צפו:
תמלול השיחה המלא:
עמית: אחה"צ טובים. הרבה אנשים בטח שואלים בלב למה הזמינו אותו ומה הקשר שלו לחינוך. כשאתה עובד בעיתון, מה ההעלבה הכי גדולה? שהעורך אומר לך זה אקדמי מדי. אז זה קרה לי. קרה לי עוד משהו. בלונדון לפני כמה שנים למדתי לתואר, הכנתי את התזה והגשתי למנחה. הוא הסתכל בבוז ואמר זה עיתונאי מדי. זה צהוב מדי וכו'. האמת היא אבל שעולם החינוך והתקשורת מאוד מתקנאים אחד בשני. העיתונות בעולם החינוך בזה ש-, בעומק ביכולת של לשנות לאדם את החיים שלו, ועולם החינוך מתקנא בתקשורת ביכולת שלה לסחוף באופן כה מהיר.
ארנון: במשך זמן קצר יחסית למדתי הוראה והאמת שתסכל אותי שאני עובד עד 3 בבוקר על להכין שיעורים ואז התלמידים נרדמים בשיעורים. אמרתי אולי יקראו את זה בשעות הפנאי שלהם עשרות אלפי אנשים ואז אני ארגיש שאני ניצחתי את המערכת. בסך הכול בהרבה מובנים אני מרגיש שאני עושה את אותו דבר, בכלים אחרים קצת.
עמית: לא יודע אם אתה נתקל גם בחוויה הזו, הוזמנו לפה על תקן של הורים אבל אני מרגיש לא כל כך כשיר לחלק לכם טיפים כמו סופר נני וכאלו. הטיפ הוא תנו להם מסך ויהיה בסדר, אבל ברצינות החוויה הכי חזקה שלי בתור נכד דווקא, אין שבוע, סבא שלנו הלך לעולמו לפני 15 שנה. הוא היה מורה למתמטיקה בבית ספר לקציני ים בעכו ואצלו למשל בכיתה למדו בשורה אחת כל גיבורי פרשת הצוללות, צ'ייני עד המדינה והיועץ של ראש הממשלה שמסתבך. אין שבוע שלא ניגשים אליי אנשים ברחוב. תלמידים שלמדו אצלו לפני 40 שנה מספרים שלא יודעים איך לא שכחו אותו. הוא היה בא אליהם הביתה ומשלים להם על חשבונות בשיעורים פרטיים ואורחות שבת כי רובם היו לא דתיים והיו באים אליו. הביטוי שכולם חוזרים על זה, לא נורא, נוסיף מים למרק. לך תדע מה אנשים זוכרים ומה נשאר. חשבתי על זה הרבה, אם בעוד 70-80 שנה יבואו לנכד שלי וירצה על בחירות 24 ואם ביבי ניצח או לא ויגיד וואי איזה שידורים הוי לו אצל רפי רשף. אני חושב שלא. אז בכל זאת יש משהו שנשאר אחרת. -יש לנו סבתא מורה, אז יש לנו, אנחנו משפחה בסדר. גם אנחנו שייכים ל-, -לא כולם עיתונאים או טרוריסטים.
ארנון: אז נלמד את המקור.
עמית: כן, בחרנו מקור, הר הבית
ארנון: עמית בחר. בדרך כלל עמית בוחר את המקורות בחברותות שלו. אני אקריא עכשיו את המקור. אני חושב שאומות העולם, קודם כל, בהחלט אומרות גזולים הם בידכם. -יש 3 מקומות הרי שצריך למנות עכשיו כולל עכשיו בחדשות שאומרים גזולים הם בעיניכם, זה ממש האלו. הקניין לא נרשם בטאבו, כל מערת המכפלה, לא קבר ויסף כמובן ולא הר הבית.
ארנון: מתי היית בקבר יוסף לאחרונה?
עמית: לפני 35 שנה. איתך. הוא נראה כמו קבר יוסף, לא כמו מבצר צבאי. במערכת המכפלה היינו עם אורית סטרוק. התמה היא אנשים מרשימת הציונות הדתית. אבל, יש קטע חזק מאוד של הרב פרומן ז"ל, שכותב בתחילת האינתיפאדה השנייה היה את הסיפור עם הלל ליברמן, קבר יוסף נשרף בפעם השנייה, פעם ראשונה במהומות הכותל ואז צה"ל באירוע נורא מחליט לפנות את המקום, וברגע האחרון הוא מתעשת. בשנת 2000 הוא נוטש את הקבר והקשר עולה אש. ואז הלל צועד מאלון מורה ורואה את העשן עולה. הוא החליט ממש בראש השנה, והוא פשוט הולך ברגל ולא יודעים מה קרה בדרך, וממש, באו פלסטינים ורצחו אותו. הרב פרומן כותב שהעולם שלו מאוד רחקו מהעולם של הילל, אבל הוא היה רוצה לדעת מה היה הדבר שגרם לו לצעוד כאילו כמו מגנט שנמשך למגנט השני.
ארנון: תראה, מה שחשוב זה, לא כתוב פה שהם לא יגידו שבעניין 3 המקומות, שהם לא זולים, אבל שפה הם לא יצליחו להונות את ישראל. בנושא הזה לא. אפשר להונות את ישראל, אבל לגבי 3 המקומות האלה אי אפשר להטעות. הם ינסו בכל מקרה, במקרה הזה הם לא יצליחו. בכל זאת, אני חושב שחשובה הידיעה הפנימית שאנחנו צודקים. אולי זה גם חשוב באמת בחינוך, כי בחינוך אין הצגות. מה שלא אמיתי לא עובר. בלימודי ההוראה שלי אחד הדברים שאני זוכר שהונחלו לי עמוק באחד הקורסים, היה מרצה שאמר לא בטוח שכל מה שאתם מאמינים בו ופנימי ומהותי לכם יעבור גם לתלמידים, אבל בטוח שמה שאתם לא מאמינים בו ולא מונחל אצלכם עמוק לא יעבור לתלמידים .זה בדיוק העניין.
עמית: ועכשיו השאלה היא איך מנחילים את התודעה הזאת. אחד הדברים המעניינים שאני יכול להגיד, אני מסתכל על תלמידי השבט שלי, שבט נריה, שלא כולם נשארו דתיים. היו 32. לא כולם נשארו דתיים בכלל, אבל כולם נשארו ימניים. עכשיו, זה היפוך של הדבר, כי אני חושב שאם היית בא לתושבי עופרה בשנת 83'-86', ודאי שארץ ישראל הייתה חשובה להם, אבל זו הייתה נגזרת של האמונה שרצו להנחיל. ועדיין, מה שקרה בפועל, זה שיש מין, לכל מקום, לכל בית ספר כל ישוב כל משפחה, יש מין תדר סמוי כזה שיש דברים שהם טבעיים.
ארנון: העיקר שלא ייצא שמאלני.
עמית: כן, או אצלנו היו אומרים שלא יהיה עסקן של המפד"ל. או עורך דין נכון, או עיתונאי גם אגב, הייתה תקווה שלא נצא עיתונאים. לא הסתייע. אבל יש תדר סמוי שעליו לא מדברים. השקיעו המון מאמצים בזה שכולם יצאו דתיים וכו', אבל בסוף יצא הפוך. אני מנסה להבין למה זה קורה ומה המנגנון. לכל משפחה יש משהו אחר. כאילו, אני מסתכל על הילדים שלי אז אני יכול להגיד שבוודאות, הלכתי בגן שעשועים בשבת אחרי הבחירות וניגש אליי ילד מתל אביב והתחיל לדבר איתי על הבחירות .שאלתי אותו במי הוא תומך, הוא אמר יאיר לפיד, רחמנא ניצלן, הוא שאל במי אתה תומך, ואז מישהו צעק סמוטריץ'. לא יודע מאיפה. אני הייתי שמח שהוא יצעק אלתרמן, יגיד פרשת שבוע, אבל הוא צעק סמוטריץ'. אז התדר הזה אפרופו מה שאתה אומר, כאילו זה מה שאתה, לא יודע להגיד את זה אפילו.
ארנון: אם היינו לוקחים את המקור הזה, איך היית מעביר לילדים שלך?
עמית: אז בטח שאתה רוצה להעביר את התחושה של הצדק. אני אתן לכם דוגמא למשהו שאצלנו היה מובן מאליו ובדור הזה הוא לא, אני לא יודע אם זה יותר טוב או יותר רע. כשהיינו ילדים מה שחי בנו היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא בעיני לגמרי הסכסוך הפנים ישראלי. -יכול להיות שזה סרט פנים משפחתי פה. -אז אני אומר, דווקא זה טוב לראות את ההבדלים. ושכח שאיתו הצדק. האמונה הפלסטינית ב-2 מדינות התחילה באמונה לגמרי ישראלית. אם תלכו למחקר תראו שמי שמעלה ראשון את רעיון 2 המדינות זה השמאל הישראלי. אחר כך בעצם שכנענו את כל העולם והיינו צריכים דור שלם כדי להיפטר מהעניין וזה לא דבר של מה בכך. אז אצלנו מאוד חיינו את זה והייתה ועידת מדריד וכל הזמן שיש תחושה שמנסים לכרסם בזה. אני מנסה להסביר מה זה מתנחלים ואני לא מצליח. כאילו הכול נראה לו אותה ארץ.
ארנון: אין הבדל אם הוא נוסע לעופרה, מערב בעיר מזרח העיר.
עמית: כן. זה קצת מוזר. מצד שני יש דברים יותר נוכחים אצלו. הוא מתמקד מאוד בדתי או לא דתי. האוטו הזה בשבת הוא אמר לי, אבל אם הם, על החילונים שהם נוסעים בשבת באוטו ,זה מאוד מטריד אותו. מותר להם או אסור להם, אז הם רואים טלוויזיה, האם הם אשמים.
ארנון: שאנחנו לא הכרנו בכלל.
עמית: נכון.
ארנון: אולי זה אפילו הפך את זה קצת להירואי. יש אדם חילוני, שהוא משהו אחר.
עמית: אבל אצלי זה קל כי אנחנו באמת, כאילו, נראה לי שזה כן נוכח. זה לא אותו דבר. מה שונה בכל זאת לעומת לפני 35 שנה.
ארנון: הילדים שלי חיים
עמית: אין טלוויזיה אצלכם.
ארנון: נכון. אבל אין משמעות.
עמית: יש מחשב.
ארנון: נכון. אז רואים הרבה יותר.
עמית: אבל בזמננו היה דיון, היו משפחות עם טלוויזיה וכאלו ובלי.
ארנון: אנחנו היינו רואים תכניות אצל אחרים כי הרשו לנו תכנית אחת בשבוע.
עמית: בגילי זה כבר היה אחת ליום. אז מה אתה רואה עם הילדים שלך, טל חיים שהוא בן 18 עכשיו לבין בארי שבגיל הרבה יותר צעיר?
ארנון: יש לנו קטע מאוד עקרוני שלא יהיה טלפון חכם לילדים. עכשיו הוא הגיע לבן 18 וקנה לעצמו טלפון חכם, אבל זה לא בא מאיתנו. אני לא יודע, אולי זה שיגעון, אבל איזה גבול שאנחנו לא, להורים יש טלפון חכם אני מודה, אנחנו לא מתנזרים ממנו, אבל של הילדים להשאיר אותם במקום, זה עדיין לא זה.
עמית: איזה דברים אתה מרגיש, אפרופו הצדק, שהם מוטמעים ולא צריך להסביר אותם? אתם יודעים שלכל משפחת אצולה מבריטניה יש את המוטו שלה. מונטפיורי זה היה ירושלים. אני תמיד מסתכל על המשפחות וחושב מה המוטו של המשפחה הזו. יש משפחה שהכי חשוב לה זה התפילין. אגב, חבר שלי הלך למלחמה, הלך גר אחר כך בחו"ל, אבל תפילין הניח כל יום. יש כאלו שהמוטו שלהם הוא אינדיבידואליזם ולהצליח. מה הדברים הטבעיים במשפחה שלך?
ארנון: אני אעיד על עצמי, אבל אני לא מיסיונר בקטע הזה.
עמית: קודם שלך ואז שלנו.
ארנון: על עצמי אני יכול להגיד שזה הר הבית, אבל אני מאוד לא מיסיונר בקטע הזה. הילדים שלי לאו דווקא בעניין. חלקם יותר חלקם פחות. אני חושב שאצל ההורים שלנו קטע מאוד מאוד מהותי היה להיות ישר. יש בדיחה כזו שמספרים שהאוטו הכי עביר בעולם הוא רכב שכור, רכב חברה, שזו בדיחה שאי אפשר לספר לאבא. משהו שהוא רכוש של אחרים צריך להיזהר הרבה יותר. אני זוכר שבצבא עצרו אותי משטרה צבאית, לא בצדק אגב אני חייב להגיד, בצומת מסמיה על כביכול שעברתי ברמזור אדום. אני זוכר שיותר ממה שפחדתי להגיע למפקדים שלי, פחדתי להגיע לאבא ולהגיד לו את זה.
עמית: יום אחד אני מגיע הביתה ואני קולט שיש מתח באוויר, ממש. אמרתי, מה האירוע? הגיע דו"ח חניה. עכשיו הכתובת שלי עוד הייתה בעופרה. בעופרה אין דו"חות חניה, אבל התפיסה הייתה כשאבא שלי קיבל את הדו"ח, אתם יודעים, לגור בעיר אי אפשר שלא לחטוף בדו"חות, אבל התפיסה הייתה שזו עבירה פלילית חמורה, זה רצח שוד או תאונת פגע וברח זה אותו דבר בערך. למה לחנות בניגוד לחוק?
ארנון: אנחנו משפחה שומרת חוק, זה הדבר הכי חשוב.
עמית: למעט לילה אחד. אגב, הסיפור, אם כבר מכבסים את הכול, יום אחד אבא שלי נוסע פעם יחידה, הוא אדם ללא נקודות, ואז יום אחד הוא נוסע בטעות פעם בחיים שלו באין כניסה בירושלים. מי עובר מולו? פרופ' אבי רביצקי. אבי רביצקי בטח אמר לעצמו זה פורעי החוק האלה, גם גונבים שטחים וגם נוסעים ככה. אבל חוץ מזה באמת הכול, אז זה איתנו, עכשיו לילדים שלך.
ארנון: הם עוד קטנים אז אני לא יודע. נראה לי ששבת קצת, כי גם בנסיבות משפחתיות. זה היום היחיד שבשבוע שפחות או יותר אנחנו נפגשים. לא התאימו את המהדורות לשעת השכבה של ילדים. אני חושב שהם יודעים שיגעת ומצאת, שכאילו לא להתעצבן ולא להישבר ולא זה, אבל זה מוקדם מדי.
עמית: אני חושב שעברי חי בשונה מרוב הילדים בעולם. הוא חי במציאות שהוא בטופ, יאיר לפיד בא עכשיו להשבעת הכנסת להגיד לו שלום ובני גנץ, ונתניהו לא?
ארנון: לא, לא ידוע למה. היה משהו אחר. אנחנו נוסעים לבית ספר והטלפון אצלו, אז הוא משחק בטלפון ואז, הנסיעה היא 7 דקות, ימיים לפני הבחירות.
עמית: הטלפון של ההורים יכול להיות אצל ההורים, זה לא חלק מהכלל. הכלל שלנו אומר אם זה ווטסאפ לא צריך, אם טלפון תגיד לי. הוא מגיע לבית ספר, והוא אמר אגב, ביבי ויאיר לפיד התקשרו. אמרתי אז מה עשיתי עברי? הוא אמר אה, סיננתי אותם. אז זה הבן אדם היחיד שיכול להגיד שהוא סינן את ביבי ולפיד ב-10 בדקות. אני אף פעם לא הרגשתי אבל איזה, תראו, גם אצלנו זה אמנם היה עולם אחר קצת, אבל אני זוכר שהיינו נוסעים לחופש במטולה והיה בטלון ביפר, תתקשר לנתניהו, אוז אבא שלי היה מתקשר מטלפון ציבורי. היעדר ה-, לא רוצה להגיד יראת כבוד או התחושה שאיקס מתרחש זה גם לנו לא היה ואני לא חושב שזה דבר כל כך רע.
ארנון: לא בקטע של רע, אבל בקטע של, איך הוא עובד?
עמית: אני לא יודע לענות עליה. נגיד הוא אוהב מאוד ללכת לכנסת. לא יודע מאיפה זה הגיע. אבל הוא אוהב את הכנסת מסיבות אחרות. נגיד בהשבעה עניין אותו אם כולם אומרים ביחד מתחייב אני או כל אחד. הוא גם אהב מאוד את האוכל במזנון הכנסת. זו פעם ראשונה או שנייה שהוא בא. אני פעם ראשונה הייתי בכנסת בגלי צה"ל בגיל 18. כאילו, האולפן נניח מאוד, שבוע שעבר אני רואה אותו מחליף כיפים עם ילדים בכיתה ו', הוא כיתה ב'.
ארנון: מה חשוב לך שיחשוב על הכנסת?
עמית: מכירים את כל הזה, אשרינו שזכינו וכל המדינות ומסביב ואם לא מסכימים צריך ככה. אתמול הוא העביר תמונות באלבום גוש קטיף, אלבום של מרים צחי ז"ל. אז אי אפשר לדעת.
ארנון: אצלנו זה הספר הכי משומש בבית. הילדים שלא נולדו להתנתקות, הבן הבכור שלי עוד היה ילד קטן תינוק, אבל הם חיים את זה לגמרי.
עמית: נגיד היה שם תמונות של חסימת כבישים. אמרתי לו שגם ארנון נעצר על חסימת כבישים. הוא אמר אה, גם הוא. הסבא נעצר, האבא נעצר, מה קורה עם המשפחה הזו? בקיצור, ללמדנו שהדברים שעוברים הם הדברים שכאילו הם מה שנמצא באיזה מין תדר כזה שאפילו לא מדברים עליו. זה הדברים המובנים מאליהם. זה מה שנהיה מובן מאליו ועובר הלאה ואני רואה שאנחנו כבר חורגים מהזמן. מושג אחד משפחתי זה לעמוד בזמנים. אז תודה רבה.
