את התופעה הזו הורים רבים מכירים: ילדים צעירים שעדיין אינם יודעים קרוא וכתוב מצליחים לנהל תקשורת ענפה ברשתות החברתיות. הם מנהלים שיחות שלמות בהודעות קוליות, מצלמים ומעלים תמונות וסרטונים, וצורכים שעות רבות של תוכן דומה שמייצרים חבריהם בשלל הרשתות, הנגישות כיום בכל גיל – מווטסאפ ואינסטגרם ועד טיקטוק וסנאפצ'ט. ועדיין לא דיברנו על הפינות החשוכות יותר של האינטרנט.
התמודדות עם השפעותיהם המזיקות של המסכים היא אחד האתגרים החינוכיים החשובים בימינו. בהתאם לכך, השאלה מה על ההורים והמחנכים לעשות בנידון עמדה במרכז המושב הפותח בוועידת החינוך הלאומית של מקור ראשון ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שהתקיימה השבוע בבנייני האומה בירושלים תחת הכותרת "הורים כמחנכים".
קשה להאמין, אבל הטלפון החכם הראשון יצא לאוויר העולם לפני 15 שנים בלבד, ויחד איתו התפשטו הרשתות החברתיות שלא היו קיימות כלל לפני פחות משני עשורים. אלה יוצרים התמודדויות שרוב ההורים לא הכירו בהיותם ילדים ובני נוער. לא מפתיע שהם מתקשים לגבש התמודדות חינוכית ראויה עם המציאות הדיגיטלית החדשה ועם השלכותיה החברתיות והתרבותיות.
בין ההשלכות הללו – עלייה של עשרות אחוזים בהיקפן של תופעות כמו דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות בקרב בני נוער. יש המייחסים זאת לעלייתן של הרשתות החברתיות, ששינו לחלוטין את האופן שבו הדור הצעיר מנהל את חייו החברתיים. פגיעה גדולה אחרת קשורה ליכולת הקשב שלנו, המוצפת כל יום על ידי אינספור פלטפורמות דיגיטליות, אשר מקשות עלינו להיות נוכחים, קשובים ומרוכזים.
לכל אלה, הסביר בדיון האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון, השפעה מזיקה על החוסן הנפשי שלנו. חוסן הוא היכולת של אדם להתמודד עם אתגרי החיים, והמהפכה הדיגיטלית פגעה בכל אחד מההיבטים הבסיסיים שלו. "בני נוער ישנים בממוצע שעתיים פחות מאשר לפני עשרים שנה, וזה באמת הבסיס של חוסן", אמר. "אני מגיע לישיבות תיכוניות ב־11 בבוקר, שואל את הנערים מה הם רוצים וכולם אומרים 'לישון'.
"רבים מראשי הישיבות לא מבינים את גודל האירוע שנקרא סמארטפון", אומר ליאון. "חושבים שעברנו את הטלוויזיה ואת המחשב, ועכשיו יש עוד מדיום. אבל זה לא אותו דבר. זה משנה את כל תפיסת העולם, את היכולות, את הקשב, את היכולת ליצור חברויות".
ליאון התייחס לכך שחלק ניכר מחייהם החברתיים של בני הנוער מתנהל בעולם הדיגיטלי, שבו חברות היא שטחית כמו המסך שעליו היא מתנהלת. "המכון למחקר חברתי של אוניברסיטת שיקגו מודד אמפתיה אצל צעירים כבר שלושים שנה, והוא מצא ירידה של 51 אחוזים ברמת האמפתיה בעשור האחרון", ציין ליאון. "אמפתיה היא היכולת שלנו להבין זה את זה, היכולת של אדם לקלוט את חברו הטוב ולהבין מתי רע לו. הפגיעה בכישורים החברתיים היא גם פגיעה בחוסן. היא מצמצמת את יכולות השפה של בני הנוער. אין להם שפה פנימית, השפה שאדם מדבר עם עצמו, ואין להם יכולת לעבד רגשות. בטיפול עם בני נוער היום, דבר ראשון שעושים זה לתת שמות לרגשות, כי לבני נוער אין מילים להסביר איך הם מרגישים. מה קורה אם לילד הצטמצמה השפה והוא לא מצליח להסביר לעצמו אירועים רגשיים? הוא בולע עד שהוא מתפוצץ".
"מי שאין לו חוסן, כשהוא נופל הוא מתרסק", המשיך ליאון. "ילדים צריכים להתמודד עם כישלונות, אבל המסך אינו מאפשר כישלון אמיתי. מי שנפסל במשחק פשוט מתחיל מההתחלה. חשוב לתת לילדים להתנסות בנפילות. זה בונה אצלם את החוסן הנפשי שיאפשר להם בעתיד להתמודד עם אתגרי החיים".
לעומת אזהרותיו של ליאון, ד"ר חננאל רוזנברג, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ומכללת הרצוג, השמיע גישה שונה. הוא הסכים שהאתגר גדול, אך לא בגדר אסון. "התמכרנו לשיח דיסטופי כלפי המסכים, לתחושות שאנחנו עומדים בפני האיום הגדול ביותר על האנושות", אמר רוזנברג. "לא צריך להאמין לכל כותרת בעיתון שמדווחת על מחקר שצפייה מרובה במסכים או משחקי מחשב פוגעים בנפש, בקשב ובהתפתחות המוחית של ילדים. הסיפור מורכב הרבה יותר, וצריך לצלול לעומק המחקרים כדי להבין את זה. זה לא נכון מבחינה קלינית ולא מבחינה חינוכית".
לפי רוזנברג, התמודדות עם האתגר מתוך תחושת פחד ואיום איננה יעילה. "אנחנו נמצאים בדור שיש בו התרסקות. מצד אחד ירידה בסמכות ההורית, ומצד שני כוח המשיכה האדיר של המסכים. בעיניי זה צריך להתחיל ולהסתיים בסמכות הורית. השיח צריך להיות שיח של כלים, ויש היום הרבה כלים טכנולוגיים, פסיכולוגיים וחינוכיים. כהורים אנחנו צריכים לחשוב פחות על איך זה פוגע ומה האיום, ויותר על איך אנחנו בונים אקלים דיגיטלי נכון, בריא ומאוזן".
כמה מהכלים האלו מפתחת עמותת "לוקחים אחריות – משנים מציאות ברשת", המקדמת פתרונות טכנולוגיים והכוונה חינוכית לשימוש מושכל ובטוח במסכים וברשת. בין הכלים שמציעה העמותה קבוצות ווטסאפ אנונימיות לצעירים כדי לסייע להם להתמודד עם אתגרי הרשת; ומדריכים מעשיים לניהול זמן, להתמודדות עם שאלות הנוגעות למיניות, ולשיח פתוח עם ההורים על האתגרים. ההורים יכולים לקבל שם סקירה מתעדכנת של האפליקציות הפופולריות ושל הפתרונות הטכנולוגיים הקיימים, וסיוע חינוכי לשימוש מצמיח ברשת.
רעות גיאת, סגנית ראש מנהל החינוך וראש תחום פדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, הדגישה שבזמן שאנחנו מדברים על הילדים, כדאי לזכור שגם אנו המבוגרים חלק מאותו עולם דיגיטלי. "הטלפונים החכמים, הרשתות החברתיות והמסכים ממלאים חלק ניכר מחיינו המקצועיים ומשעות הפנאי שלנו. אנחנו בעצמנו לא חסינים מהשפעותיהם המזיקות, ולכן מתקשים להציב דוגמה אישית מובהקת לילדינו".
גיאת סבורה שתיקון יכול להתחיל אם מדברים עם הילדים או עם התלמידים על האתגר ועל המורכבות שיוצר העידן הדיגיטלי. "זה נכון שהמסכים האלה יצרו מציאויות מורכבות מאוד. המון אתגרים חברתיים, סיכון להתמכרות, סיכון מצד התכנים עצמם. אבל צריך להגיד באותה נשימה שהם גם הביאו איתם הרבה דברים טובים", אמרה גיאת על הבמה.
לדבריה, "חלק מההתמודדות עם האתגר היא להביא את המורכבות הזאת. אחרת מדוע אנחנו בכלל עוסקים בזה? אם המסכים שליליים ומזיקים כל כך, אז צריך לצאת מיד בקמפיין להפסיק את השימוש במכשירים האלה. כשעוסקים בחינוך אני חייבת להציג את התמונה השלמה, להסביר גם מה השימושים החיוביים. יש לי למשל קבוצה עם הבן שלי, שהוא היה צריך לדווח בה בכל פעם שהוא עלה על טרמפ ובכל פעם שירד ממנו. פתחתי אותה אחרי החטיפה הנוראית של שלושת הנערים".
מבחינה חינוכית, אומרים המומחים, יש להבחין בין עצם החשיפה למסכים ובין רכישת הטלפון החכם הראשון. "חשיפה למסכים אפשר לעשות אפילו מגיל צעיר", אומר רוזנברג. "חשיפה מתואמת, מדורגת, להרגיל את הילד לרכוש יכולות דיגיטליות. לתת לו 20 דקות על המסך, לשים שעון מעורר ולהגיד לו שאחרי 20 דקות הוא אומר 'אבא סיימתי'. להרגיל את עצמנו לשבת ולצפות עם הילד בתכנים ביחד. לקבוע איפה יש מסכים בבית".
לעומת זאת, שאלת רכישת הטלפון החכם הראשון היא עניין שונה לחלוטין, כיוון שפה הדרך חד־סטרית, והיא מסמנת את הרגע שבו ההורים מאבדים את השליטה על הצריכה הדיגיטלית. "גם אם אנחנו קונים מכשיר חכם שהוא חסום ומוגבל, השליטה שלנו מוגבלת", אומר רוזנברג. "התרגלנו לעשות מיקור חוץ לאחריות על הנושא הזה, ולתת לבית הספר להחליט אם יש או אין טלפון חכם. אבל בסופו של דבר זה חוזר אלינו כהורים".
תמיר ליאון ביטא זאת באופן נחרץ יותר: "נסו לדחות כמה שיותר את הגיל של מתן הסמארטפון הראשון. כל יום של דחייה הוא ניצחון. כבר בשבוע שבו תקנו את הסמארטפון תוכלו להבחין בשינוי אצל הילד. אתם תראו שהוא קצר רוח יותר, שהשפה שלו משתנה. זה קורה כי המדיה משתלטת ונותנת סיפוקים מיידיים, וזה הופך להיות הקצב שמצפים לו מכל הסביבה. הילד יתחיל לדבר אחרת, בשפה יותר בוטה, חצופה, משתלחת, עם פחות מעצורים. הוא יאמץ את השפה של הרשתות החברתיות. אחרי כשבוע השינויים יישארו, אבל כבר לא תשימו לב לזה".
אחת היוזמות האפקטיביות בנושא מגיעה מקבוצות הורים שהחליטו להתמודד ישירות עם המגמה המדאיגה של סמארטפונים בבתי הספר היסודיים, ועימם קבוצות הווטסאפ הכיתתיות והלחץ החברתי של לייקים באינסטגרם ובטיקטוק.
יוזמת "תנו לגדול על שקט" מעודדת הורים לילדים בגיל בית הספר היסודי לרכוש לילדיהם טלפון מקשים ("טיפש"), כשעולה הצורך לרכוש מכשיר לתקשורת עם הילדים. בכך הם מנסים לענות על הצורך להיות בקשר עם הילדים, אך לדחות ככל האפשר את רכישת הטלפון החכם הראשון, לכל הפחות עד גיל 14, שהוא לטענתם הגיל המינימלי שבו ישנה בשלות ראשונית לנהל את השימוש במכשיר באופן אחראי.
החלטה קבוצתית לרכוש טלפונים "טיפשים" שומרת על הילדים מפני הלחץ החברתי, מפני שכאשר לרוב הכיתה אין טלפון חכם, יורד הלחץ לרכוש טלפון כזה. אם לרוב הילדים בכיתה אין ווטסאפ – אין טעם בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, וילדים ללא טלפון חכם אינם חוששים שהם מפסידים משהו או נשארים מחוץ למעגלים החברתיים.
אחד המפתחות שהמומחים מציעים הוא להילחם פחות במה שקורה בתוך המסך, ולוודא שיש לילדים חיים נרחבים ופעילות מחוצה לו. "אם לילדים יש חיים מחוץ למסך – חברים, תנועת נוער, קבוצת ספורט – אז המצב טוב", אומר תמיר ליאון. "זה יותר חשוב ממה שקורה כשהם כן במסכים. אם רוב החיים שלהם מול המסך, אז האיזון הופר ויש בעיה".
"לא מספיק לשאול רק כמה זמן הילד נמצא במסך. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות אחרות לגמרי כדי להתמודד בצורה מדויקת עם האתגר הזה", סיכם ד"ר חננאל רוזנברג, "לא כמה הילד נמצא במסך, אלא מה הוא עושה שם. האם השימוש הוא פסיבי או אקטיבי, ואיזה תכנים הוא צורך במסך. צריך לשאול גם מי הילד, כי ילדים שונים מושפעים אחרת מהמפגש שלהם עם המסך, וכל ילד דורש מיקוד מיוחד. צריך לשאול מה הוא עשה מחוץ למסך – אם קרא ספרים, נפגש עם חברים, שיחק ועסק בתחביבים. כאשר חיי הילד מאוזנים, ההשפעה השלילית של המסכים הולכת ופוחתת".
בעיני רעות גיאת, המסכים הם דוגמה אחת מרבות לאתגר חינוכי בין הורים לילדים. "השורש להצלחה בחינוך בכלל ובמסכים בפרט הוא השותפות והדיבור. אם מתמודדים נכון ומתבוננים בנושא בעיניים פקוחות ולב פועם, אפשר לעשות תהליך חינוכי שיתופי עמוק עם התלמידים ועם ההורים. אנחנו נדרשים לגשת לסוגיה עם הרבה כבוד לטכנולוגיה החדשה, בלי לפחד ממנה. מתוך שיח משותף נוכל להצמיח מדיניות שתהיה לה נוכחות ושיהיה אפשר לאכוף אותה".
