כאשר משה צבי מנקין (לימים נריה), תלמיד הישיבה בן השבע־עשרה, הגיע לארץ בשנת תר"ץ, הייתה תנועת בני עקיבא בת שנה. הוא נמשך אמנם אל הראי"ה קוק כבחבלי קסם וביקש להימנות עם תלמידיו, לשהות במחיצתו וללמוד בישיבת מרכז הרב, ואולם כוח המשיכה של תנועת הנוער בני עקיבא פעל עליו במקביל. שנה לאחר עלייתו הוא הצטרף אליה כמרכז סניף ירושלים, שהיה אז הסניף היחיד שלה. תוך זמן קצר היה לחבר ההנהלה הארצית שלה ונעשה לדמות המרכזית בהנהגתה, הוגה הדעות והאידיאולוג שלה.
הייתה זו תקופת הסער החלוצית, שהייתה בעיקרה חילונית. תנועת בני עקיבא חסרה גאוות יחידה, ואף סבלה במידה רבה מרגשי נחיתות. חברי תנועות הנוער שרו בגאון את שיריהם שבהם נתנו ביטוי עז לערכים החלוציים, ואלה מילאו אותם גאווה. נריה, הצעיר בן השמונה־עשרה, ידע שכדי להפיח רוח חיים בבני עקיבא יש להעניק לחבריה שירים שיבטאו את ייחודם, שירים "משלהם", שירים שימלאו את ליבם בגאווה וייצרו את נשמת התנועה.
עיבוד דתי לאלתרמן
בתחילת הדרך, בטרם חרז את חרוזו הראשון – אבל גם לאחר מכן, כדי למלא את הצורך הדחוף בשירים – "גייר" הרב נריה שירים של התנועות החלוציות, שהיו מוכרים לכל חניך בבני עקיבא. באמצעות שתילה של מילה או משפט, היה שיר חילוני למהדרין הופך לשיר של בני עקיבא.
כך עשה הרב נריה לשירו של נתן אלתרמן "הורה מדורה", שהולחן על ידי יואל וולבה:
בָּאנוּ בְּלִי כֹּל וָכֹל/ אָנוּ עֲנִיֵּי אֶתְמוֹל./ לָנוּ הַגּוֹרָל מָסַר/ אֶת מִילְיוֹנֵי הַמָּחָר.// הוֹרָה עֲלִי, עֲלִי,/ אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלֵילִי,/ טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה –/ הוֹרָה מְדוּרָה!
באבחת עט הפך הרב נריה את מילותיו של אלתרמן לשיר המושר בהתלהבות על ידי חניכי בני עקיבא, כאילו נועד עבורם מששת ימי בראשית:
בָּאנוּ בְּשִׁירָה וְזִמְרָה/ אָנוּ עֲמֵלֵי תּוֹרָה/ לָנוּ אֲדוֹן כֹּל מָסַר/ אֶת גְּאֻלַּת הַמָּחָר.// תּוֹרָה עֲלִי עֲלִי/ אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלִבִּי/ טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה/ תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה.
ואולם הרב נריה לא התמהמה. כבר בשנתו הראשונה בבני עקיבא כתב את השיר הראשון שבו נתן ביטוי לרעיון המרכזי של התנועה, רעיון תורה ועבודה:
תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה/ שְׁאִיפַת בְּנֵי עֲקִיבָא/ עֲלֵה וּבְנֵה/ לְמַד עֲבוֹד עֲלֵה וּבְנֵה/ עֲלֵה בַּתּוֹרָה וּבְנֵה בַּעֲבוֹדָה.
הלחן שבחר לשיר היה ניגון של חסידי גור. "טוב להתחיל כל פעולת עדה בשירה", כתב בשנת תרצ"ד בחוקת התנועה. "תפקיד השירה לעודד את החברים, להשרות עליהם שמחה על כל פעולותיהם, להרגילם לבטא את הלך רוחם על ידי שיר".
הרב נריה לא ראה עצמו כמשורר. בפנקסו כתב:
צורך השיר בארגון הכריחני לחרוז את השירים הללו. כי אם שירה אין בהם הרי רעיון יש בהם ומנגינה מצורפת להם, ובשעת הדחק גם זה טוב. החרוזים הללו יעזרו ליצירת התנועה, והתנועה כבר תיצור את המשורר.
בקיץ תרצ"ב חיבר הרב נריה את השיר "על רכסי הר". בשיר הזה ניתן להבחין שכבר בשנה זו, שמונה שנים לפני הקמת ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, פיעם בו רעיון הישיבה, כמעמיק הגשמה אמיתית של רעיון תורה ועבודה:
עַל רִכְסֵי הַר/ אַחַת שְׁתַּיִם חָבֵר צָעַד/ הָלְאָה הָלְאָה הִתְקַדֵּם וְלֹא עָמַד/ לַמְרוֹת כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים/ לְעֻמַּת כָּל הַנֶּחְשָׁלִים/ יִתְקַדְּמוּ בְּנֵי עֲקִיבָא// אַבְנֵי נֶגֶף מַטָּה מַטָּה מֻשְׁלָכוֹת/ בַּמּוֹרָד בְּאֹמֶץ יָד מִתְגַּלְגְּלוֹת/ פַּנּוּ דֶּרֶךְ סֹלּוּ כְּבִישׁ/ בַּל יִפָּקֵד מִכֶּם אַף אִישׁ/ בְּעֹז קָדִימָה בְּנֵי עֲקִיבָא// שָׁם בַּיְּשִׁיבָה גְּמָרָא תּוֹסְפוֹת חָבֵר לָמַד/ שָׁם בַּפַּרְדֵּס עָדַר זִבֵּל גִּזֵּם עָבַד/ בַּיְּשִׁיבָה לָמַד תּוֹרָה וּבַפַּרְדֵּס גַּם עֲבוֹדָה/ כָּזוֹ הִיא דֶּרֶךְ בְּנֵי עֲקִיבָא.
שיר הלל לקיסר
בשנת תרצ"ב הקימה ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא חמישה סניפים חדשים: בתל־אביב, בפתח־תקווה, בבני־ברק, בכפר־סבא וברעננה. בחול המועד סוכות תרצ"ג התארח הרב נריה בחגיגת שמחת בית השואבה בסניף החדש בכפר־סבא. לכבוד האירוע הוא חיבר את השיר הבא:
יַד אַחִים לָכֶם שְׁלוּחָה, הַנֹּעַר בַּשָּׁרוֹן/ אֶל דִּגְלֵנוּ כֻּלְּכֶם, בּוֹאוּ בֶּהָמוֹן/ יַזְהִיר לָכֶם כּוֹכַב תּוֹרָה/ דַּרְכְּכֶם סוּגָה בָּעֲבוֹדָה/ בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה', עָלֹה נַעֲלֶה!/ קָדִימָה בְּנֵי עֲקִיבָא, הֵידָד בַּמַּעֲלֶה!// מוֹלֶדֶת זוֹ, אֶרֶץ אָבוֹת, אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה/ מִידֵי אַבִיר יַעֲקֹב לָנוּ מוֹרָשָׁה/ רָאשֵׁינוּ בְּעִמְקֵי תּוֹרָתָהּ/ כַּפֵּינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתָהּ/ בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה', עָלֹה נַעֲלֶה!/ קָדִימָה בְּנֵי עֲקִיבָא, הֵידָד בַּמַּעֲלֶה!
לקראת פרסום חוקת בני עקיבא בשנת תרצ"ד שינה הרב נריה את שתי השורות הראשונות:
יַד אַחִים לָכֶם שְׁלוּחָה, הַנֹּעַר הֶחָבִיב/ עַל דִּגְלֵנוּ כֻּלְּכֶם, חֲנוּ מִסָּבִיב.
בחוקה כבר הודפס השיר כהמנון התנועה.
הלחן שבו מושר המנון התנועה מושרש בעמקי נשמתם של חניכי בני עקיבא, גם כאלה שכבר היו לגמלאים. אלה לא מעלים על דעתם שאי־אז בעבר הרחוק היה להמנון לחן אחר. ואולם חניכי בני עקיבא שמצויים בשנות השבעים והשמונים לחייהם יודעים גם יודעים שבמשך חצי יובל הושר השיר לצלילי לחן גרמני.
השימוש שעשו התנועות החלוציות בלחנים רוסיים לשיריהם הוא מן המפורסמות, וגם בני עקיבא לא נמנעה מכך, אך השימוש בלחן גרמני היה חריג בכל קנה מידה. כשהתוודעתי לעובדה זו נתמלאתי תמיהה. איך הגיע הרב נריה ללחן גרמני, ומדוע אימץ לחן שכזה?
לשאלה הראשונה נתן לי תשובה פרופ' איתן אביצור ז"ל, בן להורים יוצאי גרמניה, שסיפר לי שהוא שמע את אותו שיר שהרב נריה אימץ את לחנו, מושר בביתו בפי הוריו. בשנות השלושים, לדבריו, היה השיר שגור על פיהם של יוצאי גרמניה בארץ. היה זה שיר הלל לקיסר פרידריך ברברוסה. הוא זכר כמה מילים ממנו: "די אלטה ברברוסה/די קייזר פרידריך". את השאלה השנייה הצגתי לרב אברהם צוקרמן ז"ל, שותפו של הרב נריה לניהול ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, והוא העלה את ההשערה שהרב נריה חשב שהלחן רוסי.
גלגוליו של לחן
הפזל הושלם כאשר לפני כמה שנים נתוודעתי לבלוג עונ"ש (עונג שבת), של ההיסטוריון פרופ' דוד אסף. במאמר שפרסם יחד עם צבי גלעד, הוא שפך אור על החידה. לפי המאמר, המנגינה שעל פיה חיבר הרב נריה את מילותיו הייתה רוסית, והיא נכתבה בשנת 1922 לשיר בשם "מוֹלוֹדוֹיָה גְּוַורְדִיָה" (הגוורדיה הצעירה) שכתב אלכסנדר בזימנסקי. בזימנסקי הקדיש את שירו לתנועת הנוער הקומוניסטי, ה"קומסומול", ואכן השיר הפך להמנון הבלתי רשמי של תנועה זו. הרב נריה, שגדל ולמד בבלרוס שהייתה חלק בבריה"מ, הכיר מן הסתם את השיר משם והביא אותו עמו לארץ.
לכאורה הכול בא על מקומו בשלום, והלחן שבחר הרב נריה היה רוסי, כמו שירים רבים אחרים. ואף על פי כן, לחנו של ההמנון נשמע ומוכר כלחן גרמני. הכיצד?
אסף פתר גם את החידה הזאת. מקור הלחן הוא בשיר חירות גרמני בשם "בכבלים למנטובה", שכתב בשנת 1831 יוליוס מוזן, והלחין בשנת 1844 ליאופולד קנבלסברגר. ללחן הזה חיבר משורר גרמני בשם היינריך אילדרמן מילים חדשות בשם "אל מול השחר העולה", ואת המילים הללו תרגם בזימנסקי בשירו "הגוורדיה הצעירה".
בשנת 1926, לקראת הפגנות אחד במאי בבריה"מ, תרגם ד"ר ישראל גוטין, אז איש תנועת "החלוץ", את "הגוורדיה הצעירה" לעברית, תוך שהוא שוזר לתוכו רעיונות ציוניים חלוציים, מתוך רצון לשיר את השיר בהפגנות כאשר יושר שיר הגוורדיה הצעירה, בלא שאיש ירגיש במילים החתרניות:
לִקְרַאת זְרִיחַת שִׁמְשֵׁנוּ/חֲלוּצִים צְאוּ לַקְּרָב/ בְּלִי מֹרֶךְ בְּלִבֵּנוּ/ כִּי כּוֹחֵנוּ רַב/ בְּאֹמֶץ לֵב וּבְצַעֲדֵי אוֹן/ קָדִימָה בְּצַעַד בְּגָאוֹן/ אָנוּ הַבּוֹנִים אֶת חָרְבוֹת הָעָם.
לעניות דעתי, כאשר כתב הרב נריה את המנון התנועה נזדמזם באוזניו שירו של גוטין, שכן קשה שלא להבחין באווירת שירו של גוטין ובמילותיו השורות על המנון התנועה. "אומץ הלב" של גוטין נתחלף ב"לב אמיץ", ו"קדימה בצעד בגאון" נתחלף ב"קדימה בני עקיבא".
אפשר אפוא שהרב נריה הכיר את הלחן הרוסי עוד מימי נעוריו בבלרוס, ואפשר שהכיר את הלחן הגרמני שהזדמזם בארץ בפיהם של העולים מגרמניה. כך או כך, לחנו של קנבלסברגר, בשירות שאיפת החירות הטירולית, פגע במדויק במטרתו וביטא שמש מפציעה, אמונה ביום המחר, חתירה לעולם חדש, שאיפה לתקן עולם. כך משך הלחן הזה אליו את משוררי התנועות הלאומיות והחברתיות שחתרו להלהיב את חבריהן ולקרוא להם למהפכה ולתיקון עולם, כל אחת בדרכה. כך בטירול הגרמנית, כך ברוסיה הסובייטית, וכך בתנועת בני עקיבא. המוזיקה, מתברר, חוצה אידיאולוגיות.
גרסה ישראלית
במשך יותר מעשרים שנה הושר המנון תנועת בני עקיבא בלחן הגרמני. גם בתקופת השואה ואחריה, איש לא העלה בדעתו להמיר את הלחן הגרמני בלחן עברי. עד שבמחנה קיץ לילדי עולים שהתקיים בקיץ תשי"ג, לאחר שירת ההמנון, ניגשה העובדת הסוציאלית האזורית אל חבר ההנהלה הארצית ושאלה בתמיהה: מדוע עמדתם דום כששרתם מנגינה גרמנית?
כך נקלט לראשונה עומק האבסורד שבשירת הלחן הגרמני, ובעקבות זאת החליטה ההנהלה הארצית לפנות אל שישה קומפוזיטורים דתיים להלחין את ההמנון בלחן ישראלי מקורי. חברים מחבורת הזמר של סניף בני עקיבא בירושלים השמיעו את השירים בפני ועדה בת שלושה שופטים: הרב נריה, פנחס קהתי ואהרן לנגרמן, וזו בחרה בלחנו היפהפה של מיכאל פרלמן מקיבוץ יבנה, מורה למוזיקה ומומחה לטעמי המקרא.
השיר הושר לראשונה בחול המועד סוכות תשי"ד, בטקס חגיגי במלאות עשרים וחמש שנה לבני עקיבא. הלחן שכתב פרלמן הגיע משורשי החלוציות הדתית, מתהומות הנפש של בני עקיבא, וכך יאה לו. הוא הלחן שבו שרים אנו את ההמנון בהתרגשות גדולה, בדום מתוח ובחזה נפוח, עד עצם היום הזה, יהיה גילנו אשר יהיה.
