עופר אביטל, חקלאי בן המושב ארבל, גמר אומר בלבו לעקור עשרה דונמים של מטע זיתים מזן סורי משובח, מטע בן עשרות שנים. הוא לא יכול עוד להתמודד עם תופעת הקרטל בתחום גיוס העובדים לחקלאות בצפון. עשרה חקלאים שפנינו אליהם סירבו לספר על ההתמודדות הקשה שלהם עם הקרטל, מחשש שיבולע להם. אביטל מוכן להפר קשר של שתיקה בנושא.
מדבריו עולה כי הקרטל הוא בריונות שסופגים המגדלים נוסף על זו הפיזית, קרי אירועי הטרור החקלאי – ההצתות המרובות, גנבות הבקר והתוצרת החקלאית והחבלות בציוד ובגידולים. בשורה התחתונה התופעה מכופפת את גבם של החקלאים הוותיקים והזקנים, שנאלצים לוותר על אדמותיהם וסופגים הפסדים גדולים.
"בספטמבר הקרוב נחגוג לאמי מאה שנים. במשך השנים עבדנו הוריי ואני יחד ומסקנו בעצמנו את הזיתים שלנו, אבל זה כבר בלתי אפשרי. זו עבודה מתישה שמתרחשת בחודש ספטמבר הבוער, ואי אפשר למסוק את זיתי המאכל בכלים חשמליים", מספר אביטל. "בכל שנה אנחנו עומדים בפני מצוקה גדולה של כוח אדם מיומן לקטיף, וסוגרים חוזה עם קבלן ערבי שמביא לכאן פועלים פלסטינים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות ונזקים, אנחנו פשוט לא מסוגלים לעבוד כך עוד. כמעט אי אפשר למצוא עובדים מקצועיים אחרים למסיק, לא יהודים ולא ערבים ישראלים".
עופר אביטל בן 67, ובעוד שבועיים הוא עתיד לצאת לפנסיה. פניו חרושות קמטים מהשמש הקופחת, ידיו ידי חקלאי ותיק ופניו מביעות ייאוש. "סגרתי עם קבלן העובדים הזה שנה מראש עם חוזה חתום, ועד היום לא קיבלתי ממנו את הכסף בעבור הזיתים שהוא לקח ממני. הוא לא עונה לי לטלפונים ולהודעות. החוב שלו הוא 30 אלף שקלים".
בשביל אביטל מדובר בסכום משמעותי מאוד. "התקשרו אליי מאגודת המים האזורית לפני כחודש, והודיעו לי שמורידים לי את שעוני המים כי יש לי חוב. למזלי אח שלי (אלוף במיל' שי אביטל, י"ק) שילם את החוב שלי, אבל אני לא צריך להשתמש באח שלי. אתה קיבלת זיתים? תשלם. אני יכול ללכת לבית משפט ולמשטרה, אבל זכיתי בעבר בבית המשפט לתביעות קטנות בסיפור דומה, ולא קרה כלום. הקבלן שתבעתי לא שילם, וסתם הוצאתי כסף על עורך דין".
ענף העובדים לחקלאות בצפון נשלט בידי כמה קבלני עובדים, והם מחלקים ביניהם את אזורי הפעילות. קבלן אחד לא ייכנס לאזור של קבלן אחר, והתוצאה היא שכל חקלאי מחויב בעל כורחו לעבוד עם הקבלן האמון על גזרתו. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה קרטל. החקלאים תלויים בקבלנים הללו. אחרי חודשי עבודה רבים הם אינם יכולים לקצור בעצמם את פירות העבודה הקשה, וזקוקים לכל זוג של ידיים עובדות. מכאן קצרה הדרך לסחיטה.
"כשהעובדים שהקבלן שלח עבדו אצלי נתתי להם קולה קרה ובורקסים ואמרתי שאתן להם כל מה שהם צריכים כדי לעבוד. אבל ככל שאתה נחמד יותר הם סוחטים אותך יותר. הם מבינים שאתה חלש כי אתה חייב לעמוד בלוח זמנים של אולי ארבעה־חמישה ימים לפני שהפרי מרקיב על העצים או נופל לקרקע. הקבלן בא עם 50־60 פועלים שרצים רק לעצים המלאים בפרי כי הם מקבלים שכר לפי קילו. הם עוזבים את השטח כשהם משאירים מאחור כמות עצומה של זיתים על העצים, שלא היה להם נוח וכדאי לקטוף".
שרפו מטע לאלמנה
אבנר עבאדי, חבר קיבוץ דגניה א' העוסק בחקלאות כבר יותר מ־35 שנה, לא מוכן לעבוד עם קבלן העובדים החולש על אזור המטעים והשדות שלו, ובכל עונת קטיף מחפש עובדים מקומיים יהודים. "בעבר היה לנו קשר איתם ונכווינו, וזה הספיק לנו. אנחנו לא מתעסקים איתם עוד, עד כדי כך שאם צריך ידיים עובדות אנחנו נעזרים בחבר'ה היהודים, במכינות הקדם־צבאיות, ב'רגבים' ובעוד תנועות. אנחנו מתרחקים מכל הפועלים האלה כמה שיותר".
עבאדי מסביר כי "לכל אחד מהקבלנים יש טריטוריות, בתחום הזיתים לדוגמה, ואני לא יכול להזמין קבלן אחר. למרות החוזה איתם, אין מה לעשות מול ההתנהלות שלהם; אם הם לא מגיעים, אתה תקוע. אתה סוגר איתם על יום מסוים והם לא באים, והזיתים בינתיים משחירים על העצים או נופלים או שהאבוקדו רך מדי ואי אפשר לקטוף אותו. אנחנו חייבים את העזרה שלהם, וזו נקודת התורפה שלנו. יש פה שרשרת גדולה שקשורה ברגע הזה שהם מגיעים. אני, בית האריזה שמחכה לפרי והיצואן שצריך להוציא אותו לשווקים – ופה זה המקום שאפשר לנצל את המצוקה שלנו".
אתה לא מפחד שינקמו בך כי אתה כבר לא לוקח מהקבלן עובדים?
"נכון, יש פעולות תג מחיר שלהם בשטחים שלנו, ואנחנו רואים את זה כל הזמן. נזקים כמו שריפות ועוד. בגלל זה 'השומר החדש' (ארגון התנדבותי להעצמת החקלאים וגורמי האכיפה, י"ק) מנסים לעזור לנו כמה שיותר. אני והחברים שלי מהמשק גם מתנדבים במג"ב ושומרים על השטחים שלנו. מנסים לעשות את המרב".
אביטל ועבאדי, השייכים להתיישבות הוותיקה, זו שמהצד השמאלי של המפה, מתקשים להודות בפה מלא כי לקרטל הקבלנים יש היבט לאומני, המצטרף למאבק הלאומני על הקרקעות בצפון. "אני לא רוצה לומר שיש קשר בין פשיעה לאומנית או טרור חקלאי למה שקורה כאן. אין לי עובדות כדי לקבוע את זה", מסתייג אביטל. עם זאת, הוא מפטיר לבסוף כי "הדעות הפוליטיות שלי הולכות ימינה לאט לאט. אין לי ספק שהעניין הופך ליותר ויותר לאומני, אבל זה גם בכבישים ובכל מקום כאן".
לעומתם, אלקנה כהן (36), חקלאי מדור רביעי לאנשי אדמה ממושב הזורעים, נחרץ יותר באשר להיבט הלאומני של התופעה. הוא וחבריו לארגון 'לב בגליל' לפיתוח וחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל נאבקים למען חבריהם החקלאים בניסיון להציל את הענף הקורס. "היסוד של כל כוחות השוק הוא כוח האדם", הוא מסביר. "הקבלנים מחזיקים בגרון אותנו, את בתי האריזה ואת המפעלים, ולא רק באמצעות שריפה או גנבה. הקרטל הזה עובד בצורה מסודרת עם שייח'ים והסכמים של כבוד ביניהם ומחיר דם למי שמפר אותם. אם חקלאי מסרב לעבוד עם קבלן כזה או אחר, אז אין לקבלן בעיה, הוא הולך ושורף.
"כשהייתי ב'שומר החדש'", מספר כהן, "פנתה אלינו אלמנה מהמושבה אילניה שהוציאה את קבלן העובדים מהשדות שלה, ויום למחרת שרפו לה את המטע. לאחרים גונבים את הצינורות או הורסים את העצים. הם עושים הכול כדי שתצטרך אותם ותהיה חייב להם".
הוא שולף בזה אחר זה אינספור סיפורים על עימותים ומאבקים של חקלאים יהודים מול חקלאים ערבים במרחבי הצפון הפרוע. "זו מלחמת התשה שהם עושים באופן מסודר. בסופו של דבר החקלאי רוצה בסך הכול להביא אוכל לבית שלו. הם לא מתביישים לומר שהיו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. במקרים רבים הם לא מרוויחים שום דבר מהנזקים שהם עושים לחקלאים, כך שבסופו של דבר אי אפשר לברוח מהעניין הלאומני. להגיד פשיעה חקלאית זה לתת להם הנחה. על פי רוב זה טרור חקלאי", פוסק כהן.
עשרות מיזמים לחיזוק
בניסיון להתמודד עם המציאות הקשה הזאת הפעיל כהן השנה את מיזם 'היוגב' לפיתוח עבודה ציונית בחקלאות, שבמסגרתו הוא מגייס כוח עבודה יהודי זמין שלא יאפשר לקרטל הקבלנים לסחוט את החקלאים.
במסגרת המיזם מגיעות לצפון קבוצות של צעירים וצעירות אחרי צבא כדי לעבוד אצל החקלאים במשך כמה חודשים עד שנה, וזאת במסגרת "עבודה מועדפת" או כסטודנטים בשילוב לימודים אקדמיים באזור. הצעירים מקבלים שכר מלא, חיים בקומונה, ומקבלים שיעורי העשרה ותוכן על זהות יהודית ועבודת אדמה. מדובר אפוא בחוויה חברתית ציונית של ממש, ולא רק בעבודה.
"אנחנו לא מאמינים בהתנדבות ולא מקבלים קבוצות נוער לכמה שבועות עבודה מבני עקיבא, מהשומר הצעיר או מישיבות תיכוניות. אין כאן מקום לבלונדיניות שרוצות לעשות סלפי עם הג'ינס והשטח. זו עבודה קשה אבל מתגמלת", מבהיר כהן.
אופיר שיק, מנכ"ל ארגון 'לב בגליל' השותף לפעילות, מספר כי יש ביקוש של ממש בקרב צעירים יהודים לעבוד בחקלאות. לנוכח הרמת הגבה שלי הוא מסביר: "אתה יודע איזה ביקוש יש כאן גם מצד עובדים וגם מצד חקלאים? בצפון לבדו פועלים 52 מיזמים של עובדים לחקלאות. נכון שאולי מבחוץ זו נראית עבודה רומנטית, אבל זו עבודה קשה מאוד ואין בה מקום לחבר'ה שרוצים לעבוד בשביל סלפי עם אחלה 'סטורי' לפייסבוק שלהם. הם מקבלים הכשרה מאוד משמעותית ועושים כאן עבודה מועדפת בשכר מלא ובמענק. המניעים הרומנטיים מחזיקים בשמש הקופחת אולי שבועיים. ודאי שבנוסף לשכר הכספי יש פה עניין של אידיאולוגיה".
גם שיק חווה את מנת הנקמה מצד הקבלנים הערבים המקומיים שלא אהבו את 'הראיס' היהודי שפתאום מציב להם אתגר ותחרות. "מהרגע הראשון הם התעצבנו כי אנחנו מתחילים לפגוע בקרטל. ביום הראשון שהבאתי חקלאים יהודים גנבו לי 14 מכלים עמוסי פרי מהשטח. הם רצו להבהיר לי בעצם, 'סתום את הפה. אנחנו הבעלים של השטח ואוי ואבוי אם תיכנסו לנו לשטח'. אמרתי שאין בעיה, ואם הם רוצים מלחמה אני יודע לא להפסיד. שאלתי דולבים אחרים מחקלאי ערבי לאיסוף הפרי, ואת הדולבים האלה – ששמו של הערבי כתוב עליהם – כבר לא העזו לגנוב".
לא רחוק מאיתנו, בשדות קיבוץ לביא, עובדת חבורה של כעשר בחורות צעירות בקטיף תרד אורגני בשדה ירוק ורענן. שיראל מימוני, בוגרת שירות לאומי מבית־שמש, משלימה בקרוב שנת עבודה, ולאחר שתסיים היא גם תזכה במענק הממשלתי לעבודה המועדפת. "אנחנו מאמינות שאנחנו צריכות לעבוד כאן ולא הערבים. זו המדינה שלנו והשטח שלנו. הם רואים אותנו כאן ואנחנו מקבלות הרבה מחמאות. הם (הפועלים הערבים משדות שכנים, י"ק) ממש מתלהבים לראות בחורות יהודיות עובדות ככה בחקלאות", היא מספרת בהתלהבות. יום העבודה שלהן מתחיל בשש בבוקר בשדה, ולקראת צהריים, כשהחום נעשה בלתי נסבל, הן חוזרות לדירתן לארוחת צהריים וללו"ז העשרה.
חרף המיזמים המבקשים לסייע לחקלאי הצפון, העובדים היהודים עדיין לא מספקים משקל משמעותי דיו מול קבלני העובדים, ששולטים בשוק ביד רמה. עופר אביטל ואבנר עבאדי מספרים כי גם בנושא הזה הם לא רואים במערכת החוק והצדק כתובת. "שמעתי לאחרונה שבמשטרה החליטו להעלות מדרגה בכל הקשור לטיפול בתיקי פשיעה חקלאית, ולא יהיו עוד תיקים שייסגרו מחוסר עניין לציבור כפי שהיה במקרים רבים עד כה. אבל בוא נראה מה יהיה", הוא אומר.
"עד עכשיו הגשנו תלונות בלי סוף, אבל שום דבר לא קרה. התלוננו על גנבות אבוקדו, פלישות עדרים למרעה שלנו, חבלה וגנבה של דלק, אבל במשטרה עוד לא יודעים מי עשה את זה. אני לא יכול להוכיח שאותן משפחות שהפסקנו לעבוד איתן עומדות מאחורי המעשים".
אביטל נשמע חריף יותר אף: "כל שופט שמתמנה לתפקיד צריך לעבור אירועים קשים בחייו כמו אונס של אשתו או בתו, פריצה לביתו או תאונת דרכים לו או לאחד מילדיו – ועכשיו שישב וישפוט. אני משרת במשטרת 'המתמיד' כבר 30 שנה ואנחנו מקבלים הרצאות מעורכי דין. המשטרה עושה את שלה, אבל כשהם מגיעים לאולם הדיונים הדלת מסתובבת – השוטר אזוק והעבריין משוחרר. אני כמובן מקצין, אבל המציאות כאן פשוט לא תיאמן".
התמודדות נוספת ומכעיסה לא פחות שאיתה הם ושאר חבריהם החקלאים מתמודדים היא מול עובדים שנתפסים שוב ושוב גונבים מהפירות שקטפו. רק השבוע נתפסו שש עובדות באחד המטעים בגליל שהחביאו בתיקיהן כמויות גדולות של משמשים. ההפסד לחקלאי הוא מאות שקלים בכל יום. האם למחרת הוא המשיך להעסיק אותן? בוודאי. אין לו כל ברירה אחרת.
אביטל ועבאדי מסכימים כי אין פתרון למצוקת כוח האדם בחקלאות למעט התערבות ממשלתית כוללת. הם מספרים כי מדי שנה קשה יותר ויותר לגייס עובדים בחקלאות מקרב הכפרים הערביים והדרוזיים השכנים, מאחר שגם הם, בדומה לצעירים היהודים, כבר לא מעוניינים לעבוד בעבודת הכפיים המפרכת. ייבוא פועלים זרים ממדינות כמו תאילנד או נפאל הוא יקר מאוד ולא משתלם לחקלאי הממוצע, אלא אם מדובר בעבודה ברפת או בחממות גדולות.
אביטל מספר בכאב כי הוא עומד על רגליו כיום בזכות עזרתו של אחיו שי, מי שהיה בעבר מפקד סיירת מטכ"ל ופרש באחרונה מתפקיד מפקד 'מפקדת העומק' בצה"ל. בעצה אחת עם אחיו הוא החליט לעקור את עצי הזית המשובחים והוותיקים, ולמכור אותם לכל המרבה במחיר. על האדמה העירומה הוא ייטע עצי אבוקדו, שקטיף הפרי שלהם נגיש וקל יותר. הוא ואחיו יחלקו ברווחים.
"יש תחושה של כישלון. זו הרגשה לא נעימה שאחרי כל כך הרבה שנים… אני מתבייש", הוא נאלם. אביטל בולע את הרוק וממשיך: "אני משלם המון על הריסוסים כאן ועל מכונות ריסוק הגזם כי אסור לי לשרוף אותו כמו השכנים מהכפרים השכנים. אתה לא תראה את הפקחים והמשטרה נכנסים לטורען או לכל הכפרים הדרוזיים לאכוף את החוק של שריפת גזם. שום שוטר לא יעז להיכנס לשם כי יהרגו אותו, אבל עופר אביטל יקבל אותו בזרועות פתוחות. עכשיו, כשאני לא מסוגל עוד להמשיך בגלל המחסור בידיים עובדות, אני מרגיש שאני לבד בעסק הזה. אין לי שום אפשרות להתמודד עוד".
