"מצרים רואה בחיוב את הקשר של ישראל עם מדינות המפרץ"

מכונית המשטרה דהרה ברחובות קהיר כשאורותיה מהבהבים באדום־כחול, וניסתה ללא הצלחה לפלס דרך לשני האוטובוסים שלנו בתוך שוק ח'אן אל־ח'לילי ההומה אדם. באוטובוסים ישבו 80 תיירים, נציגי קהילות יהודיות אורתודוקסיות מארה"ב. הם נצמדו לחלונות והביטו בהשתאות על הדוכנים הצבעוניים ועל נחילי האנשים הזורמים ברחובות השוק, בתקווה שהאוטובוס לא יהפוך בדרכו דוכן או שניים ולא ימחץ את יושבי בית הקפה שבקרן הרחוב.

האבטחה הכבדה אינה נחלת התיירים היהודים או הישראלים בלבד. כל קבוצה מערבית זוכה כאן לרשת ביטחון קפדנית. אחרי כמה מתקפות טרור שפגעו בתיירות המקומית, המצרים אינם מסתכנים, ומצמידים לכל אוטובוס מאבטח חמוש באקדח.

• "שיתוף פעולה רציני": לאחר שנים של מתיחות, יחסי טורקיה ומצרים מתחממים
• רבבות בלוויית הרב חיים דרוקמן: "נשאת על כתפיך השחות את עול הנהגת הציבור"

בעשורים האחרונים ידעה מצרים כמה פיגועי טרור שכוונו נגד תיירים. בפברואר 1990 פתחו אנשי הג'יהאד האסלאמי באש מקלעים והשליכו רימוני יד על אוטובוס תיירים מישראל שעשה את דרכו מאיסמעיליה לקהיר. תשעה ישראלים נרצחו בפיגוע הזה, ו־17 נפצעו. בנובמבר 97' ערכה חוליה של ארגון אל־ג'מעה אל־אסלאמיה התקפת טרור במקדש חתשפסות בלוקסור וטבחה ב־62 איש, בהם תיירים משווייץ, גרמניה, בריטניה, צרפת, יפן וקולומביה. פיגועים רבים אחרים בוצעו בעיקר באזור סיני ובגבולה של מצרים עם רצועת עזה.

"לצערי איני מופיעה בתקשורת המצרית, אף שהייתי רוצה מאוד. אני מקווה שהחרם הזה ייפרץ ביום מן הימים. אנחנו שואפים להיכרות טובה יותר בין העמים, וזה יכול להיעשות על ידי חשיפה בתקשורת"

אנחנו נפגשים עם שגרירת ישראל במצרים אמירה אורון, שבאה לדבר לפני אנשי המשלחת האמריקנית במלון הילטון רעמסס. "המלחמה בטרור היא אחד האינטרסים המשותפים העומדים ביסוד הסכם השלום עם מצרים", היא אומרת לנו. "השלום עם מצרים הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של מדינת ישראל, לא פחות מיחסינו עם ארה"ב. הוא שומר על ביטחון המדינה ותורם ליציבות האזור. אנחנו שמחים לראות שגבולנו הדרומי שקט, ומאפשר חיים שלווים וניהול יחסים כלכליים".

תיאום בביטחון, קשיים בתיירות

לאורך השנים שררו שיתוף פעולה והבנה עמוקה בין הממסד הביטחוני הישראלי למקבילו המצרי, מול איומי הטרור מצד הארגונים הרבים בשטח. שילוב הכוחות בלט במיוחד מול הפעילות המשותפת של ארגוני הטרור בסיני ובעזה. ישראל ומצרים עבדו בצורה מתואמת, אבל האיום עדיין חי ומצרים מוצאת עצמה שוב ושוב במאבק  מול אותן קבוצות טרור המנסות לפעול באזור מצומצם בסיני.

"לשמחתנו, הודות לשיתוף הפעולה בינינו, סיני שקטה יחסית ופתוחה לתיירים", אומרת אורון. "ביטוי לשקט השורר בסיני הייתה ועידת האקלים השנתית הגדולה בעולם של האו"ם – COP 27 – שהתקיימה בחודש שעבר בשארם־א־שייח'. אלמלא סיני הייתה שקטה ויציבה, כנס כזה לא היה יכול להתרחש".

אבל גם השגרירה מודעת להגדרת "השלום הקר", המתלווה לתיאור היחסים עם מצרים מאז כינונם לפני 44 שנה. "יש הגדרות שונות, ובהחלט צריך להתייחס לכך. זה שלום שעדיין לא הצלחנו לפתח בו את הקשר שבין העמים. היינו רוצים מאוד לפתח את הקשר עם הציבור המצרי, ואנו עושים כמיטב יכולתנו".

למה זה לא קורה?

"עדיין יש הסתייגות מצרית, בשל משקעי העבר והנושא הפלסטיני. גם בחוגי השלטון, כאשר יש פגישות בין המנהיגים, הם לא מסתירים את ההסתייגויות שלהם. הנשיא הרצוג הגיע לכאן לוועידת ה־COP בראש משלחת ישראלית שכללה גם את שרת האנרגיה קארין אלהרר ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי. גם ראש הממשלה בנט ושרי החוץ אשכנזי ולפיד הגיעו לכאן לפני כן".

נראה שהתנועה היא חד־סטרית מישראל למצרים. איש לא נע בכיוון ההפוך.

"דווקא לא. בשנה שעברה הגיע אלינו שר הנפט לביקור ראשון, אחרי תקופה ארוכה שבה לא היו ביקורים של שרים מצרים. זה מעיד יותר מכול על הרצון של המצרים לעבוד ולשתף פעולה עם ישראל בתחום האנרגיה. הייתי שמחה לראות עוד שרים שמבקרים, בייחוד בתחומים הרלוונטיים לשתי המדינות, כמו חקלאות. בנושאים אלה נוכל לפתח את שיתופי הפעולה בינינו ולהרחיב אותם".

מדוע שלטונות מצרים אוסרים על תיירים מצרים לבקר בישראל?

אורון מתקשה לספק תשובה מנומקת. "המצרים אינם טיילים כמו הישראלים, והתיירות אינה מובנית בתוך התרבות המצרית. לאנשי הקהילה הקופטית מרשים לבקר בישראל מעל גיל מסוים, שכן הממשלה מכבדת את רצונם הדתי לעלות לרגל. אחרים נזקקים לאישור ממשלתי מיוחד".

איש תיירות שפגשתי בקהיר סיפר לי שהמצרים אינם מעוניינים לקדם את יחסי התיירות לפני שהסוגיה הפלסטינית תבוא על פתרונה.

"הנושא הפלסטיני חי וקיים. המדיניות הרשמית של מצרים היא תמיכה חד־משמעית ובלתי מתפשרת בפתרון שתי המדינות", מציינת אורון. "בכ"ט בנובמבר האחרון, הידוע כאן כיום התמיכה בעם הפלסטיני, פרסם משרד החוץ המצרי הודעה ברוח זו".

המצרים גם מערימים קשיים על ישראלים המבקשים לבקר במצרים, ומבקשים רבים נענים בשלילה מבלי שיינתן לכך כל נימוק. עם זאת, אורון אומרת שלאחרונה חל שיפור ניכר, ומספר הקבוצות המבקרות מצוי בעלייה. המבקשים לנסוע לסיני אינם זקוקים לוויזה, וגם מספר הישראלים החוצים את מעבר הגבול בטאבה נמצא בעלייה מתמדת. "אני רואה עלייה ניכרת במספר הקבוצות המאורגנות הישראליות שמגיעות לכאן. הן מסתובבות בכל רחבי מצרים, והרשמים חיוביים. גם בודדים יכולים להגיע".

השלטון נאבק באנטישמיות

במסגרת היחסים הכלכליים, מספרת אורון, ישראל מייצאת גז למצרים, וזו "מנזילה" ומייצאת אותו לאירופה, הנמצאת במשבר אנרגיה עמוק מאז תחילת מלחמת רוסיה־אוקראינה. מעבר לגז, יש גם מיזמים לפיתוח אנרגיות מתחדשות.

על פי אורון, מצרים משמרת את מעמדה כמובילת המדינות הערביות במזרח התיכון. שאלתי אותה איזה תפקיד מילאה מצרים בהשגת הסכמי אברהם, ואם התפתחויות אלה לא נעשו "מעל לראשה".

"לאחר שהתפרסמה החלטת האמירויות לכונן יחסים עם ישראל, לשמחתנו, הנשיא א־סיסי בירך על כך בהודעה רשמית", היא משיבה. "זה חשוב מאוד. כל דבר שתורם ליציבות האזורית חשוב מאוד למצרים, כיוון שכולנו חיים באותה 'שכונה'. חשוב להם שהאזור כולו יהיה יציב, ויוכל לתת מענה לאתגרים הפנימיים והכלכליים".

כולל האתגר האיראני?

"כמובן. המצרים לא שמחים לראות את המעורבות האיראנית באזור, והם מדברים על זה ונוקטים צעדים בתוך המדינות הערביות הסוניות כדי לנסות לעמוד מול האיום הזה. ללא ספק מצרים רואה בחיוב את הקשר שלנו עם מדינות המפרץ, אם כי אינה מעורבת יותר מדי בפרטים".

אבל התמונה אינה כה ורודה. השלום הקר מתבטא במיוחד בעוינות הרבה כלפי ישראל מצד גורמים רבים ובראשם התקשורת המצרית. זו מרבה לגנות את ישראל, לעיתים במילים חריפות ובקריקטורות הגובלות באנטישמיות. כך למשל, על שער השבועון "רוז אל־יוסוף" פורסמה קריקטורה אנטישמית שבה נראית דמותו של יהודי חרדי קורא בתנ"ך, תחת הכותרת: "השגרירות הישראלית חוגגת זיכרון 70 שנה של נכבה במלון ריץ'".

גם האיגודים המקצועיים מחרימים את ישראל ומפעילים לחץ רב על השלטונות לבטל את ההסכמים ולא להשתתף באירועים שמקיימת השגרירות. ביריד הספרים הממלכתי שהתקיים בקהיר לפני כשנה בחסות א־סיסי, נראו לא מעט ספרים אנטישמיים ואנטי־ישראליים, ובראשם "הפרוטוקולים של זקני ציון" וספרו של המנהיג הנאצי אדולף היטלר "מיין קאמפף". ביריד, שכל צמרת הממשל המצרי ביקרה בו, הוצגו ספרים כמו "תלמוד הסודות: עובדות על חשיפת העלילות היהודיות לשליטה בעולם", "תיאודור הרצל: השטן הציוני והשטן של העידן המודרני", "ייהוד ההיסטוריה ושקר הארץ המובטחת" ו"היהודים: היסטוריה של רוע". בקהילת האמנים מסרבים בשיטתיות לקשור קשרים עם מקביליהם הישראלים. הזמר הפופולרי מוחמד רמדאן, שהעז להתחבק עם עומר אדם בדובאי, הוצא מהאיגוד המקצועי של האמנים, סרט בכיכובו בוטל, והוא אף נתבע משפטית.

"באופן רשמי האנטישמיות לא קיימת כאן", סבורה אורון. "אומנם עדיין ניתן לראות כותרים כאלה, אבל בזמן האחרון הדבר פחת באופן ניכר אחרי פעילות מכוונת של הממשלה להעלים את התופעה. היום זה לא מקובל ולמעשה אסור, ואכן קשה למצוא ספרים כאלה. בהובלת הנשיא א־סיסי, מצרים עשתה מהלכים ניכרים לפתח את הסובלנות הדתית גם כלפי הקהילה הנוצרית־קופטית וגם כלפי הקהילה היהודית".

בין המגזרים העוינים ביותר לישראל נמצא הדור הצעיר, ובייחוד הסטודנטים. חלקם מנסים אומנם לגלות אהדה לישראל, אך חוששים מתגובותיהם של מתנגדי השלום.

"לצערי איני מופיעה בתקשורת המצרית, אף שהייתי רוצה מאוד להופיע שם", מצירה השגרירה. "זה נובע מאותו חרם שעדיין קיים מצד האיגודים המקצועיים, כולל איגוד העיתונאים ואנשי התקשורת. אני מקווה שהחרם הזה ייפרץ ביום מן הימים. אנחנו שואפים להיכרות טובה יותר בין שני העמים, וזה יכול להיעשות על ידי חשיפה בתקשורת".

בהיעדר חשיפה בתקשורת הממוסדת, פועלת השגרירות להגיע אל העם המצרי דרך הרשתות החברתיות. "אנחנו עובדים הרבה במדיה החברתית. יש לנו עמודים בערבית בפייסבוק ובטוויטר, בהם גם של משרד החוץ, והם מציגים מידע רחב על מדינת ישראל. בשנתיים האחרונות קיימנו אירועים רבים שאנשי הקשר מוזמנים אליהם. היום למשל נקרין סרט של המפיקה והבמאית איריס זאכי, 'מצרים שיר אהבה' שמו, העוסק בסבתה סועאד זאכי, שהייתה זמרת מפורסמת ושחקנית קולנוע שהופיעה ושרה עם אום כולתום. מדובר בסיפור חיים מרתק, המשקף את החיים היהודיים במצרים ותרומתם לתרבות המקומית, תרומה שרבים כאן מכירים בה. זה סרט מופלא ורגיש. חשוב לנו שבעולם ידעו יותר על הקהילה היהודית הגדולה שחיה כאן עד סוף שנות השבעים, ועל תרומתה הניכרת לתרבות המצרית".

לפני כמה חודשים הוקרן בגינת ביתה של אורון הסרט "בוּכּרה פי אל־מישמיש", בבימוי טל מיכאל, העוסק באנשי האנימציה הערבית. באירוע נכחו אנשי עסקים, דיפלומטים זרים וידידים מצרים. בכלל, אורון מנסה להגיע לציבור המצרי דרך הלב והרגש, דבר שהמצרים טובים בו, ומתוסכלת כאשר היא נתקלת בדלתות אטומות. עד היום לא הוקם המרכז האקדמי המשותף שנכלל בהסכמי קמפ־דיוויד.

מפרעה עד ששת הימים

מהקהילה היהודית העתיקה בעולם נותרו כיום בין 18 ל־40 יהודים, רובם בקהיר ומיעוטם באלכסנדריה. חכמים ורבנים ידועי שם נקשרו בשמה, כמו הרמב"ם, שהיה רופאו האישי של הסולטן צלאח א־דין, ושבין יהודי מצרים יש המאמינים כי הוא קבור ליד בית הכנסת בן עזרא ולא בטבריה. רבי סעדיה גאון נולד במצרים, וגם רבי יהודה הלוי והאר"י עברו בה בדרכם לארץ ישראל. אחרי גירוש ספרד במאה ה־15 הגיעו אליה אלפי פליטים יהודים מאירופה, ובימינו עמד הרב עובדיה יוסף בראש בית כנסת מרכזי בקהיר.

אלא שאחרי הצהרת בלפור השתנה יחס המצרים ליהודים, עם התפתחות רעיון אחדות האומה הערבית וייסוד האחים המוסלמים. היהודים נחשבו לזרים, ורעיון הג'יהאד והנושא הפלסטיני תפסו את סדר היום. גם התעמולה הנאצית בשנות השלושים הוסיפה לשנאה ולהסתה נגד היהודים. בתי כנסת הועלו באש ונכסי הקהילה נבזזו. החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר והקמת מדינת ישראל הביאו למעצרם וגירושם של אלפי יהודים שנחשדו בתמיכה בציונות. על הרובע היהודי הוטלו פצצות, ו־12 בניינים נפלו על יושביהם. במלחמת סיני נאלצו היהודים לענוד טלאי צהוב, אולי בהשפעת פושעי המלחמה הנאצים שמצאו מקלט במצרים. מלחמת ששת הימים הביאה לגל פרעות ולכליאתם בעינויים של אלפים. כך באה לקיצה קהילת יהודי מצרים, בת שלושת אלפי השנים.

ביקרנו בבתי הכנסת המפוארים שער השמים בקהיר ואליהו הנביא באלכסנדריה, שהם עדות חיה לקהילה המשגשגת שחייתה כאן בימים עברו. "קבוצות יהודיות מכל העולם מגיעות לאתרים הללו", מספרת השגרירה אורון. "נשיא מצרים א־סיסי הודיע לאחרונה על יוזמה לשחזור אתרי המורשת היהודיים, למשל בשיפוץ אתרים היסטוריים מרגשים כמו בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה, שיפוץ בית הכנסת בן עזרא שבו שוכנת הגניזה הקהירית המפורסמת, ובית העלמין היהודי העתיק".

גילו של בית העלמין היהודי "בסאתין" מוערך בכ־1,200 שנה. הוא האחרון שנותר לפליטה בקהיר, והגדול מסוגו במצרים כולה. בית העלמין נתון זה שנים להזנחה, ופושעים נהגו לעקור את מצבות השיש ולמכור אותן. סגן המושל של דרום קהיר, אחמד פואד, סיפר כי הממשלה אף פינתה מבית העלמין ערמות של פסולת לאחר תלונות של אזרחים.

עבור תיירים יהודים, הביקור במצרים שונה מביקור בכל מדינה אחרת. פרט לשאלה ההלכתית שרבים דנו בה אם מותר לבקר בארץ זו (בעקבות הפסוק בספר שמות, "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם"), המקום לוקח אותנו אל ערש ההיסטוריה של היווצרות העם היהודי.

אנו מתרגשים במיוחד לעמוד באתר הארכיאולוגי באבו־סימבל, על גבול סודן, ולחזות במו עינינו במקדשים שבנה רעמסס השני, הלא הוא פרעה המוזכר בספר שמות כמשעבד הגדול של בני ישראל. אנו נוגעים באותן לבנים נוביות אדמדמות שבהן נגעו אבות אבותינו, תחושה שאי אפשר לחוש בשום מקום אחר בעולם. בעקבות הצטברות המים מדרום לסכר אסואן נקברו אותם ארמונות במצולות הנילוס, אך ב־1964 החל מבצע לשימור המבנים בעזרת תרומות בינלאומיות בסך 40 מיליון דולר. האתר נחתך לבלוקים גדולים ונבנה מחדש במקום הנוכחי, הגבוה ב־65 מטרים ממפלס הנילוס ורחוק ממנו בכ־200 מטרים. היה זה אחד ההישגים הגדולים ביותר של ההנדסה הארכיאולוגית בימינו.

בספטמבר 2020 הגישה אורון את כתב האמנה כשגרירת ישראל במצרים לנשיא א־סיסי, בטקס שהתקיים בארמון הנשיאות בקהיר. שאלתי את אורון אם מאז נפגשה או דיברה עם הנשיא. "שגרירים לא נפגשים עם הנשיא", היא משיבה. "אני משתתפת באירועים רשמיים שהוא נוכח בהם. עקבתי אחרי הפגישות שהוא קיים עם אורחיו הישראלים. האווירה חיובית ועניינית מאוד, וכולם מביעים מחויבות עמוקה ליחסי השלום".

אינך חשה בדידות בשגרירות תחת אבטחה כבדה?

"זה חלק מהעניין. צריכים להתרגל, כמו כל שגרירי ישראל בעולם. זה המחיר שאנשי שירות החוץ משלמים, ואני מקווה שמדינת ישראל תדע להעריך זאת, בייחוד על רקע סכסוך העבודה עם אנשי משרד החוץ, שאני מזמינה אותם לבוא ולראות באלו תנאים אנחנו עובדים".

אמירה אורון נולדה בירושלים למשפחה ששורשיה הירושלמיים ניטעו לפני מאתיים שנה. אביה נולד ברובע היהודי ואימה בנחלאות. השפה השנייה בבית הייתה ערבית, ואת המוזיקה והתרבות הערבית קלטה עוד בהיותה תינוקת. היא למדה ערבית בתיכון, והיא בעלת תואר שני בספרות ערבית ומזרח תיכון.

אורון היא דיפלומטית ותיקה, וכדוברת ערבית שוטפת הקריירה הדיפלומטית שלה התמקדה באזורנו. במשך עשור הייתה דוברת משרד החוץ לתקשורת הערבית. בשנות התשעים שירתה כנספחת כלכלית בשגרירות בקהיר, ואחרי שהורעו היחסים עם מצרים בעקבות משט המרמרה, עברה לאנקרה ושימשה ראש הנציגות. עם חזרתה למצרים כשגרירה התקבלה בשמחה על ידי מכריה הוותיקים. אומנם מינויה אושר כבר לפני שנתיים, אבל היא לא נכנסה לתפקידה בשל התנגדותו של ראש הממשלה דאז נתניהו, בעקבות דיווח כוזב שייחס לה אמירה התומכת בצעדים משפטיים נגדו. הדיווח הוכחש, אבל נתניהו ביקש בכל זאת להחליפה באיוב קרא. בעקבות מחאת עובדי משרד החוץ ושגרירים רבים בוטל מינויו של קרא, ובסופו של דבר אישר שר החוץ אשכנזי את מינויה והיא הגיעה לקהיר.

ההצהרות של אנשי הממשלה הבאה כבר סופגות ביקורת בעולם, בעיקר בנוגע לסוגיה הפלסטינית ולחיים ביהודה ושומרון. מה לדעתך יקרה ביחסים עם מצרים?

"השלום הוא שלום אסטרטגי העומד מעל כל עניין פוליטי. יש לנו מחויבות חד־ערכית אליו. אני מקווה שגם אם תהיה הסלמה עם הפלסטינים, היחסים לא ייפגעו".

השגרירה מציינת כי נתניהו וא־סיסי משוחחים ביניהם בטלפון, ויש ביניהם יחסי אמון והבנה. אפשר גם לדבר על ביקור בהמשך. "אני נהנית מאוד בתפקיד הזה, אני מאמינה בו. בכל יום אנחנו מוסיפים עוד גרם של שלום בין ישראל למצרים".