"הורי כיתה ח' 1 היקרים,
לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, רצינו לשתף אתכם ולספר מעט על אוֹרי בננו, שמצטרף לכיתה. אורי הוא ילד שמח ומיוחד עם תסמונת דאון. הוא משולב במסגרת רגילה כבר מגיל הגן, ובעזרת השם גם השנה ישולב בכיתה הרגילה עם ילדיכם. אנחנו מאמינים בשילוב וחושבים שהדבר מקדם את אורי וגם תורם רבות לשאר תלמידי הכיתה – בהכלה, בקבלה ובבגרות הנפשית שלה הם נדרשים. בכל שנותיו של אורי בבית ספר פסגות חווינו שילוב מצוין, שתרם רבות לילדי הכיתה ולאורי.
אורי ילד חברותי, מלא שמחת חיים וחוש הומור, ואוהב מוזיקה ונגינה. אתם מוזמנים לעדכן את ילדיכם, לפי ראות עיניכם".
את המכתב הזה שלחו בתחילת שנת הלימודים שוקי ועינת סט. הוא יועד להורי התלמידים בכיתה של בנם אורי בישיבת בני עקיבא בעֵלי. אורי מתמודד עם תסמונת דאון, ועד גיל 4 למד במסגרות לחינוך מיוחד. מאז הוא שוהה במסגרות רגילות בשילוב לפי צרכיו. "בשלב מסוים הבנו שאורי לא יכול להישאר במסגרת לילדים עם צרכים מיוחדים, והחלטנו לשים את הדגש על ההשתלבות החברתית", אומרים ההורים.
אביו של אורי, שוקי, מספר כי "אנחנו לא מצטערים על זה לרגע. אומנם המדינה משקיעה המון במסגרות החינוך המיוחד, יותר מאשר בילד משולב, וילד עם צרכים מיוחדים מקבל שם יותר מענים ויכול להיות שקוגניטיבית הוא יתפתח מהר יותר מבחינת הכלים שהוא יקבל – אבל בסוף הוא יהיה במפעל של המשקם עם אנשים כמוהו. הוא לא ידע להשתלב בחברה, והחברה לא תכיל אותו. אני מעדיף שיהיה מלצר בסביבה רגילה. לדעתי מי שיכול להשתלב בחברה הרגילה – צריך לאפשר לו את זה. הבן שלי לא יהיה פרופסור למתמטיקה, אבל הוא יוכל לנסוע באוטובוס, לתקשר עם אנשים, ללמוד מצבים חברתיים ואת הכללים של החברה".
עוד ועוד כיתות הופכות בשנים האחרונות ל"כיתות משלבות" – לצד תלמידי החינוך הרגיל משולבים גם ילדים עם צרכים מיוחדים, סי־פי, אוטיזם, אספרגר או נכות הדורשת התניידות בכיסא גלגלים או בעזרת קביים. לצד הפעולות שנעשות מול התלמידים כדי להקל על הקליטה בכיתה, הולך ומתברר הצורך לקיים שיח עם ההורים – גם כדי שיסייעו בבית לתווך את האתגרים וגם כדי למנוע הסתייגויות או רחשים שעלולים לפגוע בתלמיד המשתלב או בהוריו.
שוקי ועינת, הוריו של אורי, מקפידים מאז שהיה ילד לשתף את סביבתו במצבו, ולשם כך הם עובדים בשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי. "לאנשים מסביבו של אורי קל יחסית לשלב אותו. אולי מצחיק לומר, אבל בגלל שהפער גדול כל כך בינו ובין ילדים אחרים, אז לפחות לפי מה שאני רואה בחברה הדתית זה נתפס כאידיאל לשלב ילדים עם מוגבלויות. ככל שהמגבלה בולטת יותר, השילוב קל יותר: קל יותר לשלב ילד עם תסמונת דאון מאשר לשלב ילד על הרצף התקשורתי. כשהמוגבלות נראית לעין, קל לסביבה להבין מה הוא צריך".
התרומה הגדולה במסגרת המגמה הזאת, לדברי האב, היא לא רק לילד המשולב: "ילדים שלומדים לצד ילדים עם צרכים מיוחדים הם חברותיים ומכילים יותר. כשאורי היה בכיתה ו' הוא יצא ללימוד ליל שבועות עם חבריו. באותו לילה חזרתי הביתה לשתות קפה בין שיעור לשיעור, וראיתי את החברים של אורי ממתינים מחוץ לבית שלנו. שאלתי אותם מה הם עושים שם, והם אמרו לי שהם מחכים לאורי שהלך להחליף בגדים. הם לא צחקו על זה, הם ילדים אחרים. הם גדלו איתו מכיתה א', והם לא נבהלים. זה נראה להם הכי טבעי בעולם. בכל פעם שהוא עובר מסגרת אנחנו ההורים מיידעים את ההורים האחרים במצבו של אורי, כדי שהם יתווכו אותו לילדיהם".
שוקי סט הוא סמנכ"ל הכספים של רשת החינוך בני עקיבא. מהיכרותו עם מוסדות רבים וגם עם הורים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים, הוא אומר שהכול תלוי באנשים – בילדים מסביב, בהורים ובעיקר בצוות. "יש הרבה מוסדות, וברשת בני עקיבא בפרט, שמעודדים את נושא השילוב. צריך צוות מגויס לעניין, שרואה בזה משימה ולא מטלה או עונש. לא 'נקלענו למצב של ילד עם צרכים מיוחדים', אלא 'יש כאן מצב שמאפשר לכולנו לעלות קומה'".
כשמוסד לא משלב, הוא סבור, הילדים ה"רגילים" יוצאים לחיים כשהם אינם מוכנים למפגש עם השונה. "לא מזמן ביקרתי במוסד חינוכי גדול, והתברר לי שזו השנה הראשונה שבה פותחים שם כיתת חינוך מיוחד. שאלתי את המנהל: 'איך זה יכול להיות? אין בעיר שלכם תלמידים עם צרכים מיוחדים?' הוא ענה לי שההורים מסתירים את ילדיהם ולא מוכנים לשלוח אותם לכיתות חינוך מיוחד, או שהם שולחים אותם לערים שכנות.
הייתי נסער מהסיטואציה. אמרתי לו: 'אתה מגדל כאן אלף תלמידים עם צרכים מיוחדים, הם יצאו לחיים בלי לפגוש ילדים מיוחדים כל החיים שלהם – וזה פגם'. הרי כיום, כשאתה שותה קפה בארומה, לא נראה לך מוזר שהמלצר הוא אדם עם מוגבלות. השילוב החברתי הזה קריטי".
לאחרונה יצאה ישיבת בני עקיבא בעלי, שם לומד אורי, למסע משמעותי של כמה ימים. היה ברור שאורי לא יוכל להיות בכל המסע כמו חבריו, ובכל זאת היה ברור לצוות שאורי חייב להשתתף בו, בחלקים שהוא כן יכול היה להשתלב. "באמצע המסע היועצת המדהימה נסעה במיוחד עם אורי ועם הסייע שלו לרמת הגולן, כדי שאורי יוכל להצטרף. נסיעה כזו, עם ילד כזה, אינה פשוטה. אבל היועצת, ברגישות והכלה, התאימה את הנסיעה הזו לאורי. הוא הפך להיות אחראי המוזיקה ברכב, כי הוא מאוד אוהב מוזיקה, ובמיוחד את סטטיק ובן אל. למרות זאת, היועצת והסייע כיוונו אותו לבחור במוזיקה יהודית, שגם אותה הוא אוהב מאוד, כדי להקנות לו את הגבולות הקיימים בישיבה".
כיצד ההורים האחרים מגיבים על הנוכחות של אורי?
"מעולם לא קיבלנו תגובות שמסתייגות מהשילוב מצד ההורים, וככל הידוע לנו גם המוסדות לא קיבלו תגובות כאלה – להפך, אחרי שפתחנו עם ההורים את רצוננו לשלב את אורי והצגנו את בקשתנו לתמיכה, תמיד קיבלנו תגובות חמות ושמחה על הזכות שהילד שלהם יהיה בכיתה עם אורי".
"לא עושים עניין"
ד"ר יצחק יוגב, סגן נשיא מכללת גבעת וושינגטון, מרצה לחינוך מיוחד ולחינוך לגיל הרך ומדריך סדנאות הורים, מאמין כי השילוב הוא קודם כול אחריות של המערכת. "זה לא התפקיד של ההורים, אלא של המערכת. אחרי שמכינים את הילד עם הצרכים המיוחדים לשילוב וגם את ההורים, המערכת החינוכית צריכה להיערך גם היא – להכין את המורים, את התלמידים שקולטים את הילד, וגם את הוריהם. אני לא מדבר רק על רמת הנגישות הפיזית, אלא גם ברמה החינוכית־חברתית־ערכית. הצוות צריך להכיר את הלקות שיש לילד – ילד עם שיתוק מוחין שונה מילד עם לקות למידה או מילד על הרצף האוטיסטי. צריך להכיר את הילד ולהבין את המשמעות של שילוב סייעת בכיתה. זה עולם שלם, וצריכים להכשיר את כל מי שנוגע בסיפור הזה".
אם כך, מה תפקיד ההורים?
"הם צריכים לתווך לילד את תהליך השילוב", אומר יוגב, שבעברו היה עובד סוציאלי ראשי בעמותת איל"ן, "המורה צריך להיות מוכן לא רק פדגוגית, אלא גם ערכית. יש מורים שאומרים 'לא מתאים לי לשלב', וזה לא מצליח, הם חייבים לעבור הכשרה. עמדתי בראש ועדה לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במשרד החינוך, וביקשתי שבכל מסגרות ההכשרה המקצועיות יכשירו מורים לקלוט תלמידים. השילוב הוא שילוב כללי ומערכתי".
הרב אמיר סנדלר, ראש אולפנת בני עקיבא בהדר־גנים, אומר שאת מרב האנרגיה בנושא השילוב הוא משקיע בתיווך לצוות ולתלמידות, ופחות להורים. "אני לא אומר שלא חשוב ליידע את ההורים האחרים במצב. אבל כשאתה משקיע בהסברה החוצה, ייתכן שאתה מפספס את הפעולה החינוכית שצריך לעשות פנימה.
"כשמשלבים ילד עם אתגרים במערכת החינוך הרגילה, לא 'עושים טובה' לילד ולהורים שלו. שילוב הוא זכות ורווח אדירים. בעבודה נכונה זה הופך את כולנו לאנשים טובים ומכילים יותר. אנחנו משקיעים הרבה בשאלה כיצד הופכים את הבנות לאכפתיות וסבלניות יותר. זה יכול להיות בשילוב של עולה חדשה, בשילוב של בנות שמחפשות את מקומן או בשילוב של ילדה עם צרכים מיוחדים, מחלה או לקות", מסביר סנדלר.
לדבריו, "המוסד החינוכי צריך להשקיע מחשבה בשאלה כיצד הכיתה פוגשת את זה – לא רק בגלל הילדה, אלא בגלל השאלה אנחנו כחברה הופכים להיות רגישים יותר. לעיתים מוסדות חינוך מתבלבלים ומשקיעים את עיקר המאמצים בהסברה כלפי חוץ. יש מקום חשוב להורים, ואנחנו משתפים אותם לא מעט בפעילות שלנו. אני אפילו קורא להם שותפים ורואה בהם כאלה, אבל רוב האנרגיה מושקעת בבנות ובצוות".
סנדלר סבור שהצלחת השילוב תלויה בחברים הסובבים את הילד. "מענה טיפולי חשוב מאוד, 'סל אישי' בהחלט חשוב, אבל שילוב יקום או ייפול מול התלמידות האחרות, כי האדם הוא יצור חברתי. כך למשל, מעשה שקרה לנו לאחרונה – אם שכבה תבין שהטיול השנתי משתנה בעקבות ילדה נכה, ולא תתמלא מרמור, זה מה שיקדם אותנו לשילוב מלא בתוך המערכות".
אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, רואה בשילוב זכות. "הנוכחות של הילדים המשולבים בכיתות מחייבת אותנו ללמוד את השונה והשווה בינינו, להכיר טוב יותר את העולמות המיוחדים האלה ואת הזכות והחובה לשלבם וללמוד מהם, וכמובן לתת לאתגרים מענה. ברור לנו שהשילוב לא יצליח בלי שיתוף פעולה של המערכת, של ההורים, של אנשי החינוך ושל התלמידים. השילוב מחייב אותנו לבצע עבודת הכנה והעמקה ולהקפיד על לב פתוח ואוזן כרויה תמיד. ככל שעובר הזמן אנחנו נחשפים לתמורה הענקית שאנחנו זוכים לה מילדי השילוב. אנחנו גאים שרבים כל כך מוצאים במוסדות שלנו בית, ואף נעזרים באנשי המקצוע שלנו כמתווכים לקליטה מיטבית. לפנינו עוד דרך ארוכה, אבל היסודות נמצאים כבר עמוק באדמה – והם רק הולכים ומתחזקים".
חדוה לוי מגבעת־שמואל נוהגת גם היא לשתף את ההורים האחרים במצבה של בתה מיכל בכל פעם שהיא מתחילה מסגרת חדשה. מיכל, כיום תלמידת כיתה ז' באולפנת אמית בעיר, לוקה בתסמונת רט. מגיל שנתיים היא לומדת בחינוך הרגיל ונעזרת בסייעות צמודות. "באספת הורים הראשונה בשנה", אומרת חדוה, "אני פוגשת את ההורים של תלמידי הכיתה, מציגה את מיכל ואומרת: 'יש לי ילדה מהממת, יפהפייה, ילדה כמו כל הילדות שלכם, ילדה עם חלומות, תקוות ופחדים שרוצה להיות עם חברות ולהצליח בלימודים, אבל הגוף שלה כולא אותה. היא לא יכולה לדבר, קשה לה בהליכה, והסייעות המשלבות הן הפה והידיים שלה. בתוך האתגר הזה נמצאת ילדה מקסימה שאוהבת שירים וריקודים, הולכת לסניף עזרא ורוצה לחיות חיים רגילים. בכל מקום שמיכל מגיעה אליו החברות אוהבות אותה ונקשרות אליה. יש לה מעגל של חברות קרובות ורגישות שמסייעות לה, והן לומדות מזה לא פחות'".
אילו תגובות את מקבלת מההורים?
"אני חיה בגבעת־שמואל, ואוהבת את העיר שלי. אני רואה הרבה הכלה ורגישות. ההורים שואלים כיצד להתנהל עם מיכל אם הם רוצים להזמין אותה הביתה, ואילו כלים יש לתת לילדים שלהם כדי שיוכלו להתחבר אליה יותר. זה מחזק ומרגש אותנו מאוד".
לדברים אלה מצטרפת נעמה טסלר־פלג, שבתה אליה נפגעה מוחית בעקבות רשלנות רפואית. אליה לומדת בבית הספר "שורשים", בית ספר מכיל ומשלב ברמת הגולן, אחד מחמישה בתי ספר בארץ שנבנו במודל הזה. "הדגם של חינוך מכיל הוא נס גדול. התוצאה מופלאה הודות לתיווך המדויק של הצוות והמחנכת, שעושה פלאים. אליה לא הולכת ולא מדברת, ולמרות זאת היא מייצרת קשרים חברתיים. הילדים כמעט לא זקוקים לתיווך הצוות, היא מוזמנת לחברים ומזמינה אותם אליה הביתה".
בעבר נעמה הייתה מגיעה בהפתעה לבית הספר כדי להתרשם מהיחס לאליה. "בכל פעם הופתעתי עד כמה מתייחסים אליה יפה. הם מנגישים לילדים האחרים את המצב בצורה נכונה, ולא 'עושים עניין'. ביום הראשון ללימודים קיימנו שיחה, הסברנו מה קרה לאליה וכיצד אפשר לתקשר איתה ועם החברים שלה. הילדים עצמם מלמדים אותנו שלא צריך להסתכל על אליה אחרת. הם אפילו מעליבים אותה ומתווכחים איתה – כמו כל ילדה אחרת".
