דני שפירא ז"ל, מראשוני חיל האוויר, נחשב אגדה עוד בחייו

"הייתי בן 12 כשהתחלתי לטוס עם אבא", מספר לי רונן שפירא, בנו הבכור של הטייס האגדי דני שפירא, שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 98. "ישבתי בכיסא האחורי של הפייפר, והוא ביקש מהמכונאים לתת לי 'סטיק'. אחרי פעמיים הוא העביר אותי למושב הקדמי, למרות שהדבר אסור במפורש. כשהגעתי לקורס טיס נחסכו ממני הפחדים ותחושת חוסר הביטחון שמאפיינת טייסים מתחילים, כי כבר ידעתי מה זה להיות באוויר".

• היועמ"שית נגד מהלכי הממשלה המתהווה: "שינוי משטרי אינו מתאים לחקיקת בזק"
• פרשת הסרסור בסוהרות: החיילים והחיילות יוצאו מבתי הכלא הביטחוניים
• ימנים, תפסיקו להתבכיין: התארכות המו"מ הקואליציוני היא דווקא דבר טוב

רונן היה כבר רב־סרן במילואים, טייס קרב, כאשר ביקש לגמול לאבא בחוויה משלו. "אבא היה בן שישים. אחרי הפצרות מרובות קיבלתי אישור מיוחד ממפקד החיל עמוס לפידות לטוס עם אבא באף־15. אבא ישב מאחור והתלהב, אבל כאשר ביצעתי גלגול הפוך הוא נבהל, למרות ניסיונו הרב. רונן, מה אתה עושה, הוא אמר, אנחנו ניכנס באדמה. אמרתי לו 'אני יכול לעשות עוד שלושה גלגולים כאלה'. אחרי שעשיתי את זה הוא היה אחוז התפעלות ואמר, עם מטוס כזה אי אפשר שלא לנצח במלחמה".

אנחנו יושבים בגינת ביתו של רונן בהרצליה. הבית הומה מנחמים. בניגוד לווליום הנמוך שאפיין את סיקור מותו של שפירא בתקשורת, בחיל האוויר לדורותיו אין איש שלא שמע עליו. זו לא "שבעה" שגרתית, שכן שני הבנים והבת של המנוח קשורים גם הם לעולם התעופה. רונן, טייס קרב בעבר וטייס ניסוי בתעשייה האווירית; עודד, אף הוא בעברו טייס קרב וקברניט באל על; ואירית, בכירה באל על. הם משוחחים זה עם זה ועם המבקרים, סיפור רודף סיפור, ולעיתים קשה להאמין אם אכן היו הדברים מעולם. את דמעות הצער מחליפים לא פעם פרצי צחוק.

35 שנים שירת דני שפירא בחיל האוויר. הוא צבר 12 אלף שעות טיסה, השתתף בשש מלחמות והטיס 100 סוגי מטוסים, בהם מסרשמידט, ספיטפייר, אורגן, מיסטר, מיראז', סקייהוק ופנטום. הוא היה טייס קרב, טייס ניסוי, וכאמור גם אב לשני בנים טייסים. במרץ הקרוב ימלאו 75 שנה לקבלת כנפי הטיסה שלו.

את ההשראה והשאיפה להיות טייס קיבל דני שפירא מהסרט "פטרול השחר" בכיכובם של דיוויד ניבן וארול פלין, שהוקרן ב"גן העיר" בחיפה בקיץ 1932. הסרט הציג את גבורתם של טייסי הקרב במלחמת העולם הראשונה, ודני בן השבע התרשם עמוקות. באותו יום הודיע לאביו, נחום, כי כשיהיה גדול יהיה טייס. תפסיק לדבר שטויות, גער בו האב. אבל דני הקטן לא זנח את החלום. שש שנים לאחר מכן נרשם לחוג טיסנים בבית הספר המקצועי "בשמת" שליד הטכניון, שבו למד חרטות מתכת. שנה מאוחר יותר נרשם לקורס דאייה, אחרי ש"העלה" את גילו ל־17, והפך למדריך במועדון התעופה של חיפה.

את קורס הטיס הראשון שלו עשה בבית הספר לטיסה ברמלה, "אווירון". הקורס עלה 75 לירות פלשתיניות אבל חברי המועדון קיבלו הנחה של 25 לירות. אחרי 17.5 שעות טיסה במטוסי טיילור קראפט קיבל רישיון טיס מטעם שלטונות המנדט הבריטי, ובו נכתב כי הוא רשאי להטיס "את כל סוגי המטוסים".

ואכן, דני שפירא למד להטיס כל מטוס שטס בשמי ארץ ישראל. ערב הכרזת המדינה, כשהיה חבר ההגנה, ביקש ממנו חבר איש אצ"ל להפציץ את ארמון הנציב בירושלים. "שנאנו את הבריטים והיינו מוכנים לעשות כל דבר נגדם, בתנאי שלא נפגע באזרחים", אמר שנים לאחר מכן לביטאון חיל האוויר. בסופו של דבר המשימה בוטלה.

"שמעת על צ'אק ייגר?" שואל אותי ח"כ לשעבר אליעזר (צ'יטה) כהן, שהיה קצין בכיר בחיל האוויר ובא אף הוא לניחום האבלים. ייגר היה טייס קרב אמריקני שעשה היסטוריה לפני יותר מ־70 שנה כשעבר את מהירות הקול במטוס המחקר הניסויי Bell X-1, וסייע לסלול את הדרך לתוכנית החלל האמריקנית. "הוא הראשון שהגיע למהירות 1.1 מאך והפך לאגדה. דני שפירא הכניס אותו בכיס הקטן, אתה שומע? הוא המריא במיראז' 3 מול עיניו של מרסל דאסו (מייסד חברת התעופה הצרפתית דאסו, מ"ט), הפעיל את המנוע הרקטי של המטוס – דבר שהטייסים הצרפתים העזו לעשות רק בגובה נמוך, טיפס אנכית והגיע לגובה 80 אלף רגל, כמעט מחוץ לסטרטוספירה. רק אז כיבה את המנוע, התהפך והחל ליפול כלפי מטה. היו לו כמה דקות להפעיל את המנוע הרגיל, והוא נחת נחיתה רגילה. דאסו והטייסים היו בהלם מוחלט. הוא שבר שיא עולמי בגובה ובמהירות של המיראז', כששום מטוס אחר בעולם לא עשה זאת. היום כל ילד שגומר קורס טיס פותח את המצערת באף־16 ועובר את מהירות הקול. בכל הטייסות עושים מה שצ'אק ייגר עשה, אבל איש אינו עושה מה שדני שפירא עשה".

בנובמבר 1948 גויס שפירא לשירות האוויר וביצע טיסות סיור, תובלה והצנחה של מזון ונשק ליישובים הנצורים בגוש עציון ובסדום, ואף חילץ פצועים מבאר־שבע שכמעט נכבשה. עם קום המדינה נשלח לקורס טיס באקדמיה של חיל האוויר הצ'כוסלובקי. לצד מרדכי הוד, לימים מפקד חיל האוויר, וטייסים מתנדבי חו"ל, השתתף שפירא בהבאת מטוסי ספיטפייר מצ'כוסלובקיה לישראל, במסגרת מבצע ולווטה 2. הם טסו דרך יוגוסלביה, אחרי שמכשירי הקשר הוצאו מהמטוסים כדי לפנות מקום לעוד דלק. ניסיונם בהטסת מטוסים כאלה הסתכם אז בשעות בודדות.

"מדובר במטוס הקשה ביותר להטסה", נזכר צ'יטה. "הוא מיושן, דפוק, הידיות לא במקום, אין הנדסת אנוש, כלום. אבל הוא היה מטוס הקרב הטוב ביותר של מלחמת העולם השנייה עד שבא המוסטנג. המוסטנג ליווה את כל המפציצים מעל גרמניה, והיה קאדילק לעומת המשאית העלובה והישנה שהיה הספיטפייר. והנה דני שפירא, אחרי שלוש טיסות בצ'כוסלובקיה בלי מדריך, מביא אותם לארץ כמו כלום. היום לא אטיס את המטוס הזה גם אם תצמיד לי אקדח לרקה.

"הם נחתו בקורסיקה, תדלקו והמשיכו לארץ. אתה מבין איזה טייס ענק הוא היה?" מתלהב צ'יטה. "הוא העריץ את הפלמ"חניקים על הדאונים לפני מלחמת השחרור, ולא היסס לגנוב טיסה פה וטיסה שם על ה'פרימוסים'. רן פקר העריץ אותו כמו את א־לוהים. אין טייסים כאלה. הוא מנווט, הוא מוצא, הוא מסתדר, כולם אוהבים אותו. הוא טס כאילו הוא יושב איתך בסלון ומפצח גרעינים".

חיזורים עם ספיטפייר

לא רק את מטוסי חיל האוויר הטיס שפירא, אלא גם סדרת מיגים רוסיים שנפלו בידי חיל האוויר בנסיבות שונות. השיא היה ב־1966, כשטייס הקרב העיראקי מוניר רדפא ערק לישראל במטוס מיג 21, שנחשב אז לטוב שבמטוסי האויב.

 

כשהמטוס נחת בישראל היה ברור שדני שפירא יהיה הטייס שיטיס אותו. הוא לא הכיר את המטוס, והתבסס רק על ספרות מקצועית ושיחות עם רדפא. בעת ההמראה הראשונה באו כולם לראות את הפלא, ובראשם מפקד החיל עזר וייצמן. על גבעה מרוחקת עמד גם הטייס העיראקי וצפה במחזה. הטיסה עברה בשלום, ושפירא הפך לטייס המערבי הראשון שהטיס מיג 21. "הוא ערך במטוס הזה 'קרבות אוויר' נגד כל טייסי החיל, כדי שילמדו מהן נקודות התורפה שלו", מספר צ'יטה. "הטייסים למדו ממנו את כל סודות המיג".

"הכרתי את הטייס העיראקי מצוין", מגלה רונן. "הייתי בן 12 ונפגשנו איתו המון, קראנו לו סמי. הוא היה אדם נחמד ועדין. בסוף הוא מת מצער. אחרי כמה שנים בישראל אשתו דרשה ממנו לעזוב והם היגרו מכאן. אני מבין אותה. הוא בכלל סיפר לה שהם עורקים ללונדון, והיא נחרדה לגלות שהם טסו לארץ אויב. כמעט בכל קיץ הוא בא לבקר, וכשסיימתי קורס טיס הוא רצה להיפגש איתי".

דינה, כלתו של דני, מספרת כי באחד העיתונים פרסמו תמונה שבה נראים אשתו שולה וילדיהם בתור משפחת הטייס העיראקי, מכיוון שלא רצו לסכן את העריק ומשפחתו. "החברים אמרו לה, השתגעתם? בסוף יחסלו אתכם", היא צוחקת.

"הוא הרגיש בבית בכל קוקפיט, גם אם לא ראה את המטוס מעולם", מוסיף אחד החברים. "שפירא שייך לדור שבו היה צריך לדעת לדבר עם המטוס, והוא ידע את השפה הזו על בוריה. כל קלקול, תקלה, צרה באוויר – הוא ידע להסתדר ולנחות בשלום".

"הוא היה טייס טבעי, פאגאניני של הטייסים", אמר מנחם שמול, טייס הניסוי של התעשייה האווירית שהחליף את שפירא בתפקידו, בריאיון למעריב ב־1988.

שולה, רעייתו של דני, הייתה בתו של אברהם דוד ליכטמן, מנהל קואופרטיב "המקשר" שהיה חברת האוטובוסים הבלעדית בירושלים. היא נפטרה לפני שנים אחדות. "אבי עבד בקואופרטיב וגרנו בשכונת המקשר. דני חיזר אחרי שולה, והחל להופיע עם ספיטפיירים מעל גג ביתה", מספר צ'יטה. "כילד עמדתי לראות אותו עושה גלגול בגובה נמוך, כחלק ממסע החיזורים שלו".

"כשגרנו על הכרמל נהגתי מדי פעם לעשות 'באזים' מעל הבית כדי לומר לאשתי שאני מגיע", סיפר דני עצמו לביטאון חיל האוויר. "ליד הבית היה בית חולים כרמל. בוקר אחד עשיתי לופים גדולים, וכשנחַתי בבסיס עזר ויצמן קרא לי להתייצב אצלו מיד. באיזה גובה טסת? 1,800 רגל, עניתי. עשית באזים מעל בית החולים כרמל? לא, עברתי רק מעל הבית. 'כשאתה עברת, אשתו של קלמן סודרין, קצין המנהלה של הבסיס, עמדה ללדת, והתלוננו על ספיטפייר שמרעיש עולמות. לא חשבתי הרבה, היה לי ברור שזה אתה. אתה מקורקע לשבוע ימים, ועכשיו צא מכאן לפני שאכניס אותך לכלא'.

"עזר התחתן שלושה ימים אחר כך, ואני בלי בושה, תבעתי חנינה לרגל המאורע. לא רק שקיבלתי אותה, אלא גם קיבלתי רשות לעשות אווירובטיקה במיוחד לכבוד החתונה. את מה שעשיתי שם לא אשכח לעולם. באמצע התרגיל עזר ניגש לקשר ולחש: 'יופי דני, יופי, אבל אולי תנחת כבר? מספיק!"

אחד החברים נזכר כיצד הטיס דני את הספיטפייר במצעד הצבאי בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים. "הוא עבר מעל בימת הכבוד בשעה עשר ועשר דקות ועשר שניות", מספר רונן. "אז הבנתי את החשיבות של עמידה בזמנים".

"נולדנו אל תוך חיל האוויר ולמעשה הוא לא הותיר לנו ברירה אלא להפוך לטייסים", מחייך רונן. "כל ילדותנו עברה בצל קורסים וקבלת מטוסים חדשים. רוב הזמן הוא לא היה בבית, אבל כשהוא כבר היה, כל כולו היה מוקדש לנו. אחרי קבלת המיראז'ים הוא הקים את יחידת הניסויים של חיל האוויר, כלומר הוא ומהנדס נוסף אחד. ברבות השנים היחידה התפתחה. הטייסת המבצעית שלו הייתה אמנם טייסת 101, אבל כשלוח הטיסות היה מלא הוא נהג ללכת לטייסות אחרות ולבקש לטוס במטוסים שלהן".

חגיגת בר המצווה של רונן נערכה בעיצומה של מלחמת ששת הימים, והאב שיצא לגיחות מעל רמת הגולן נאלץ להיעדר ממנה. "אבל הוא לא ויתר, ובדרך לרמת הגולן עבר במטוסו מעל בית הכנסת ברמת השרון", נזכר רונן. "אחר כך מפקד החיל העניק לי מתנת בר מצווה: התירו לאבא להטיס אותי במטוס פוגה. באתי לבית הספר לטיסה, ושני מדריכים עשו לי תדריך. אבא החל לעשות תרגילים אוויריים ואני פחדתי פחד מוות. אמרתי לעצמי שטייס אני כבר לא אהיה, זה מפחיד מדי". בסוף הוא התגבר על הפחד.

ניווּט עם מפה של אל על

ארבע שנים מחייו שירת דני שפירא בצרפת, סיים שם קורס טייסי ניסוי והמריא ראשון בכל מטוס צרפתי שיצא ממפעלי מרסל דאסו בטרם יימסר לידי חיל האוויר הישראלי. בני משפחת דאסו חיבבו אותו מאוד. הצרפתים לא שכחו את טיסתו הראשונה במיראז'.

"המבצע כולו היה סודי ביותר", מספר רונן. "הצרפתים רצו להציג את המטוס למפקד חיל האוויר דאז עזר ויצמן, אבל הוא התעקש שמי שיטיס את המטוס יהיה שפירא ולא טייס צרפתי. בתחילה הם סירבו מטעמי כבוד, אבל עזר הוא עזר, והוא אמר להם: גם לי יש כבוד. אני אחזור לארץ ולא נקנה את המטוס. לא הייתה להם ברירה, ובסופו של דבר גנרל צרפתי תדרך אותו בחמש דקות והוא עלה למטוס והמריא. לקראת סיום החל לבצע טיסה אווירובטית בגובה נמוך, אף שמדובר בתמרון מסוכן ביותר, בוודאי אם הוא לא מתודרך כראוי ולא מבוקר. הם היו בהלם".

הוא ורן פקר נבחרו להביא את המיראז'ים הראשונים. שפירא העמיס במטוס גבינות ונקניקים ויצא לדרך. "מעל קורסיקה המכ"ם התקלקל והדלק הלך ואזל. דני ניווט באמצעות מפה של אל על, כזו שמחולקת לנוסעים", סיפר פקר באותה כתבה במעריב. "חיינו היו תלויים באינטואיציה ובקור הרוח שלו, וכשראינו את החוף אחרי שיצאנו משכבת העננים הכבדה לא ידענו היכן השדה. הוא אמר בקשר 90 מעלות שמאלה, ונחתנו בדיוק מדהים".

"אבא היה איש של אנשים", אומר לי רונן. "כשהיה חוזר מחו"ל תמיד הביא קרטונים של סיגריות וחילק לכולם. את הגבינות שמר לעצמו. שמע סיפור: אני בן שלוש, עודד טרם נולד ואבא נוחת במטוס ווטור. את פניו מקבלים ראש הממשלה דוד בן־גוריון ומפקד חיל האוויר דן טולקובסקי. הטכנאים פותחים את ה'אף' של המטוס ומתחילים להוציא את המתנות: סל גבינות, ומכונית עם דוושות בשבילי. המכובדים נאלצו להמתין עד שיגמרו לפרוק את המתנות… רצתי ונצמדתי אליו, בין בן־גוריון לטולקובסקי. 'הזקן' פנה אליי: ילד צעיר, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? טייס כמו אבא? ואני עניתי לו: לא, אני רוצה להיות קצין תורן! בן־גוריון פרץ בצחוק מתגלגל. אחר כך אבא הסביר לו ששמעתי אותו מחפש בכל יום מישהו שיהיה קצין תורן, וחשבתי שזה התפקיד החשוב ביותר בצה"ל… בתמונה בביטאון חיל האוויר רואים אותי במכנסיים קצרים וחולצה לבנה בין כל החשובים".

בשנת 1970 החלו התכנונים הראשונים של מטוס הכפיר, ודני הושאל לתעשייה האווירית כדי לבחון מיראז' שהושתל בו מנוע אמריקני. שנה אחר כך הצטרף רשמית לחברה, הקים בה את אגף מבצעי אוויר, ובהמשך הטיס את מטוסי המנהלים "ערבה" ו"וסטווינד" בטיסות הדגמה ומסירה ללקוחות. באחת מהן, בדרום אמריקה, נחת נחיתת חירום מורכבת במזג אוויר קשה אחרי תקלת חשמל. לטייס ניסוי ראשי של התעשייה האווירית מונה שפירא אחרי שקודמו, אברהם הכהן, נהרג בתאונה במטוס "ערבה".

במלחמת לבנון הראשונה שירתו האב ושני בניו גם יחד: דני בן ה־57 הטיס מטוסי ערבה והנחית אותם על כביש ביירות־דמשק כדי לפנות פצועים לטיפול בישראל, רונן כטייס אף־15, ועודד כטייס כפיר.

בשנת 1994 הנציח שפירא את קורותיו באוטוביוגרפיה "לבד בשחקים", בהוצאת מעריב. לטיסתו האחרונה יצא בגיל 90. "הוא הצטרף אלינו והשתתף כקברניט בטיסת ניסוי בתעשייה האווירית במטוס המנהלים. במשך שעתיים הוא הטיס את המטוס והתרגש מאוד, וכולנו התרגשנו יחד איתו", מספר רונן.

• האם יש קשר בין האלימות ברחובות לסרטונים שרצים בווטסאפ?
• 22 חודשי מאסר למנכ"ל עמותת "משמחים" שהונה זוגות צעירים במיליוני שקלים

דני שפירא נפטר סמוך לפטירתו של המוזיקאי יצחק קלפטר. חוסר הפרופורציות בין הסיקורים בתקשורת מרגיז את צ'יטה. "אני מתבייש", הוא אומר לנו. "אני קורא עיתונים ונדהם. מול עמודים שלמים מלאי הערצה לקלפטר הומן המוזיקאי, בפינה קטנטנה, בהיחבא, מוזכרת פטירתו של דני שפירא, שהיה מעמודי התווך ומבוני חיל האוויר. בכיתי כששמעתי שהוא נפטר. צריך להסביר למדינה מי הוא היה? הוא היה אגדה, לא פחות".

"כל מי שבא אלינו שואל את השאלה הזו", אומר רונן. "אבל אנחנו לא הכתובת לתשובה. אין לנו תלונות ולא ציפיות. התשובה טמונה בפרצופה של המדינה".