ליאור שי הוא היה יתום מגיל שלוש, לוחם בסיירת דובדבן שסבל מהלם קרב, חוזר בתשובה וחסיד ברסלב. בין מסעותיו הרוחניים הוא הקים מעגלי מתופפים כצעד להשכנת שלום אזורי, קירב ושימח אנשים, וגם את מחלתו הקשה קיבל באמונה גדולה. תוך כדי הטיפולים נהג להכריז מכל הלב: "זה הרגע המאושר בחיי". המשפט הזה הפך למכתם שמלווה ומחזק את אוהביו.
"כל מה שעניין את ליאור היה כלל ישראל", מספרת ליאת, אלמנתו ואם עשרת ילדיהם. "הוא ראה בחייו שליחות, והקפיד לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. זה מה שמושך אנשים לדעת מי הוא ולהימשך אחרי דרכו".
ליאת נולדה וגדלה בהולנד, לשם נסעו הוריה, ישראל ומרגלית שני, בעקבות לימודי האדריכלות של האב. רק בבגרותה גילתה שאמה עבדה עבור המוסד הישראלי. "הופתעתי, כי לא הייתה לי חוויה של אמא עובדת. לי תמיד הייתה אמא בבית, בכל ערב בשש אכלנו ארוחה חמה, והבית היה מסודר ומתוקתק. את מה שאמא עשתה, היא עשתה כשלא היינו בבית".
אחרי הצבא נסעה להודו ולסרי־לנקה, וחיפשה את דרכה. שם, היא משחזרת, החל להתעורר בה רגש כלפי היהדות. יום אחד היא התקשרה לאמה ובישרה – "אמא, הבנתי הכול".
שי ליאור נולד בתל־אביב בשנת 1970. כשהיה בן שלוש וחצי עלו הוריו על טיסה 841 של חברת TWA, שיצאה מנתב"ג בדרך לניו־יורק עם עצירות מתוכננות באתונה וברומא. כשלושים דקות לאחר ההמראה מאתונה התפוצץ המטוס והתרסק לתוך הים. כל הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו. המחבלים הפלסטינים שהטמינו פצצה בתא המטען תכננו אומנם לבצע פיגוע נגד ישראלים, אבל בני הזוג שי היו הישראלים היחידים בין 89 ההרוגים.
ליאור ואחיו אומצו על ידי דודתם בת־עמי. בבגרותו, הוא בחר במסלול הקרבי ביותר והצטרף ליחידה חדשה שהוקמה באותם ימים, דובדבן. "תוך כדי גיבוש צנחנים הגיע לשם מפקד יחידת דובדבן ואמר 'אני רוצה אותו'. גם במהלך המסלול בדובדבן, אחרים נפלו והוא נשאר. זו הייתה יחידת מסתערבים שעשתה דברים מטורפים, יום־יום הם לכדו מבוקשים. מפקד הצוות שלו סיפר לנו שליאור היה ב־360 היתקלויות".
מאות הפעולות שבהן השתתף, גבו לימים את מחירן. עם הזמן אובחן כסובל מדיכאון קליני. "לקח שמונה שנים עד שהבנתי שהוא פוסט־טראומטי". במשך תקופה ארוכה טופל ליאור אצל פסיכיאטר, ולאחריה רכש לעצמו תוף אפריקני שהפך לכלי הטיפולי שלו. שבת חנוכה תשפ"א הייתה השבת האחרונה לפני שעולמם התהפך.
בראשו של ליאור אובחן גידול סרטני אלים. ליאור נפטר אחרי 11 חודשים. "הוא לא דיבר על המוות, הוא לא כתב צוואה, הוא לא רצה למות, אבל הוא ידע שזו מחלה קטלנית שאין לה תרופה". ליאור לא רצה לעבור טיפולים כימותרפיים, מתוך ידיעה כי הם מאריכים את החיים במעט וגורמים לסבל ניכר. לבסוף השתכנע. "אני חושבת שהוא קיבל בזכות זה עוד כמה שבועות קריטיים, במהלכם ילדתי. כך הוא זכה להכיר את בתו הקטנה. קראנו לה דבורה־מרגלית, על שם אמא שלי".
לקריאת הראיון המלא: https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/548673/
