משחקי גביע העולם שנפתחו בקטאר ביום ראשון פתחו בפניי אפשרות חד־פעמית, כזו שלא חשבתי שתקרה לעולם: לבקר במדינה מוסלמית עוינת, שעליה שמעתי בשנים האחרונות רק בהקשרים שליליים.
בירידה מהמטוס בנמל התעופה חאמד בדוחא מצאתי את עצמי בחלל מפואר ומודרני. רגע לפני שאספתי את המזוודה נלקח תיק הגב שלי לשיקוף, כדי לבדוק שאיני מכניס למדינה משקאות אלכוהוליים אסורים. נמל התעופה, כמו דוחא כולה, היה מקושט לכבוד הטורניר שבפתח, ושני נציגים שלו העניקו לי עלוני מידע על המשחקים, על הפעילויות הצפויות ועל הרכבת התחתית. אחרי שהוצאתי כסף מקומי, ששמו ריאל והוא כמעט שווה לשקל, חיפשתי היכן להזמין מונית למלון שלי. אדם לבוש חליפה שענד את סמל פיפ"א ניגש אליי ואמר שהוא יכול לעזור לי עם שאטל לבית המלון. התלוויתי אליו והוא הכיר ביני ובין מי שחשבתי לנציג אחר של הטורניר. רק כשנכנסתי לרכב קלטתי שאני בעצם ישראלי שנוסע במכונית של חאפר מקומי, במדינה ערבית שהרגע הגעתי אליה לראשונה בחיי. למזלי הנהג היה אדיב ודובר אנגלית כמו רוב האנשים כאן, ועל אף שנדרשתי לשלם כמעט פי עשרה ממה שמונית רגילה הייתה דורשת, עברתי את רגעי החרדה האלה בשלום.
בתור עיתונאי האפשרות שלי למצוא מגורים בדוחא הייתה רק באמצעות הוועדה המארגנת, שהציעה דירות בגדלים שונים ובתי מלון ברחבי העיר. אני בחרתי במלון בשם ויקטוריה, שהקטארים העניקו לו ארבעה כוכבים, אבל לטעמי מגרד את השלושה ביום טוב. לאחר רישום זריז לקח אותי אחד מעובדי המלון לחדר 1009, שם גילינו להפתעתנו שני סיידים שמלבינים את הקירות. "אני לא חושב שאני יכול לשהות בחדר הזה", אמרתי בחיוך לעובד, שענה, "אני חושב שאתה צודק". משם חזרנו לקבלה, עברנו לעוד חדר ואז לעוד אחד, עד שהתמקמתי במה שהפך לביתי לימים הקרובים.
הבדלי המעמדות הופכים את דוחא בחלקה לעיר מודרנית ומפוארת באופן מוגזם וראוותני, עם מגדלי ענק מנצנצים, קניונים מפוארים שבהן חנויות מותגים מהעילית העולמית, ומסעדות ובתי קפה יקרים למדי. לצידם מתקיימים אזורים פשוטים ומוזנחים, עם חתולים שמכרסמים להנאתם שאריות מפחי אשפה.
כל הרושם על הארגון היעיל של הקטארים התפוגג לרסיסים עוד לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון, בין קטאר המארחת לבין אקוודור. המשחק התקיים באצטדיון אל־בית, במגרש המרוחק כשעה מדוחא הבירה (המרוחק ביותר מבין האצטדיונים) בעיר ח'ור, ואינו קרוב לשום תחנת רכבת. העובדה הזו מצריכה מהמארגנים להעמיד מערך הסעות נרחב לרשות אנשי התקשורת, שמספרם מוערך באלף איש למשחק. הצטרפתי להסעה כזו כחמש שעות לפני שריקת הפתיחה, ולאחר שהגענו בסמוך לאצטדיון נתקלנו בבלגן הראשון, שנגרם מכך שהקטארים בנו כביש גישה צר אחד לכניסה של 60 אלף אנשים. בשלב מסוים הנהג פשוט התייאש והוריד אותנו באמצע הכביש, ופתאום מצאתי את עצמי מזגזג בין מכוניות בדרכי לכניסת המדיה.
האצטדיון עצמו התגלה כמודרני ומפואר. על כל אחד מהכיסאות חיכתה שקית של מתנות, שכללה חולצה, בובה של לוגו התחרות, בושם קטן ודגם של סמל האליפות, שאם אנסה לקחת אותו הביתה, יעלה לי בקנס של משקל יתר במזוודה.
החזרה למלון כבר הפכה סיוט אמיתי. התור למערך ההסעות של אנשי המדיה הפך מהר מאוד לכאוס אחד גדול, כשכולם רודפים אחרי האוטובוסים בלי שום סדר ועם הפעלת אגרסיביות מוגזמת. עובדת היותי ישראלי סייעה לי ליישר קו ולמצוא לעצמי מקום באחד האוטובוסים, בדרך לנסיעה ארוכה חזרה למלון לקראת חצות הליל.
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
