם נצא משם וניתן לפלסטינים להקים מדינה – יהיה שלום. בשלב מסוים התחלתי לחקור את הנושא ולעסוק בסוגיית הפליטים, ובהדרגה התפיסה הזו הלכה והתמוססה אצלי. התחלתי להבין שיש כאן משהו עמוק יותר, ושהסיפור הגדול הוא 48' ולא 67'. הסיפור הוא השיבה, לא הכיבוש".
לימוד מעמיק של עמדות הפלסטינים, טוענים השניים, מראה עד כמה עניין השיבה מהווה תפיסה יסודית ומושרשת בקרבם. אין מנהיג פלסטיני שמוכן לוותר עליה ולומר לעמו במילים ברורות: לא נחזור ליפו ולוד, היהודים נמצאים שם והם לא עומדים להיעלם, ואנחנו צריכים לשקם את עצמנו בגבולות 67'. משמעותו היחידה שלמימוש רעיון השיבה, קובעים הכותבים, הוא חיסולה של מדינת ישראל.הם שבים ומדגישים בספרם כי תביעת השיבה איננה רעיון הומניטרי כפי שהפלסטינים מציגים זאת בבמות בינלאומיות, אלא שאיפה פוליטית אלימה ורעילה להשבת הגלגל לאחור ולהכחדתה של מדינת היהודים.
קריסת הקונספציה
"ככל שהתוודעתי לעומק החיבור הפלסטיני לרעיון השיבה, דבר שבכלל לא היה בתודעה של נערה שגדלה בשיעורי חברה על 'כן להחזיר שטחים, לא להחזיר שטחים', הבנתי שיש צד שני למטבע שאנחנו בכלל לא עוסקים בו", אומרת וילף. "אנחנו עוסקים בשאלות של נכונות היהודים להתפשר וכמה הם מוכנים לחלוק את הארץ, ולוקחים כמובן מאליו שהערבים מוכנים לחלוק את הארץ. אימצנו לחלוטין את קונספט 67', והקונספציה הזו הייתה מאוד נוחה למדינת ישראל. יש לנו נוסחה לשלום שהיא כמעט מתמטית: שטחים תמורת שלום. נותנים שטח ומקבלים שלום, כמו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אבל המציאות היא שעם הפלסטינים כל הניסיונות לקדם את התזה הזו נכשלו, והסיבה לכך היא התפיסה של זכות השיבה".
בספר אתם קובעים ש"תהליך השלום נשען על יסודות של אי־אמירת אמת".
שוורץ: "השיח הפלסטיני היום, בעיקר של הרשות הפלסטינית, הוא 'שיח הכיבוש'. הם מדברים בעיקר על זה. אחת התובנות שלי בעקבות המחקר היא שהפלסטינים ידעו לעבור תהליך של עידון ותחכום. הם לא מדברים כפי שדיברו בשנות השישים והשבעים. חוץ מחמאס, שם אומרים את הדברים כמו שהם. אבל בפת"ח מאוד משתדלים להישמע טוב. עוד בשנות השבעים הבינו הפלסטינים שלדבר על זכות ההגדרה העצמית זה הרבה יותר חזק ומועיל במערב מנאומים על זכות השיבה. ערפאת, ואחריו אבו־מאזן, לא יכלו להסתובב במסדרונות באירופה וארה"ב ולדבר על זכות השיבה. אבל בעיית הפליטים היא הדרך היחידה להסתכל על תפיסת העולם השלמה של הפלסטינים, שהם דואגים להסתיר אותה".
וילף: "אני מבינה את הרצון להאמין לאפשרות של שלום כדבר אפשרי ומיידי. אותי הוציאו בכיתה א' לנופף דגלים לסאדאת. אני חלק מדור שגדל על דברים שנראו בלתי־אפשריים ושהפכו למציאותיים, כמו נפילת חומת ברלין ונפילת ברית המועצות. מה זה הסכם שלום עם הפלסטינים לעומת הסכם השלום עם מצרים, שהייתה האויבת הגדולה של ישראל? אבל דווקא אם אנחנו לא רוצים שהסכסוך יימשך לנצח, רצוי שנעשה את זה על בסיס אמיתי. והבסיס הוא שמבחינת הערבים הפלסטינים עצם קיומנו כאן הוא אי־צדק משווע, והם עדיין רוצים את פלסטין השלמה מהירדן ועד הים".
אבו־מאזן אמר בראיון לאילנה דיין שאין לו כוונה לחזור לצפת. הוא לא אומר אמת?
וילף: "כן, הוא מתעתע, ובספר אנחנו מציגים ניסוחים שונים שנועדו להונות ולתעתע את העולם, חוץ מאת הערבים. את הערבים הם לא מתעתעים. כששומעים את אבו־מאזן אומר שהוא מבין שהוא לא יחזור לצפת, אתה אומר לעצמך 'הנה, הגיעו ימות המשיח'. אבל כשחוקרים יותר לעומק מגלים שבערבית הוא אומר שזכות השיבה היא זכות קדושה, אוניברסלית, ששייכת לכל פליט ופליט באופן אישי וכמובן גם לצאצאיו שמבחינתו גם הם נחשבים פליטים, ושאף מנהיג לא יכול לוותר עליה. אבו־מאזן לא מכין את העם שלו לוויתור. הוא לא אומר להם: 'חברים, היהודים פה וצריך לחלוק איתם את הארץ, ולא נחזור לחיפה ולוד'. אין אף מנהיג ערבי שמסוגל להגיד את זה".
שוורץ: "ככל שאבו־מאזן מזדקן וככל שהוא נפרד מארה"ב, הוא חוזר לסוגיית השיבה ומתחיל עוד מהצהרת בלפור. הנאומים שלו מאוד ברורים בעניין הזה. האחריות של מדינת ישראל, ואנחנו לא עושים את זה, היא להתחיל לשדר לפלסטינים שאנחנו נשארים כאן ושלא תהיה זכות שיבה. כל עוד ישראל לא מתעסקת בנושא הזה, היא משאירה אותו בערפל. לנו ברור שאין סיכוי לזכות שיבה, אבל אנחנו לא אומרים את זה לפלסטינים ולא מציגים את זה כבעיה מבחינתנו. הפלסטינים עוסקים בזה בוקר צהריים וערב, והם לא מקבלים מסר ברור – לא מאיתנו ולא מהעולם – שהם לא הולכים לחזור".
בהקדמתו לספר ממחיש שוורץ את התעלמות העולם מבעיית ה"פליטים", באמצעות הנאום שנשא שר החוץ האמריקני הקודם ג'ון קרי בדצמבר 2016, ושבו סיכם את תפיסתו בנוגע לסכסוך. "קרי אמור להבין בסכסוך", כותב שוורץ, "אחרי אינסוף שעות שבילה במחיצת מנהיגים מזרח־תיכוניים ומסעות דילוגים מרתוניים ומעוטי שינה. ובכל זאת, המילה 'התנחלויות' הופיעה בנאום לא פחות מ־58 פעם, ואילו המילה 'פליטים' הופיעה שלוש פעמים בלבד. לעומת עיסוק אינטנסיבי בהתנחלויות ובהיותן סכנה לשלום, פטר קרי את בעיית הפליטים בשתי פסקאות קצרות ולא מחייבות, וזאת בנאום ארוך של יותר משעה".
מדגרות השנאה
'מלחמת זכות השיבה' הוא קריאת התפכחות והשכמה לשמאל הישראלי, אבל לא פחות מכך לממשלות הימין, שלדברי הכותבים מסרבות גם הן להתמודד בכנות ובאומץ עם דרישת השיבה הפלסטינית, המזינה את המשך הסכסוך.תביעת השיבה הפלסטינית, מסבירים השניים בספר, איננה מתקיימת בחלל ריק; היא צומחת ומשגשגת בחסות תקציבי עתק של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב, ובעזרת תמיכה חיונית של לא אחרת ממדינת ישראל.
כדי להבין את הטענה הזו יש להכיר את התפקיד המרכזי שממלאת אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים, בטיפוח ותחזוק שאיפות השיבה הפלסטיניות. וילף ושוורץ מתארים את התפתחות הארגון החל מימיו הראשונים, ומסבירים כיצד סיכלו הפלסטינים ומדינות ערב את המטרה המקורית של שיקום הפליטים, והפכו את אונר"א לגוף שמנציח את קיומם של מחנות הפליטים ומונע כל אפשרות של פתרון.
בתקופה הראשונה של קיומו קיבל אונר"א החלטה שאין לה אח ורע במצבים בינלאומיים דומים: להכיר גם בצאצאי הפליטים הפלסטינים, דור שני ושלישי והלאה – כפליטים הזכאים לסיוע. כך הונצחה לדורות הפליטות הפלסטינית, ומספר ה"פליטים" תפח מכמה מאות אלפים ב־1948 (מטבע הדברים, המספר המדויק שנוי במחלוקת) לכ-5 מיליון כיום. זאת ועוד: עם השנים הפך אונר"א מגוף סיוע הומניטרי למערכת חינוך מסועפת הנהנית מתקציבים בינלאומיים נדיבים. בתי הספר של אונר"א, שמומנו על ידי העולם אך נוהלו על ידי פלסטינים מקומיים, מחנכים את תלמידיהם לשנאת ישראל, מטפחים את האמונה המשיחית של "זכות השיבה" ומגדלים דורות של טרוריסטים.
וילף: "אחת התובנות המרכזיות שלנו בספר היא שאונר"א היא אחד ההורים של הלאומיות הפלסטינית. ללאומיות הפלסטינית יש שלושה הורים: הורה אחד הוא הציונות, שכן בלעדינו היא לא קיימת כלאומיות נפרדת; ההורה השני הוא הסרבנות הערבית, שכן אם העולם הערבי היה מוכן לקלוט את הפלסטינים לתוכם לא הייתה לאומיות פלסטינית נפרדת. ההורה השלישי הוא אונר"א. לארגון היה וישנו תפקיד מרכזי בבנייתה של אומה פלסטינית נפרדת. כל תלמיד ב'מבוא ללאומיות' יודע שמערכות רווחה וחינוך הן אל"ף־בי"ת של מדינה, וזה מה שאונר"א נתנה. אונר"א לא אלימה, אבל היא מולידה את האלימות. היא מבטיחה שהלאומנות הפלסטינית תימשך, והיא זו שמייצרת לחמאס עוד ועוד חיילים חדשים".
"אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו, בראש ובראשונה צריך לקחת את התקווה הזו שיום אחד אנחנו ניעלם מפה", מסביר שוורץ. "אנשים שיש להם תקווה ממשיכים להילחם, וכל עוד הם מאמינים שבסוף אנחנו ניעלם כמו שהצלבנים היו פה והלכו, הם ימשיכו להילחם. המערב שופך מיליארדי דולרים על אונר"א והפליטים, שמנציחים את תודעת הזמניות והשיבה, ואז אותו מערב שואל איך זה לא משתקם אחרי כל־כך הרבה השקעה וזמן. ובכן, לאוכלוסיית עזה, ש־70 אחוזים ממנה פליטים, אין אינטרס לשקם את הבית כי מבחינתם הם עוד מעט חוזרים לאשקלון. יש להם ארגון שנותן להם תעודת פליט ומסביר להם שהם יחזרו לפלסטין, אז למה שהם ישקמו את עצמם? כשלא יהיה חלום שיבה וכשהם יפנימו שהם לא פליטים, שאין יותר אונר"א ושהם נמצאים בביתם–הפלסטינים יתחילו לשקם את עצמם. כשבעזה יבינו שצריך להניח בצד את החלום על עץ הזית ביפו ובמקומו לשתול עץ זית בעזה, אז עזה תתחיל להשתקם".
"אי אפשר להבין את עזה בלי להבין ש־70 אחוז, אם לא יותר, מהאנשים שחיים שם סבורים שעזה היא לא הבית שלהם", אומרת וילף, "הם מאמינים שביתם נמצא מעבר לגדר. איך אפשר לשקם את עזה, אם התפיסה המרכזית שם היא שעזה היא מחנה זמני עד שפלסטין כולה תהיה שלהם? את המחיר של התפיסה הזו אנחנו משלמים. בעזה ובלבנון, שבהן ישנה תרבות הפליטים הקיצונית ביותר, אנחנו משלמים את המחירים הכי גבוהים".
המסקנה המתבקשת של השניים היא שאת אונר"א היה צריך לסגור מזמן. היא מנציחה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני הרבה יותר מההתנחלויות, הם אומרים. על רקע המציאות המתוארת בספר, מפתיע לגלות עד כמה לא מתקיים בישראל ובעולם המערבי דיון רציניעל תפיסת השיבה הפלסטינית ועל תפקידה של אונר"א בהנצחתה.
"מה שהפיל אותי מהכיסא זה ההתנהלות הישראלית מול אונר"א", אומר שוורץ. "האינטרס שלנו הוא להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל. אם יש לך בצד השני פנטזיה שהמטרה שלה היא באופן ודאי השמדתך, אתה אמור לעשות הכול כדי להחליש את הפנטזיה הזו. כולם יודעים על הבעיות הקשות שאונר"א מנציחה, ועל ההגדרה הבעייתית והייחודית של הפליטים הפלסטינים, שאין לה אח ורע בעולם. זו סוכנות או"ם שמקבלת יותר כסף ויותר כוח אדם מסוכנויות אחרות והיא מייצרת את הדור הבא של הטרור, ובסוף אתה מגלה שהלוביסט הכי חזק של אונר"א זה אנחנו".
כך למשל, כאשר נשיא ארה"ב הנוכחי דונלד טראמפ ביקש לקצץ באופן משמעותי מתמיכת ארה"ב באונר"א, נשלחו לוושינגטון השר צחי הנגבי ומי שהיה אז מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף פולי מרדכי, לבטל את "רוע הגזירה".כפי שמתואר בספר, זו לא הפעם הראשונה שבה בכירים אמריקנים תוהים על התועלת בקיומה שלאונר"א ומבקשים לקצץ בתקציביה, ובאופן פרדוקסלי ישראל היא שנחלצת להגנת אויביה.
ניסיונות של בכירים ישראלים להעלות לדיון את שאלת אונר"א, התמסמסו בשל מדיניות הממסד הביטחוני. "התפיסה שהתקבעה במדינת ישראל ובממסד הביטחוני היא שאונר"א נותנת שקט", טוענת וילף. "את התפיסה הזו אנחנו רוצים לאתגר. הצבא רוצה שקט, אבל השקט של אונר"א עולה לנו במלחמה של עוד חמישים שנה. זה לא מעניין את הצבא. מאבק לסגירת אונר"א, אומרים לנו, תהיה תקיעת אצבע בעינם של הפלסטינים, אבל אני חושבת שדברים נפתרים כשתוקעים אצבע בעין".
היום, אומרים שוורץ ווילף, המפתחות נמצאים בידי ממשלת הימין. גם כאשר הימין בשלטון, מדינת ישראל חוששת מלהתמודד עם הנושא הטעון של תפיסת השיבה הפלסטינית ועם הנצחתה על ידי סוכנות אונר"א. "הימין אוהב להכות על החזה של השמאל ולהראות כמה השמאל טעה", אומר שוורץ, "אבל זו המלחמה של אתמול. אין חידוש באמירה שיוסי ביילין ושמעון פרס טעו. כבר קרוב לעשרים שנה שהשמאל לא בשלטון, והימין ממשיך עם אותה תפיסה של תמיכה באונר"א. זו כבר לא אשמת ביילין. מי שמקדמים היום את התפיסה שאסור לגעת באונר"א אלה נתניהו ובנט".
