אני זוכרת שהתיישבתי אי אז ב־2011 מול סצנת הפתיחה של הפרק הראשון בעונה הראשונה של הסדרה "משחקי הכס", עוד לפני שיר הפתיחה, מתוארת בה הגעה של שלושה רוכבים ליער מושלג שבו פזורים חלקי גופות מרוטשות שהונחו בצורה מזוויעה. לא ארחיב בתיאור, אז מי שלא ראה יצטרך להאמין לי שמדובר בתמונות מעוררות חלחלה ממש. כולם דיברו אז על סדרת הפנטזיה אבל אני סגרתי בבעתה את המחשב עוד לפני שמשהו התחיל לקרות שם. אחר כך חשבתי על במבי, על היער המושלג שבו הוא מאבד את אמו בירי ציידים ועל הדיונים, כשהיינו ילדים גדולים יותר, בשאלה למי הסצנה הזאת עשתה סיוטים בלילה ועל כמה רחוק הלכנו מאז. משחקי הכס לא נשארה סדרה חריגה, מאז עולות עוד ועוד סדרות אלימות כמו "סיפורה של שפחה", "מראה שחורה", "סמוך על סול" ועוד, שגם בהן התקשיתי לצפות על אף הפומו שתוקף אותי עד היום בכל פעם שמדברים עליהן. "משחקי הדיונון", יש לומר, הצליחה לפעמים לשבור גם את המחוספסים שבינינו.
אלימות בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב היא לא חידוש ולא סוד גדול. אבל לעומת תכנים בעייתיים אחרים, היא עוברת מתחת לרדאר החברתי שלנו. זה לא שאני צדיקה גדולה: הספקתי לצפות בלא מעט זבל בחיי, וכבר כילדה מספר "הרעים" שהשמדתי מול המסך קרוב לדעתי למספר תושביה של מדינה קטנה. אבל בפרספקטיבה רחבה קצת יותר אני תוהה למה ילדה צריכה להתעסק ברצח ולמה מבוגרים עדיין רוצים לצפות בהוצאות להורג ובקרבות גלדיאטורים. נכון שאף אחד שם לא נרצח באמת, ובכל זאת באיזה מקום אופטימי ואוטופי אני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן שהמין האנושי יזנח סוף־סוף את צריכת האלימות הקיצונית כבידור. צעד ראשון לכיוון מציאות משופרת כזאת הוא להתחיל לדבר על זה, ולתהות כיצד קרה שגם בחברה שלנו – שיודעת לסנן, לצנזר ולהוקיע תוכן – צפייה במופעי האלימות האלו נחשבת לנורמלית לחלוטין, והאם ליחס הפשרני שלנו כלפי האלימות במרחב הווירטואלי יש קשר לעלייה במקרי האלימות במציאות כלפי ילדים בבית ספר, נהגי אוטובוסים, אנשי צוותים רפואיים וגם זרים במרחב הציבורי.
במשך השנים לא נמצא קשר סטטיסטי חזק מספיק בין צריכת תוכן אלים לתוקפנות, אך גישות של פסיכולוגיה חברתית מניחות שנטייה לאלימות או תוקפנות אינה מושרשת באדם אלא היא התנהגות נרכשת. המודלים אומרים שאנו שואפים לחקות דמויות נערצות בסרטים שאנחנו צופים בהם: כאשר הגיבור משתמש באלימות כדי להשיג מטרות טובות יותר או פחות, זה נראה לנו לגיטימי.
לעומת זאת, גישות פסיכולוגיות שמבוססות על השקפה פרוידיאנית מצדדות בדעה ההפוכה: צריכת אלימות, הן קובעות, קשורה ליצר ראשוני באדם, ודווקא צפייה בתכנים מבוימים – באלימות מזויפת, שאינה אמיתית – עדיפה. ככה אנשים משחררים את האגרסיות האלימות שלהם, והביטויים האלימים בפועל פוחתים. אפילו בדברי חכמים אפשר למצוא יסודות שמזכירים את הגישה הזו, כמו ההמלצה למי שיש לו נטייה להתעסק בדם להפוך לשוחט או מוהל.
תיאוריות סוציולוגיות מאותה השיטה מזהות קשר הפוך בין צריכת תכנים אלימים לרמת האלימות בחברה. זאת אומרת: חברות שבהן החשיפה לתכנים אלימים במדיה גדולה יותר תהיה אלימה פחות, וככל שחברה אלימה פחות – היא תייצר יותר תוכן טלוויזיוני אלים.
הרב יובל שרלו מודה שבטענה הזאת יש "מידה של אמת", אבל קובע: "זו שאלה של מינונים. כשהשפה כולה אלימה, והצריכה של תכנים קשים היא בהיקפים עצומים, ודאי שהטיעון הזה פשוט מתפרק. הצפייה באלימות גובה מחיר, והצופים מתרגלים לכך שאלימות היא כלי לגיטימי, זמין והגיוני לפתרון בעיות. אני חושב שחלק מכך שהחברה שלנו נעשתה אלימה יותר נובע מהנוכחות של אלימות בסביבה, אפילו בעולם המשחקים ובעולם הדמיון. משם זה עובר לאלימות מילולית בהודעות ואטסאפ וברשתות החברתיות, להפעלה קשה של כוח בעולם הילדים ומשם לאלימות ממשית ופיזית. די להתבונן במה שקורה בכבישים כדי להבין את התוצאות. מובן שזו לא הסיבה היחידה, אבל אני חושב שזו אחת הסיבות".
