כשמדברים היום על "מורשת כהנא" מתכוונים למעשיו ולהתבטאויותיו של הרב מאיר כהנא כמנהיג תנועת כך וכחבר בכנסת ישראל, אבל פרופ' שאול מגיד רואה בו דמות אמריקנית בעיקרה. "חשוב להכיר את ההקשר הזה שלו, כי הוא היה אמריקני לגמרי, לא מהגר. הוא חי בשכונה בברוקלין שרוב תושביה היו ניצולי שואה או ילדים של ניצולי שואה, אבל המשפחה שלו עזבה את אירופה והגיעה לארה"ב לפני השואה. הבית היה אורתודוקסי מהסוג שהיינו מכנים היום כיפה סרוגה, אבל מלבד לימודיו בישיבה יוניברסיטי כהנא גם למד במשך 13 שנים בישיבת מיר החרדית והוסמך שם לרבנות, כך שיש לו רקע דתי מעורב. במיר הוא היה אחד האמריקנים והציונים הבודדים; חבריו היו מזרח־אירופים ואנטי־ציוניים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
-
היא הזהירה מראש, אבל שום דבר לא הכין לרגע הזה. רביטל ויטלזון-יעקבס משנה כיוון
-
במכתב אחד הוחתמו: 6 פעמים אלשיך, 5 פעמים חפץ, ואפילו המפכ"ל המנוח
האב, צ'רלס יחזקאל כהנא, היה חבר קרוב של זאב ז'בוטינסקי. כשמנהיג הרוויזיוניסטים הגיע לארה"ב לצורך גיוס כספים, הוא נהג לשהות בבית משפחת כהנא. "מאיר כהנא נולד ב־1932, שמונה שנים לפני מותו של ז'בוטינסקי", מזכיר מגיד. "הוא הכיר אותו רק כילד צעיר מאוד, אבל הרוויזיוניסטיות הייתה מוטבעת עמוק בבית הוריו".
דודו של מאיר כהנא נרצח בצפת בתרפ"ט. היחס שלו לערבים קשור לאירוע הזה?
"אני חושב שזה בהחלט חלק מהסיפור. הרבה מהחשיבה המוקדמת שלו הייתה תגובה לשואה, אבל כאמור לא היו לו קשרים משפחתיים אמיתיים לשואה. אז מאיפה באה הרדיקליות שלו? משילוב של כמה דברים. ראשית, הרקע המשפחתי שלו, כולל רצח הדוד. שנית, הקשר של הוריו לרוויזיוניזם. ז'בוטינסקי כידוע היה חילוני ומשפחת כהנא הייתה אורתודוקסית, אז נוצר מין ערבוב בין הרוויזיוניזם החילוני לאורתודוקסיה.
"מרכיב נוסף הוא מלחמות הגזע באמריקה בשנות השישים ועלייתה של התנועה הלאומנית השחורה. כהנא בהחלט השתמש בכך בנאומיו. הוא דיבר על 'שחור זה יפה, יהודי זה יפה', 'הפנתרים השחורים והפנתרים היהודים'. במאבק השחורים יש מרכיב גזעי חזק, וכהנא ניסה לשכפל אותו מאוחר יותר כלפי הערבים בישראל".
כלומר, הוא לקח רעיונות של השמאל הרדיקלי וניתב אותם לימין הרדיקלי.
"זה הדבר המעניין בתהליך המחשבה שלו. התנועה הלאומית השחורה הייתה ללא ספק שמאל קיצוני, ובמובנים רבים היו בה זרמים אנטישמיים, אבל כהנא ראה בה משהו שאפשר להשתמש בו לצורך בניית הגאווה היהודית. האויב האמיתי מבחינתו לא היו הערבים בישראל או השחורים בארה"ב, אלא הליברליזם. בעיניו זה היה מה שיהרוס את יהדות אמריקה. במניפסט שכתב על 'הליגה להגנה יהודית', כהנא אומר שמטרתה היא 'להציל את החלום האמריקני עבור יהודי התפוצות'. הוא לא הזכיר אז את הציונות או את ישראל. המטרה הייתה להגן על יהדות אמריקה מאנטישמיות מימין ומשמאל, ובעיקר מפני הליברליזם, שביטויו המובהק הוא ההתבוללות".
לפני שהחל לעסוק במאבקים ציבוריים הספיק כהנא לשמש כרב קהילה, ככתב ספורט ופלילים וכעורך משנה בעיתון יהודי־אמריקני. לפי פרסומים הוא גם עבד במשך כמה שנים בשביל האף־בי־איי, וחדר לארגוני ימין קיצוני ולתנועות שנאבקו נגד המלחמה בווייטנאם. את הליגה להגנה יהודית הוא הקים ב־1968 בעקבות המתקפות האנטישמיות שהתרבו והלכו אז, ובמסגרתה אסף צעירים יהודים וארגן להם אימונים בהגנה עצמית ובשימוש בנשק.
במקביל נעשה כהנא מפעילי המאבק למען יהודי ברית המועצות, השתתף בהפגנות סוערות ונעצר כמה פעמים. הארגון שלו יזם פעולות נגד נציגים סובייטים ששהו בארצות הברית, ולא בחל בשימוש באלימות נגדם. למרבה ההפתעה – או המבוכה – כהנא הצליח לרתום למאבק גם את בכירי המאפיה האיטלקית בארה"ב.
"בסיס התמיכה של כהנא התרחב בזכות הפעילות למען יהדות ברית המועצות. זו הייתה למעשה ההצלחה הגדולה ביותר שלו באמריקה, והיא שהפכה אותו לדמות מוכרת ברמה הלאומית", אומר פרופ' מגיד. "אבל הוא לא המציא את המאבק, אלא התלבש עליו. הסיפור הזה היה קיים מאז 1964, וכהנא נכנס לתמונה מתישהו בסביבות 1969. עד מהרה הוא השתלט על המאבק, ועשה זאת דרך מעורבות במעשי אלימות שהביאו אותו לעמוד הראשון של הניו־יורק טיימס. וכך קורה שהשגריר הסובייטי בארצות הברית יושב בבית הלבן ומדבר עם הנשיא ניקסון על כהנא".
הכתבה המלאה ממגזין דיוקן: בלינק כאן
