המחצית הראשונה של שנות התשעים הייתה תקופה קשה מאוד עבור תלמידיו של הרב מאיר כהנא הי"ד, מייסד תנועת כך. לאחר הירצחו של כהנא בשנת 1990, התפצלה החבורה שהנהיג לשתי תנועות: כך, שאותה הובילו כמה מתלמידיו, מרביתם תושבי חברון וקריית־ארבע, וכהנא חי, שאותה הוביל בנו בנימין זאב כהנא הי"ד, ומרכזה היה ביישוב תפוח שבשומרון. בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בפורים תשנ"ד, ופיגוע זריקת הרימון בשוק הקצבים בעיר העתיקה בירושלים שנתיים קודם לכן, הוצאו שתי התנועות אל מחוץ לחוק. ניסיונות להחיות את תנועת כך תחת שמות חלופיים (כמו למשל "חזית הרעיון") לא צלחו את המחסומים המשפטיים.
ואולם, ממש באותן שנים החלה להתבלט בשורות תנועת כך שכבת פעילים צעירים, חלקם כאלה שעוד פגשו את הרב כהנא בשנותיו האחרונות, ואחרים שהצטרפו לראשונה לתנועה לאחר הרצח. השם הבולט ביותר בחבורה הזו היה איתמר בן־גביר. כבר מראשית דרכו ידע בן־גביר הצעיר להתבלט. לתודעה הישראלית הכללית הוא פרץ לאחר שהצליח להסיר את סמל היצרן ממכוניתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זמן לא רב לפני הרצח. בריאיון שנתן איתמר הצעיר לאחר מכן הוא הסביר: "סמל הוא סמל, ומסמל שכמו שהגענו לסמל הזה אנחנו יכולים להגיע לרבין".
לאחר הרצח קיבלו דבריו של בן־גביר תהודה רבה, מטבע הדברים. אולם כאשר עוקבים אחר ההיסטוריה המשפטית של מי שצפוי להפוך בקרוב לשר לביטחון לאומי, האירוע הזה, שהייתה בו בעיקר סמליות, אופייני לקורותיו של בן־גביר בהמשך. לאורך השנים הוא ביטא אומנם עמדות קיצוניות, יש שיאמרו קיצוניות מאוד, אך בפועל עסק בעיקר בעשייה מול התקשורת, בפעילות תעמולתית רבה ובהמשך גם עבר לשדה המשפטי. מעולם הוא לא הורשע בפעילות טרור ממשית, וככל הנראה גם לא היה מעורב אי פעם בפעילות כזו, למרות הניסיונות שנעשים בשבועות האחרונים בשמאל הישראלי להדביק לו תווית של "טרוריסט".
בן־גביר יצר לעצמו תדמית ציבורית, שאינה מנותקת מן המציאות, של מזוכה סדרתי. במהלך השנים הוא זוכה בעשרות מקרים משלל עבירות ובהן הסתה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, זילות בית המשפט ועוד. הזיכוי המשמעותי ביותר היה בשנת 2012, אז זוכה בן־גביר מעבירות של הסתה, החזקת חומרי הסתה ותמיכה בארגון טרור. כתב האישום נגדו הוגש בשנת 2006, אולם האירועים שאליהם התייחס התרחשו בשנים 2000־2002. בחודש אוגוסט 2002 נערך חיפוש במשרדים ברחוב אגריפס בירושלים, ובמהלכו נתפסו לטענת המשטרה והפרקליטות חומרי תעמולה של תנועת כך, שכזכור הוצאה מחוץ לחוק שמונה שנים קודם לכן. לבן־גביר יוחסה החזקה בחומרי התעמולה ואף הפצה שלהם, אך הוא כפר בכל האישומים נגדו וכאמור יצא זכאי.
אולם למרות התמיכה הרחבה שזכה לה כעת בבחירות ולמרות חרטתו הפומבית על חלק מהדברים שעשה בעבר, בשמאל יש מי שמתעקשים להזכיר לבן־גביר גם כמה הרשעות מעברו הרחוק. לפני כשלושה שבועות הוקדש מאמר המערכת של עיתון הארץ לאזהרה מפני מינויו של בן־גביר לשר לביטחון הפנים. "בן־גביר הוא עבריין מורשע",ֶ הזכירו עורכי העיתון, ופירטו כי "לחובתו כמה הרשעות פליליות ובראשן הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור".
למעשה, בן־גביר הורשע פעמיים בעבירה של תמיכה בארגון טרור. הראשונה הייתה בשנת 2004, אז הורשע בכך שבשנת 1999, במהלך צום תשעה באב, הפיץ כרוז ובו נכתב "אבלות, חורבן וקינות, זה לא מספיק – יש לגרש את האויב הערבי מהר הבית". הכרוז נחתם בידי "פעילי כך לשעבר". השופטת שולמית דותן קבעה כי הוספת המילה "לשעבר" היא התחכמות שאיננה מבטלת את משמעות הכרוז כתמיכה בארגון שהוצא אל מחוץ לחוק. ערעוריו לבית המשפט המחוזי והעליון נדחו אף הם, ובן־גביר נדון לשלושה חודשי עבודות שירות.
הפעם השנייה הייתה בשנת 2007, אז הורשע בן־גביר בעבירה של תמיכה בארגון טרור והסתה לגזענות בעקבות שני אירועים. באירוע הראשון, שהתרחש בשנת 2001, נצפה בן־גביר נוסע ברכב ועליו הסטיקר "אין ערבים – אין פיגועים". באירוע הנוסף, שהתרחש כשנה מאוחר יותר, נמצאו ברכבו ארבעה שלטים, שתחת הכותרת "או אנחנו או הם", נכתב בהם: "יש פתרון – לגרש את האויב הערבי!". המודעות היו חתומות על ידי "מטה כהנא צדק" אשר הוכרז אף הוא כארגון טרור (בהמשך להכרזה המקורית על ארגוני כך וכהנא חי), וקראו ליצירת קשר עם מטה הארגון. בית משפט השלום הרשיע אז את בן־גביר בעבירה נוספת של החזקת פרסום גזעני, אך בבית המשפט המחוזי הוא זוכה ממנה. בתחילה נדון בן־גביר לביצוע 300 שעות שירות לתועלת הציבור, אך לאחר הזיכוי החלקי במחוזי הופחת מספרן ל־200. מלבד שתי ההרשעות הללו הורשע בן־גביר עוד חמש פעמים, בעבירות של העלבת שוטר והסתה, וזוכה 46 פעמים. במהלך השנים קיבל בן־גביר מהמשטרה פיצויים בסכום מצטבר של כרבע מיליון שקלים, בעקבות מעצרי שווא וכדומה.
עוד משלב מוקדם בחר בן־גביר לייצג את עצמו בהליכים המשפטיים נגדו, ומספר הזיכויים הרב מעיד על כך שהוא עשה זאת בהצלחה רבה. הוא למד משפטים, ובשנת 2012 הוסמך לעורך דין למרות הרשעותיו בעבר. ההסמכה לא עברה בלי מאבק: בתחילה סירבה לשכת עורכי הדין לאפשר לו לבצע התמחות, אולם לאחר מאבק משפטי, ולאחר שבראשית אותה שנה הוא זוכה בבית משפט השלום בירושלים מעבירות של הסתה, החזקת חומרי הסתה ותמיכה בארגון טרור, נעתרה לבסוף הלשכה לאפשר לו להיבחן ולקבל הסמכה.
במקביל, בין השנים 2009 ל־2013 שימש בן־גביר כעוזרו הפרלמנטרי של ח"כ דאז ד"ר מיכאל בן־ארי. כל הרשעות העבר של בן־גביר התיישנו כבר לפני שנים, ועם המעבר לעשייה פוליטית ומשפטית הוא אף שינה את אופי פעילותו. השר המיועד נמנע באופן עקבי מכל מעשה או התבטאות שעלולים לסבך אותו עם רשויות החוק, ולאחרונה אף הביע חרטה על דברים שאמר ועשה בעבר. אך למרות ההתיישנות יש מי שמתעקשים להמשיך לתייג אותו כ"מורשע בטרור", תוך התעלמות מוחלטת מתוכנן של ההרשעות ובעיקר מכך שהאירועים שהן מתייחסות אליהם התרחשו לפני עשרים שנה ויותר.
בשיחה עימנו אומר ח"כ איתמר בן־גביר: "כשאתה רואה את רשימת הזיכויים שלי אתה מבין עד כמה מערכת המשפט צריכה תיקון, ועד כמה אותו פרקליט שעומד מאחורי רוב התיקים היה צריך להיות מודח באופן מיידי מהפרקליטות, אך לצערי קידמו אותו עד לתפקיד פרקליט המדינה. קוראים לו שי ניצן. כשרואים את הרשימה מבינים מהי התנכלות ומהו ניסיון לסתום פיות. אני שמח שברוב הפעמים השופטים בבתי המשפט קיבלו את טענותיי, פסקו בעד חופש הביטוי ופיצו אותי עד היום בסכום מצטבר של כרבע מיליון שקלים. הכי מצחיק זה שבמקום להתנצל, בשמאל מנופפים היום בכתבי האישום האלה וחושבים שכולנו מטומטמים".
התנגדות אזרחית לגיטימית
לשותפו הפוליטי של בן־גביר עד לאחרונה, יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', יש גיליון הרשעות נקי וחלק. לא רק שסמוטריץ' מעולם לא הורשע בעבירה פלילית, אפילו כתב אישום לא הוגש נגדו. אך למרות זאת, כבר עם פריצתו לחיים הפוליטיים בשנת 2015, כאשר הוצב במקום התשיעי ברשימת הבית היהודי לכנסת העשרים, היו מי שטרחו להעלות באוב את מעצרו בשב"כ ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות. תמונתו של סמוטריץ' מובא להארכת מעצר בבגדי אסיר פורסמה בהבלטה, ומשום מקום צצה טענה שלפיה הוא נעצר "בחשד להחזקת 700 ליטר דלק" שנועדו לפגיעה בתשתיות בתקופת ההתנתקות. סמוטריץ' עצמו אינו מתכחש למעצרו בשב"כ, ובעבר אף סיפר בחופשיות על מה שהתרחש בעודו עצור במרתפי החקירות של הארגון הביטחוני, אולם לדבריו, את הסיפור על "700 ליטר דלק" מעולם לא שמע קודם לכן.
מאז אותו פרסום ממשיכה הטענה בדבר "מעצר עם 700 ליטר דלק" לרדוף את סמוטריץ', ופעם אחר פעם היא מוטחת בו בהזדמנויות שונות. בפברואר 2018 הייתה זו יו"ר מרצ זהבה גלאון שהטיחה בו: "כשנעצרת, מה עשית עם 700 ליטר דלק, מה רצית לעשות עם זה? פיגוע טרור המוני"? סמוטריץ' לא נותר חייב והשיב לה אז: "לא היה ולא נברא, לא דלק ולא 700. אני נחשדתי במעורבות בארגון של חסימות כבישים כמחאה על הגירוש מגוש קטיף. הסיפור הזה הומצא על ידי מישהו, לא יודע מי, בקמפיין הבחירות האחרונות שלי". בהמשך אמר: "הייתי מאיים עלייך בתביעת דיבה, אבל אני לא כזה".
שנה לאחר מכן, ערב הבחירות לכנסת ה־21, טען חבר רשימת כחול לבן דאז וסגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, כי סמוטריץ' תכנן לבצע פיגוע תופת בנתיבי איילון, לא פחות. "אתם יודעים שאת סמוטריץ', שכנראה יחנך את ילדיכם אם הם יעלו לשלטון, אני חקרתי. הוא היה מחבל, אמנם יהודי אבל מחבל", אמר אילן בחוג בית במושב בשפלה. "בזמן ההתנתקות הוא רצה לפוצץ מכוניות נוסעות בכביש איילון, בשיא הפקקים עם נפט. תפסנו אותו עם 700 ליטר של חומר". גם ח"כ דאז יאיר גולן לא טמן ידו בצלחת, ובסרטון קמפיין שפרסם בשנת 2020 הזכיר את אותו סיפור ואף פיתח אותו. "בצלאל, אתה לא מצחיק, אתם סתם גזען. הבדיחה במקרה שלך משעשעת כמו 700 ליטר דלק בבגז'…", אמר, והפעם כבר הביא את סמוטריץ' לאיים במפורש בהגשת תביעת דיבה, אך זו לא הוגשה לבסוף עקב חסינותו של גולן.
לקראת מינויו הצפוי של סמוטריץ' לשר בכיר אנו חושפים כאן לראשונה את השתלשלות הדברים שבעקבותיה הופרחה כלפיו האשמת ה"700 ליטר דלק". את הסיפור הזה, כאמור, אפילו סמוטריץ' עצמו לא הכיר.
במחצית הראשונה של שנת 2005 התארגנה קבוצה של פעילי ימין, שהחליטו לנסות לסכל את ביצוע תוכנית ההתנתקות לא על ידי התבצרות בגוש קטיף, אלא דווקא באמצעות יצירת כאוס תחבורתי במרכז הארץ. ח', שהיה מעורב באירועים, גולל באוזנינו את התפתחות הדברים: "ההתארגנות התחילה אחרי שהתברר לנו שמועצת יש"ע וההנהגה הוותיקה של ההתיישבות הגיעו למסקנה שלא ניתן לעצור את ביצוע ההתנתקות, ולכן הן צריכות 'לנהל' את האירוע. לעשות קולות של כאילו מאבק, כמו מה שהיה בכפר־מימון, ובעיקר לייצר רווחים לעתיד. לעומת זאת צמחו כמה התארגנויות שלא קיבלו את הגישה הזו, וביקשו לעצור את ביצוע התוכנית. התארגנות אחת הייתה של שי מלכה וצעירים נוספים שהיו מקורבים למשה פייגלין, והתארגנות נוספת היא זו שאנחנו מדברים עליה. המחשבה שלנו הייתה שאנחנו באמת רוצים לעצור את ההתנתקות, לא רק מפגינים נגד".
ח', מפעילי חסימת הכבישים בהתנתקות: "לא היה מדובר בדלק, איש לא תכנן להצית שום דבר, ובטח שלא לבצע 'פיגוע'. הפצת האגדה הזאת נעשית ממניעים פוליטיים"
במסגרת זו התארגנו שורה של חסימות כבישים גדולות, בעיקר בנתיבי איילון, במטרה לרתק לאזור כוחות משטרה גדולים. אולם, כפי שמדגיש ח', כל החסימות בוצעו באופן שלא ייווצר סיכון לחיי אדם. "הירידה לכביש הייתה מאוד זהירה, ובניגוד למה שפורסם בכל מיני מקומות, הייתה הקפדה גדולה מאוד לא לסכן חיי אדם. החסימות נעשו במיוחד במקומות שלמשטרה יהיה קשה להגיע אליהם, והן בוצעו באופן מסודר מאוד – ירידה זהירה לכיוון הכביש, חסימה של הנתיבים באופן הדרגתי, ודאגה לבטיחות הן של הנהגים והן של החוסמים. אחרי שהכביש נחסם כולם ירדו אל הכביש, התיישבו עליו ושילבו ידיים בהמתנה למשטרה עד שתצליח להגיע למקום. הרבה חבר'ה ישבו שם, ולאחר שפונו חלקם גם נעצרו.
"החסימות האלה", מבהיר ח', "לא שונות מחסימות כבישים רבות שהיו בישראל בשנים הבאות. אלא שאנחנו, בניגוד לכל מיני קבוצות של מפגינים שנים אחר כך, חטפנו קללות, נאצות ולעיתים גם אלימות. בהמשך, אחרי החסימות הגדולות, שלחנו קבוצות של נערים ונערות שהגיעו לנקודות ליד כבישים ראשיים, ואפילו לא ירדו לכביש אלא רק יעמדו לצידו. לפעמים 20־30 קבוצות כאלה במקביל. המשטרה, שחששה מאוד מחסימות, נאלצה לרתק כוחות לעשרות נקודות. החשש שלהם היה מאוד גדול, ולכן הוחלט לעצור את כל מארגני החסימות, אף שזו הייתה התנגדות אזרחית לגיטימית".
ח' מוסיף ומספר כי "כחלק מההיערכות לחסימות עלו רעיונות לכל מיני דברים שאפשר להניח על הכביש, במטרה להקשות על המשטרה את פתיחתו מחדש. בין השאר חשבו לקשור שרשראות מצד לצד של נתיבי איילון, שיהיו מחוברות במנעולים שקשה לפרוץ, ועוד כל מיני רעיונות שנועדו להקשות על המשטרה לפתוח את הכביש גם אחרי שמפנים אותו מהחוסמים. אחד הרעיונות שאחד החבר'ה העלה בהקשר הזה, היה לשפוך שמן על הכביש אחרי שחוסמים אותו, ולצורך כך גם נאסף שמן משומש מפלאפליות בתוך ג'ריקנים. אבל זה היה כמו עוד הרבה רעיונות שעלו, ואף אחד מהם לא עבר לביצוע. למעשה בשום שלב לא נשפך שמן על כביש.
מכל מקום, אומר ח', "בצלאל בוודאות לא הכיר את הרעיון, ובטח לא את איסוף השמן. הוא לא היה מעורב בצד המעשי של החסימות, אלא התעסק בעיקר ברמת המימון והאסטרטגיה".
חברי הקבוצה שארגנה את החסימות שמרו על חשאיות חלקית מאוד, וכבר משלב מוקדם השב"כ ידע על הפעילות ואף שיגר לחלקם אזהרות לחדול ממנה. ברגע שהוחלט על מעצר החבורה, פשט השב"כ על בית במושב נחלים שבו נערכה באותו ערב ישיבה של מארגני החסימות. "הגיעו לשם 20־30 איש מהחטיבה היהודית בשב"כ ובראשם ראש החטיבה, ועצרו את מי שהיה במקום", מספר ח'. לדבריו, "באחד החדרים של הבית היו אותם ג'ריקנים של שמן משומש שנאסף. המספר 700 ליטר נשמע לי לגמרי מופרך, אבל בהחלט היו שם ג'ריקנים גדולים ובהם שמן משומש מפלאפליות. בצלאל לא נגע בזה, לא ידע מזה, ובטח לא ידע שמשהו כזה נמצא באחד החדרים של הבית".
בהמשך נחקרו אנשי החבורה בשב"כ. תחילה נמנע מהם אפילו לפגוש את עורכי דינם, אולם לאחר שבועיים כולם שוחררו, ללא חקירת משטרה וללא הגשת כתבי אישום. עם זאת, יוזמת חסימת הכבישים באה בכך אל קיצה. ח' מציין כי בשנים שלאחר מכן, ולמעשה עד היום, נמנעו העצורים לחלוטין מלשוחח על אירועי אותה תקופה, אפילו בינם לבין עצמם. לכן, להערכתו, עד היום סמוטריץ' איננו מכיר את הסיפור שמאחורי "אגדת ה־700 ליטר".
"כמובן שזו אגדה", מדגיש ח'. "מישהו שלף בדיעבד את הסיפור, עיוות לחלוטין את הפרטים שלו, והאכיל בו את התקשורת כדי לפגוע בסמוטריץ'. לא היה מדובר בדלק, איש לא תכנן להצית שום דבר, לא לפגוע בחיי אדם ובטח שלא לבצע 'פיגוע' כפי שהיה מי שטען אחרי שנים. בחקירות בזמן אמת לא עלה שום דבר מזה. המעצר היה שימוש פוליטי בשב"כ, וגם הפצת האגדה הזאת נעשית ממניעים פוליטיים".
עו"ד עדי קידר, שייצג אז חלק מהעצורים ובתוכם סמוטריץ', מזכיר בשיחה עימנו שהתיק נסגר בלא כלום. "באותה תקופה היו הרבה מעצרים, על כלום, אבל תיקי השב"כ היו השיא. ידענו שזה שטויות, הכול היה עליהום כדי ליצור פאניקה בציבור. עשו דברים מזעזעים, ובתוכם גם התיק הזה. עצרו מנהיגי מחאה, בהתחלה תוך מניעת מפגש, והביאו אנשים לבית משפט בבגדי מחבלים. אחרי שפגשנו את העצורים כבר הבנו שאין שם כלום, ובאמת הכול התברר כעורבא פרח.
"במחאות אחרות, של דפני ליף או של יוצאי אתיופיה, שב"כ התערב? שב"כ לא ראה את התיקים האלה, ובצדק. כאן היה משהו מטורף. לא נתנו לאנשים להרים דגל שחור. זה היה לפני 18 שנה, ולצערי לא הרבה השתנה מאז".
מטעמו של ח"כ סמוטריץ' נמסר לנו: "המאבק נגד איוולת הגירוש מגוש קטיף הוא תעודת כבוד למוביליו, שחזו מבעוד מועד את תוצאותיו המסוכנות, ואני גאה על חלקי הקטן בו. הוא גם תעודת עניות למערכות המשפט ואכיפת החוק, ובכלל זה לשירות הביטחון הכללי, שהתגייסו לשירות מכונת ההרס של שרון תוך רמיסת כל נורמה של צדק וזכויות אדם ואזרח, במטרה לדכא את המחאה ולהשחיר את הימין והמתיישבים. מיותר לציין כי מעולם לא סיכנתי ולא עלה על דעתי לסכן חיי אדם או למחות בדרכים לא לגיטימיות במדינה דמוקרטית. אגדות הדלק וה'פיגוע' חלילה לא היו ולא נבראו, והן הומצאו כחלק ממסע דה־לגיטימציה שעורך לי השמאל הישראלי מיום שנכנסתי למערכת הפוליטית. ברוך השם המציאות עד כה מלמדת שזה לא עוזר להם, ואני מקווה ומתפלל שאזכה לשרת את עם ישראל ומדינת ישראל נאמנה בממשלה הקרובה ובאלו שיבואו אחריה".
