הילד שניצל ממוות הפך למנהיג שהטביע חותם בכל תחום בחיי הציונות הדתית

"רק עוד צעד אחד קטן": אלה המילים שאמר חיימק'ה דרוקמן, המדריך והרכז המיתולוגי בבני עקיבא, לחברי שבט גאולים שטיפסו במעלה הר מירון כשציוד רב על גבם. "רק עוד צעד אחד קטן – כך הוא גרם להם להגיע לראש ההר", העיד השבוע אמנון שפירא בשם אשתו הדסה ז"ל, בשיחה עימנו. חמש מילים שמהוות את תמצית חייו ודרכו של הרב חיים דרוקמן. בעיני הרב דרוקמן, שהובא השבוע למנוחות בבית העלמין במשואות־יצחק, תהליכים גדולים ונרחבים, מהקמת תנועות חברתיות, ישיבות ויישובים ועד קליטת עלייה והחזרה בתשובה של אלפים, מתרחשים קמעא קמעא, בהדרגתיות ולא בחיפזון. "הוא היה מהפכן", הוסיף שפירא, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר וחניכו של הרב דרוקמן בתנועה, "מהפכן איטי ויסודי".

• "אש אהבתו לא פסקה": הרב צפניה דרורי סופד לרב דרוקמן
• רבבות בלוויית הרב חיים דרוקמן: "נשאת על כתפיך השחות את עול הנהגת הציבור"

חיים מאיר לבית דרוקמן נולד ב־1932 בעיירה קיטוב שבפולין, בן יחיד לאברהם־מרדכי ומילכה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר האזור לשליטת בריה"מ, וחיים נשלח לבית ספר יהודי ואף דובר יידיש, אך כזה שהכריח את תלמידיו לפקוד אותו בשבת. חיים הקטן הגיע לבית הספר במהלך יום המנוחה, אך סירב לכתוב. המורה לא ויתרה לו, וכפתה עליו לכתוב כשהיא אוחזת בכוח בידו ובעיפרון.

שנתיים לאחר מכן, ב־1 ביולי 1941, נכבשה קיטוב בידי כוחות רומניים והונגריים, בעלי בריתם של הגרמנים. אביו של חיים וחלק מבני משפחתו נלקחו לעבודות כפייה בגטו בעיר הסמוכה. בעקבות השמועות על מעשי הזוועה של הנאצים החליטה המשפחה להיערך והכינה מחבוא בבית דודו של חיים, אייזיק הוזן, שהתגורר באזור הלא יהודי של העיירה. הם חפרו מקום מחבוא מתחת לבית, שהכניסה אליו הייתה דרך דלת מוסתרת שהותקנה בקרקעית ארון בגדים.

בתום מסע ארוך הגיע חיים הנער לארץ ישראל, בלי הוריו. לימים סיפר כיצד מראהו של חקלאי עברי מזוקן, שכיפה לראשו וציציותיו מתבדרות ברוח, הסעיר את רוחו. "זוהי ארץ ישראל", אמר לנפשו

ב־10 באפריל 1942 פשטו על קיטוב עשרות משאיות עמוסות באנשי אס־אס וגסטפו. ביום אחד הם רצחו בירי ובשריפה כ־950 מיהודי העיירה. משפחת דרוקמן נכנסה למחבוא שהוכן מבעוד מועד. לאחר זמן לא רב נשמעו מלמעלה קולותיהם של כוחות גרמניים שנכנסו לבית. החיילים עברו מחדר לחדר, ודפקו בקתות הרובים על הקירות והדלתות. בני המשפחה המכונסים במחבוא עצרו את נשימתם בחרדה למשמע צעקותיהם של אנשי האס־אס שהתקרבו אל החדר שמעליהם, הכו בארון ופתחו את דלתותיו. לפתע החלה סבתא שיינדל, סבתו של חיים, להשתעל. לכולם היה ברור שלכידתם בידי הנאצים היא עניין של שניות. אך באורח נס לא שמעו החיילים הגרמנים את השיעול, ויצאו מהבית לאחר כמה דקות. בני המשפחה לא נטלו סיכון ויצאו מהמחבוא רק למחרת. הם גילו שהבית נבזז לחלוטין.

 

זו הייתה הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה ניצל חיים ממוות. כדי להימלט מאימת הנאצים החליטו בני המשפחה לברוח לצ'רנוביץ' שברומניה השכנה. במסעם היו צריכים לחצות את נהר הצ'רמוש, שרוחבו היה עשרות מטרים, בלי לדעת לשחות. במהלך חציית הנהר בשעת לילה מאוחרת, החל מפלס המים לעלות. חיים בן העשר היה הראשון שחש את הגאות, כאשר המים החלו עולים ומגיעים לצווארו ולפיו. דקות ארוכות נאבקו אברהם, מילכה וחיים כדי להחזיק את ראשיהם מעל המים. כשהם קפואים ורטובים עד לשד עצמותיהם הגיעו השלושה לגדת הנהר הסמוכה, ומשם המשיכו לצ'רנוביץ'. בסוף אותה שנה התברר כי הגרמנים הכריזו על קיטוב כ"יודנריין" – נקייה מיהודים. ההימלטות לרומניה הצילה את חייה של משפחת דרוקמן.

שנה שלמה שהתה משפחת דרוקמן בצ'רנוביץ', אך הפחד שמא ייתפסו בידי השלטונות מנע מהם להתקיים באופן סדיר. הם המשיכו בנדודיהם לעיר סלאטינה, שם הוגדרו פליטים פולנים לגאליים. במהלך שהותם שם ניסו הוריו של חיים להשיג בעבור שלושתם סרטיפיקטים – אישורי עלייה לארץ. משלא הצליחו בכך, החליטו להשיג אישור לפחות בשביל הבן. הם עשו זאת בעזרת דוד ושפרינצה קרייזברגר, בני זוג חשוכי ילדים, שנאותו לרשום את חיים כבנם.

חיים הצטרף לבני הזוג קרייזברגר והגיע עימם לנמל בקונסטנצה, משם היו אמורים להפליג לאיסטנבול. בנמל הרומני המתינו להם שלוש אוניות – "בולבול", "מפקורה" ו"מורינה". השלושה עמדו ברציף עם מאות נוסעים וחיכו שהממונים יקראו בשמם. לאחר זמן ארוך ששמם לא הוזכר, הלך דוד קרייזברגר לבדוק את העניין. "קראנו לכם לעלות", אמר לו האחראי, וטען שהם כנראה לא שמעו. לדבריו, שמותיהם הופיעו ברשימות האונייה "מפקורה" אך זו כבר מלאה עד אפס מקום, ולכן הם יצטרפו לאונייה האחרונה, "מורינה". בדיעבד התברר כי אותה החמצה הצילה את חייהם בפעם השלישית. צוללת גרמנית פגעה ב"מפקורה" והיא טבעה.

בתום מסע ארוך הגיע חיים לארץ ישראל, בלי הוריו. הוא נרגש ונפעם מגילויי העברית בשלטי הרחוב והעיתונים. לימים סיפר כיצד מראהו של חקלאי עברי מזוקן, שכיפה לראשו וציציותיו מתבדרות ברוח, הסעיר את רוחו. "זוהי ארץ ישראל", אמר לנפשו.

 

גבאי בן 12

עם הגעתו ארצה עשה חיים בן ה־12 את דרכו לבית דודתו שושנה דרוקמן, אחותו הצעירה של אביו, שהתגוררה בתל־אביב. הוא החל ללמוד ב"מוסד עלייה", בית ספר דתי חדש שיועד לילדי פליטים מאירופה סמוך לפתח־תקווה (היום כפר הנוער אמי"ת פ"ת). בצום גדליה תש"ה הפך חיים לתלמיד מן המניין במקום. החלטתו לצום באותו יום אף שטרם הגיע למצוות, בניגוד לילדים אחרים שלא צמו אף שהיו גדולים ממנו, עשתה רושם רב על אנשי המוסד.

בכתבה שפורסמה שנה לאחר מכן בעיתון הצופה, תיאר הכתב את התרשמותו מאחד הנערים במקום: "דוגמה נאה על רמת הלימודים ניתנה על ידי הילד חיים דרוקמאן, בן 13 הנמצא בארץ שבעה חודשים, שחזר בעל פה על סוגיה מתוך מסכת ביצה שאותה למדו באחרונה". בכתבה אחרת בהצופה על "מוסד עלייה" תוארה תפילת הושענא־רבה, שנוהלה על ידי התלמידים: "בלילה הקודם הם ישבו עד חצות ואגדו צרורות הושענות. בשעה שמונה בבוקר מתקרב ה'גבאי' בן השתים־עשרה חיים דרוקמאן מטשרנוביץ' אל ה'עמוד' – דופק עליו והתפילה מתחלת".

ב"מוסד עלייה" העמיק חיימק'ה את ידיעותיו בתחומי החול והקודש וגם בעבודת כפיים, כיאה למקום ששימש בית ספר חקלאי. מנהל המקום, הרב יהושע בכרך, ידע להעניק תחושה חמימה ואבהית לעשרות ילדים שהגיעו ארצה בלי הוריהם, וברוב המקרים גם בלי שידעו מה עלה בגורלם. באחד מלילות קיץ 1945 העיר הרב בכרך את חיים משנתו. "ההורים שלך הגיעו ארצה, הם מחכים לך", אמרו לו. שנה של נתק וחוסר ודאות מייסר באה לסיומה. ההורים, ששוכנו בדירה בגבעתיים, החליטו שחיים ימשיך ללמוד במוסד עלייה, והאם הייתה מגיעה בכל שבוע לבקרו.

בהיותו בן 14 נחשף חיים לארגון בני עקיבא, שבאותם ימים היה עוד בחיתוליו, והחליט להצטרף לתנועה שעתידה ללוות אותו עד סוף ימיו. הוא הפך לחניך בסניף שנפתח במוסד עלייה, השתתף באירועי הוועידה השלישית, ומאז נכח בכל הוועידות התנועתיות.

בהמלצת הרב בכרך עבר חיים ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר־הרא"ה, בראשות הרב משה צבי נריה. אלא שלאחר כמה חודשים נאלץ לעזוב את הישיבה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עבר לתיכון מוריה בתל־אביב ולאחר מכן לתיכון גב"ע (גימנסיון בני עקיבא), שם הסתפק בלימודי ערב לקראת הבגרויות. במשך היום עשה שליחויות בחברת "משכנות", שעסקה בבניית שכונות דתיות. במקביל המשיך את הקשר עם בני עקיבא, והצטרף לסניף רמת־גן. הסניף המדולדל שיווע לכוחות חדשים. חיים גייס כמה חברים וחיזק את הפעילות במקום. הוא עצמו נעשה למדריך, ובהמשך למְרכז הפעילות בסניף.

עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ומתקפות הערבים על היישוב היהודי, הצטרף חיים בן ה־15 לשורות ארגון ההגנה כדי לסייע במאמץ המלחמתי. הוא עבר הליך קבלה מלא לארגון אך מכיוון שהיה צעיר מכדי לאחוז בנשק, ביצע שליחויות שונות במהלך מלחמת העצמאות.

כשהיה כבן 17, נקבע בהנהלת בני עקיבא שחברי הגרעין שלו יצטרפו כתגבורת לקיבוץ סעד, שהוקם בנגב המערבי שלוש שנים קודם לכן. חיים וחבריו הצעירים עברו תקופת הכשרה לקראת גיוסם. בה' במרחשוון תשי"א, ימים ספורים לפני שמלאו לו 18, התגייס חיים לצה"ל, והיה חלק מהגרעין הראשון של בני עקיבא שהתגייס במסגרת הנח"ל.

בניגוד לרוב חברי הגרעין, שחזרו אחרי השירות הצבאי להכשרה בקיבוץ סעד, חיים וכמה מחבריו חזרו להדרכה וריכוז בסניפים השונים של בני עקיבא. ההנהלה הארצית שיבצה את חיים כרכז־קומונר של שני סניפים – נתניה ובני־ברק. בשלב הבא הוא ריכז את שבט איתנים, אותו שבט ששנים לאחר מכן יחזור ויחולל מהפכה תורנית בתנועה. בתום ועידת התנועה החמישית הוא נבחר לשמש חבר בהנהלה הארצית, עוד לפני שמלאו לו עשרים שנה. מאז ובמשך שבעים שנה הוא נבחר שוב ושוב להנהלה ולאחר מכן למליאה – יותר מכל חבר בני עקיבא אחר. לקראת סוף השנה מונה לעורך ביטאון התנועה "זרעים", ושימש בתפקיד במשך שנה וחצי.

 

בג' באלול תשי"ג נפטר אביו של חיים, אברהם דרוקמן, והוא בן 48 שנים בלבד, לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. חיים המשיך את עבודתו בהנהלה הארצית, ובמקביל סייע לאימו בהפעלת החנות המשפחתית. הצעד הבא היה הקמת ישיבת כרם ביבנה, מסגרת המשך ראשונה לבוגרי בני עקיבא. חיים חבר לידידו יעקב דרורי, ויחד הצליחו לגייס 14 תלמידים שנמנו עם המחזור הראשון של הישיבה, בהם רבים מחברי שבט איתנים, חניכיו של חיים.

התנועה שהוקמה נקראה "גוש אמונים", ולכולם היה ברור מי צריך לעמוד בראשה: הרב דרוקמן. אך הוא סירב בתוקף

 

בתחילת 1954 היה חיים עסוק בהקמת הישיבה, שנפתחה לאחר החגים. אך במהלך אותה שנה אירעה סערה גדולה, שהביאה אותו לעסוק לראשונה בפוליטיקה ארצית – האיחוד בין תנועות המזרחי והפועל המזרחי. חיים התנגד נחרצות למהלך: "הפועל המזרחי, הדוגל בתורה ועבודה, אינו יכול כלל להתמזג עם המזרחי, שמגמתו אינה כזאת", כתב. התנגדותו לא הועילה, ובשנת תשט"ז אישרה ועידת הפועל המזרחי את האיחוד הפוליטי עם תנועת המזרחי. כך באה לעולם המפד"ל, המפלגה הדתית־לאומית. עשרים שנה אחר כך יכהן הרב דרוקמן בכנסת מטעם המפלגה המאוחדת.

בקיץ תשט"ו החל חיים לפקוד בקביעות את ישיבת מרכז הרב, כדי לשמוע את הרב צבי יהודה קוק ולספוג מתורתו. ושוב, המצב המשפחתי שינה את תוכניותיו לאחר שבועות ספורים. אימו עברה ניתוח בגרונה, ובמהלכו נפגעו מיתרי קולה באופן שהצריך התערבות של רופא מומחה. מכיוון ששני אחיה, אייזיק ודבורה, התגוררו בארה"ב, הוחלט שהיא תיסע אליהם ותחפש רופא מומחה שיטפל בה. באותה עת חיפשו בבני עקיבא שליח לסניפי התנועה בצפון אמריקה. חיים, ששקל את האפשרות להצטרף לאימו בארה"ב, התייצב לשתי המשימות: המשפחתית והתנועתית.

 

בניו־יורק פגש את הרב אליעזר ולדמן, אז תלמיד בישיבת רבי חיים ברלין, שבראשה עמד הרב יצחק הוטנר. באמצעות הקשר הזה התוודע ולדמן לתורת הרב קוק, ואף קיבל מחברו מתנת יום הולדת מיוחדת – הספר "אורות" של הרב קוק. הקשר הזה ליווה את השניים לאורך חייהם, והם אף למדו בחברותא שבועית את תורת הראי"ה. לאחר שנתיים של שליחות בארה"ב שב חיים ארצה.

מגוש אמונים לכנסת

בתקופה שבה היה חבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא התוודע חיים לאחת המזכירות במקום, שרה אפשטיין, שעשתה את עבודתה בשקט ובצניעות והקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום. הוא החליט ליזום קשר ביניהם רק לאחר ששרה סיימה את עבודתה בהנהלה הארצית. בכ' בטבת תשי"ט נישאו חיים ושרה. החתונה התקיימה במבואת בניין היכל שלמה בירושלים, בהשתתפות מאות מוזמנים. הרב צבי יהודה השתתף בחתונה ובירך את שבע הברכות, ואת הקידושין סידר הרב נתן רענן, גיסו של הרצי"ה. שני העדים היו הרב משה צבי נריה והרב יהושע בכרך.

 

אחרי החתונה התגורר הזוג הצעיר בירושלים. שרה המשיכה את לימודי הרפואה, וחיים חזר ללימודיו במרכז הרב, שהופסקו בעקבות יציאתו לשליחות בצפון אמריקה. הוא הצטרף לחניכיו לשעבר משבט איתנים, שהגיעו לישיבה כמה שנים קודם לכן. בין השאר הוא למד בחברותא עם יעקב פילבר, לימים ראש ישיבת ירושלים לצעירים, ועם צפניה דרורי, לימים ראש ישיבת קריית־שמונה. תלמידים בולטים נוספים שלמדו אז במרכז הרב היו זלמן מלמד, יעקב אריאל, דב ליאור, וחברו מימי ניו־יורק אליעזר ולדמן, לימים ראש ישיבת ההסדר בקריית־ארבע. בתקופתו במרכז הרב דבק חיים ברצי"ה ולמד איתו בחברותא את הספר "אורות התשובה", ואף הוציא אותו לאור במהדורה מיוחדת. במקביל השתתף בשיעוריו של הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", בעיקר סביב הספר "אמונות ודעות" של רב סעדיה גאון.

לאחר חמש שנים בירושלים שלח אותו הרצי"ה לעמוד בראש הישיבה התיכונית אור עציון, שהוקמה שלוש שנים קודם לכן במועצה האזורית שפיר, בידי ראש המועצה משה מושקוביץ (מושקו). בעקבות התפקיד החדש החל להיקרא הרב חיים דרוקמן, בטרם מלאו לו 31.

מלחמת ששת הימים השפיעה מאוד על הרב דרוקמן. הוא חש שהניצחון המופלא ושחרור חבלי ארץ מקודשים ובהם ירושלים העתיקה, חוללו בקרב העם התעוררות רוחנית ואמונית. כמה שבועות אחרי המלחמה הוזמן הרב דרוקמן להשתתף בשבת מיוחדת בקיבוץ יבנה, בהשתתפות צעירים חילונים מהתנועה הקיבוצית שביקשו לשמוע ולדון בענייני יהדות. אותה שבת הייתה בגדר אירוע חד־פעמי, אך שנה לאחר מכן החל הרב דרוקמן למסור שיעורים רבים ביהדות לציבור חילוני, וליצור קשרים שהובילו רבים משומעי לקחו לחזור בתשובה.

שנה לאחר מלחמת ששת הימים התבקש הרב דרוקמן על ידי שניים מחבריו, הרב משה לוינגר והרב אליעזר ולדמן, להצטרף לליל הסדר במלון פארק בחברון, במטרה לחדש את ההתיישבות היהודית בעיר. הרב דרוקמן נעתר לבקשה, ועם אשתו שרה, שלושת ילדיהם ואימו מילכה, ערך את ליל הסדר הראשון בעיר מאז מאורעות תרפ"ט, בהשתתפות מאה סועדים. חודש לאחר מכן אישרה הממשלה למתיישבים להישאר בחברון, והתחייבה לסייע בהקמת הישיבה במקום.

בעקבות חידוש ההתיישבות היהודית בגוש עציון ובחברון, והקמת יישובים ברמת הגולן ובקעת הירדן, ניסו גורמים בציונות הדתית ליזום התיישבויות נוספות, הפעם בשומרון שנותר שומם. כל ההתארגנויות הללו נקטעו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. שבועות ספורים לאחר תום המלחמה הקשה, ועל רקע אווירת הנכאים ששררה בארץ, התכנסה חבורת אנשי ציבור בביתו של הרב דרוקמן במרכז שפירא. בפגישה נכחו הרבנים לוינגר, ולדמן, יואל בן־נון, חנן פורת, משה מושקוביץ ממועצת שפיר, ברוך דובדבני ששימש אז יו"ר המרכז לחינוך הדתי, יו"ר המזכירות העולמית של בני עקיבא יוסקה שפירא, וגם שני חברי כנסת מסיעת הצעירים במפד"ל – זבולון המר ויהודה בן־מאיר. התנועה שהוקמה נקראה "גוש אמונים", ולכולם היה ברור מי צריך לעמוד בראשה: הרב דרוקמן. אך הוא סירב בתוקף.

התנועה רשמה הישגים והקימה יישובים בשומרון בזה אחר זה, אך בשנותיה הראשונות התקשתה לבלוט בתחום הפוליטי. ב־1977, שנת המהפך הפוליטי, הכניס גוש אמונים נציג ראשון מטעמו למשכן הכנסת: הרב חיים דרוקמן, שהיה מועמד ברשימת המפד"ל. הדבר נעשה בהוראת הרצי"ה, ואף שהוא עצמו לא רצה בכך. המפד"ל קיבלה באותה מערכת בחירות 12 מנדטים, הישג שיא ש"נבלע" בצל המהפך של בגין והליכוד. אחרי שהתברר כי המפלגה תקבל את תיק החינוך, ציפה הרצי"ה כי הרב דרוקמן ימונה לתפקיד. אך חברי מרכז המפלגה חשבו אחרת ובחרו בזבולון המר.

עם התרקמות תהליך השלום בין ישראל למצרים, שנכרך בהחזרת שטחי חצי האי סיני, הביע הרב דרוקמן את התנגדותו למהלך: "אנחנו מבקשים לקבל שלום, ומציעים לתת שלום", אמר בנאומו המדיני הראשון במליאת הכנסת. כאשר נודע כי כל היישובים היהודיים שהוקמו בסיני יפונו, היה הרב דרוקמן נסער וטען כי אף ממשלת מערך לא הייתה מעיזה להציג תוכנית כזו. הוא קרא להתנגד להסכם, עד כדי הפלת הממשלה.

במקביל לכהונתו הפרלמנטרית השתתף הרב דרוקמן בהקמת שני מוסדות חינוך נוספים: ישיבת ההסדר אור עציון, שנפתחה ב־1977, והפנימייה הצבאית במקום. שני המוסדות העמידו, כל אחד בדרכו, שורה של תלמידי חכמים, אנשי ציבור, חברי כנסת, קצינים בכירים בצה"ל ודמויות מפתח בחברה הישראלית. בממשלת בגין השנייה, שהוקמה לאחר בחירות 1981, מונה הרב דרוקמן לסגן שר הדתות, אך לאחר שבעה חודשים התפטר במחאה על אישור הנסיגה ופינוי ימית.

בשנת תשמ"ב היה הרב דרוקמן שותף למאבק לעצירת הנסיגה מסיני. לקראת הפינוי המתקרב אף עבר עם בני משפחתו לימית ועשה שם את ליל הסדר. ערב הפינוי הורה לתלמידיו להיאבק, אך בלי אלימות: "השתדלות מקסימלית אינה מקבילה להרמת יד על חיילי צה"ל ולאלימות", קבע. שנה לאחר מכן החליט לפרוש מהמפד"ל בעקבות חילוקי הדעות שהלכו והעמיקו. "הוגדשה הסאה", נימק הרב דרוקמן, והקים עם אישים נוספים את מפלגת "מורשה" ואף עמד בראשה. בבחירות 1984 קיבלה המפלגה שני מנדטים.

להיות נוכח ברגע

בראשית שנות התשעים, עם נפילת מסך הברזל וקריסת בריה"מ, החל להגיע ארצה גל עלייה המוני. הרב דרוקמן זיהה את הצורך ופתח בישיבתו אולפן לעולים. הם התגוררו במבני הפנימייה של הישיבה, ולמדו בתוכנית מיוחדת. הישיבה גם ארגנה ברית מילה למי שלא נימול, בידי רופא מנתח.

אריה קרול, איש הקיבוץ הדתי וידידו של הרב דרוקמן, היה אמון על שיגור השליחים הישראלים לבריה"מ במטרה לעודד עלייה. הוא נעזר רבות ברב דרוקמן, שראה בעלייה ההמונית שלב חשוב בגאולה. ההיכרות בין השניים הביאה לכך שרבים מהשליחים היו תלמידיו של הרב מישיבת אור עציון. לקראת פסח 1991 יצאו הרב דרוקמן ואשתו לציין את החג עם השליחים בוגרי הישיבה שפעלו בקייב שבאוקראינה. בחג עצמו ערך הרב דרוקמן פעמיים את ליל הסדר – בליל החג הראשון ובליל יום טוב שני. בכל אחד מה"סדרים" השתתפו כ־400 יהודים מקומיים. בימי חול המועד ניצל הרב דרוקמן את שהותו באוקראינה וביקר לראשונה בעיר הולדתו קיטוב, שלאחר מלחמת העולם השנייה עברה למדינה זו. הרב ובני לווייתו צעדו לגדות נהר הצ'רמוש, שבו כמעט טבע כשברח עם הוריו לרומניה. בהתרגשות גדולה עמד על הגשר שמעל הנהר, ובירך בשם ומלכות: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

בדומה לעשייתו למען קליטת העלייה מבריה"מ, פעל הרב דרוקמן רבות גם בעבור עולי אתיופיה. ב־1995, ארבע שנים אחרי מבצע שלמה, הוקמה בישיבת אור עציון המכינה הקדם־צבאית "אור מאופיר". המכינה יועדה לצעירים מהקהילה האתיופית, הכינה אותם לשירות משמעותי בצה"ל וטיפחה אותם למנהיגים רוחניים וחברתיים בקהילותיהם.

הרב דרוקמן מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, בעיקר משום שלא היה לו זמן לכך. במשך כעשר שנים, משנת 1984, אפי איובי שימש נהגו. איובי החל בכך כשהרב כיהן כחבר כנסת והוא משוחרר טרי מצה"ל, והמשיך לעשות זאת גם לאחר מכן, ונסע איתו בכל חלקי הארץ לפגישות ואירועים. אפי ורעייתו ימימה התגוררו באותם ימים בכפר־דרום שבגוש קטיף, אך הרגישו חלק בלתי נפרד ממשפחת דרוקמן. "הרב סמך מאוד על אפי שדברים לא יצאו החוצה", אמרה השבוע ימימה. "אפי היה יוצא לתפילת ותיקין, וחוזר כמעט בשעה של ותיקין שלמחרת. הם היו כל כך קשורים, שעם הזמן אפי היה מתחיל לחקות את הבעות הפנים ותנועות הידיים של הרב".

בבוקר יום ראשון כ"ג בחשוון תשנ"ד, אסף אפי את הרב דרוקמן בדרך לחברותא השבועית עם הרב אליעזר ולדמן בקריית־ארבע. כשרכבם הגיע לאחד העיקולים סמוך ליישוב תלם, מחבלים עקפו אותם במכונית וירו לעברם 28 קליעים. אפי נפגע מהקליעים בראשו ובחזהו ונהרג במקום. הרב דרוקמן, שנמנם לצידו כשכיסאו מוטה לאחור, נפצע מרסיסים בכתפו ובידו ומרסיסי זכוכית בפניו. הרכב הפגוע הסתחרר על הכביש ונעצר, כששני גלגליו הקדמיים מרחפים באוויר מעל התהום. תושבים שעברו במקום ראו את הרב דרוקמן מחוץ לרכב, מדמם, והזעיקו את כוחות ההצלה והביטחון. להלוויית נהגו המסור הגיע הרב דרוקמן מבית החולים, יושב על כיסא גלגלים וחבוש. "הבן יקיר לי אפרים", ספד לו בבכי. "קשה למצוא כמותך, אחד מל"ו צדיקים, אתה תחסר לי".

מאז שמר הרב על קשר רציף עם משפחת איובי. "הוא בא אלינו בכל פעם כשהגיע לגוש קטיף, וגם הבית שלו תמיד היה פתוח בשבילנו", מספרת ימימה. "הם הגיעו לכל האירועים המשפחתיים, לשמחות וגם לאזכרות של אפי בכל שנה. רק בשנים האחרונות גיליתי שהם עושים בשקט סעודת הודיה על כך שהרב ניצל, כנראה כדי לא לצער אותנו".

ימימה מציינת את היכולת המיוחדת של הרב דרוקמן להיות נוכח בכל רגע, גם אם נדרש מעבר רגשי מהיר וקיצוני: "זה משהו שהיה טבוע בו. היכולת להיות בחתונה של תלמיד ושעה אחר כך באזכרה, והוא כל כולו שם". ימימה מספרת כי בכל חתונה של בנותיה, אחרי שהן כוסו בהינומה, הרב דרוקמן התקרב אליהן ובירך: אחותנו את היי לאלפי רבבה. "זו ברכה שהאבא מברך בדרך כלל", היא מסבירה. "הוא לקח את התפקיד של אבא שלהן, ובירך בשמו. הוא אף פעם לא אמר לי למה הוא עושה את זה, ולא שאלתי.

"הרב דרוקמן בשבילי זה העיניים שלו, החיוך, מאור הפנים. כאילו אין לו שום דבר אחר לעשות באותו רגע אלא להיות איתנו", היא מוסיפה. "כשהתקשרו והודיעו שהרב דרוקמן נפרד מן החיים, הרגשתי שעוד חלק מאפי נפרד מאיתנו. חוויתי שוב אובדן".

חתן פרס ישראל

פטירתו של הרב משה צבי נריה, "אבי דור הכיפות הסרוגות", בחודש כסלו תשנ"ו, סימנה חילופי דורות בצמרת הרוחנית־חינוכית של הציונות הדתית. המקום העיקרי שבו התבטא השינוי היה כניסתו של הרב דרוקמן לתפקיד יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, במקום הרב אברהם צוקרמן שמלאו לו שמונים וביקש ממנו להחליף אותו בתפקיד. בעבור הרב דרוקמן הייתה זו זכות גדולה לעמוד בראש הרשת החינוכית של בני עקיבא, והוא התייצב בגאון למשימה.

לקראת בחירות 1999 שובץ במקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת, וחזר לקדנציה פרלמנטרית נוספת ואחרונה, שנמשכה ארבע שנים. בסך הכול כיהן כחבר כנסת במשך כ־15 שנה. שנה לאחר סיום הפרק הפוליטי של חייו, ב־2004, פנה אליו ראש הממשלה אריאל שרון וביקש ממנו לעמוד בראש מערך הגיור הממשלתי. הוא כיהן בתפקיד זה במשך שמונה שנים והספיק לחתום על מספר שיא של תעודות גיור: 50 אלף. לפעילות בתחום שלמות הארץ חזר ב־2005, עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות. המהלך שקידם שרון הקשה על הרב דרוקמן להגיע לפגישותיו עם ראש הממשלה כראש מערך הגיור. הוא עבר עם תלמידיו להתגורר בנצרים, ושם נאבק נגד יישום העקירה.

ב־2010 נחשפו לראשונה התלונות נגד הרב מוטי אלון בנוגע לפגיעות מיניות, והתקבלו בהלם ובתחושת שבר. הציבור הדתי עיכל את הודעת פורום תקנה, אך הרב דרוקמן בחר לצדד בתלמידו הוותיק, טען כי שופכים את דמו ואפשר לו להמשיך ולמסור שיעורים בישיבת אור עציון. ב־2018, חמש שנים אחרי שאלון הורשע בבית המשפט במעשים מגונים בתלמידו וביצע עבודות שירות, התקבלה עליו תלונה נוספת. החשדות הובאו בפני הרב דרוקמן, ואלון, שהודה במעשים, נאלץ להפסיק להעביר שיעורים וסגר את בית מדרשו. התנהלותו של הרב דרוקמן בפרשה זו ספגה ביקורת ציבורית ומגזרית רבה.

ב־2012 הוחלט להעניק לרב דרוקמן פרס ישראל על מפעל חיים. בנימוקיה הזכירה ועדת הפרס את מפעלותיו, וחתמה: "בכל שנות פעילותו תרם הרב דרוקמן תרומה ניכרת וחשובה לקירוב בין חלקי העם, מתוך אהבת ישראל אמיתית. בכל מסגרות העשייה הרבות והמגוונות שלו היה לאבן שואבת וחינך את תלמידיו לשילוב של תורה ארצישראלית, שמביאה לידי מעשה בחיי היומיום, ובהתערות בחברה הישראלית על כל חלקיה. הרב מעורב בפתרון סכסוכים עמוקים העומדים בלב החברה הישראלית, בתחומי הדת והמדינה, החינוך ומערכות היחסים בין חלקי החברה השונים, ומהווה אוזן קשבת וכתובת לעצה, לסיוע ולתושייה".

בשנים האחרונות שימש הרב דרוקמן, מתוקף מעמדו כזקן רבני הציונות הדתית, כדמות הרבנית־מנהיגותית הבכירה במגזר וגם בציבוריות הישראלית. ראשי ממשלה, ראשי מפלגות, שרים ורבנים באו לשמוע את עצתו, להתברך ולקבל את הכרעתו.

חלקים מרכזיים בכתבה מבוססים על ספרו של אלישיב רייכנר, 'הנני' – סיפורו של הרב חיים דרוקמן