את נר שמיני של חנוכה בחרנו לחגוג עם המשפחה במרכז שפירא. היינו בהכנות אחרונות בחדר האוכל של ישיבת אור עציון לקראת הדלקת הנרות וארוחת הערב, כשהכוונה הייתה לישון במקום ולהמשיך למחרת בטיול משפחתי באזור. שעה קלה אחר כך, כשאור הנרות כבר התעמעם, הגיעה מירושלים הבשורה הקשה על פטירתו של הרב חיים דרוקמן, מנהיג מוסדות אור עציון. לפני רגע שרו פה "על הניסים ועל הנפלאות". כעת התלמידים המעטים שנכחו במקום, בשל חופשת החנוכה, מתכנסים בבית המדרש של הישיבה, מתקשים לעצור את הדמעות.
- הרב דרוקמן נשאר נער גם בגיל 90
- "אני חי מפני שאני צריך לעשות טוב לעם ישראל": הנאום המרגש של הרב דרוקמן מערב ההוקרה לכבודו
- הרב דרוקמן – המקף המחבר האחרון של הציונות הדתית
גם בשעת ערב שטרם כלתה בה רגל מן השוק, רחובות היישוב ריקים יחסית. המקום שהפך למוקד עלייה לרגל בזכות אישיותו של הרב, שהגיע לכאן עם רעייתו הרבנית ד"ר שרה לפני שישים שנה, מתכנס כעת באבלו. בכניסה לבית נמוך הקומה ברחוב עציון מאירה חלושות חנוכייה שאחד מבני הבית הספיק להדליק. גם האור הלבן מחדרו המיותם של הרב, עם הספרייה העצומה המוכרת מכל תמונה ומפגש, עודנו מאיר. שני בחורים בחולצה קרועה ממררים בבכי, מחפשים את עצמם ברחובות היישוב. שעה אחר כך הם ישבו מחובקים עם כמה מחבריהם, מנסים למצוא נחמה.
בכניסה לבית המדרש של ישיבת אור עציון אנחנו פוגשים את שגיא, מנהל הפנימייה. כמו רבים מהתושבים גם הוא בוגר הישיבה, שלאחר נישואיו החליט להישאר כאן. "כמה שהתכוננו, כמה שהבנו שיכול להיות שהרגע הזה יגיע – זה שבר גדול. אנחנו מחכים פה לקבל את התלמידים שיחזרו להלוויה מחופשת חנוכה, לחבק אותם. אני לא מצליח לתאר לעצמי את הישיבה בלי הרב", הוא אומר.
למקום מגיע ראש המועצה האזורית שפיר ותושב המקום, אדיר נעמן. אני שואלת אותו היכן היה בעת קבלת הידיעה המרה: "הייתי על הבמה בהופעה של רביב כנר, שהבאנו לחלק הדרומי של המועצה. עליתי להדלקת נרות והטלפון רוטט בכיס. אני מניח את המיקרופון ויורד מהבמה, חדי ההבחנה בקהל הבינו שקיבלתי את הבשורה. במקום לשבת עם הקהל, הסתובבתי ויצאתי".
רגע לפני שהוא פונה לישיבות ההיערכות, אנחנו תוהים על המעבר המהיר מצער האובדן לניהול סדרי ההלוויה. "אני צריך לגלות אחריות ולהבין שעם ישראל זקוק לנו בשעה הזאת. אם הרב היה פה עכשיו זה מה שהוא היה אומר לי, לגלות אחריות.
"הפעם הייתה לנו תחושה קשה", מוסיף ראש המועצה. "כשאתה רואה שהזמן בבית החולים מתארך ולא מקבלים בשורות על שיפור במצבו, אנחנו מתחילים לעקוב בדאגה. בין הבית שלי לבית של הרב מפריד רק בית אחד. כבר חסר לי האור, השמחה, הריקודים. אני מתקשה לעכל".
בהמשך נגלה כי השטחים למאות האוטובוסים שהיו צפויים להגיע הוכשרו בקצה היישוב כבר לפני שבועיים, אך תנאי מזג האוויר והבוץ הפכו אותם ללא שמישים. המשטרה ביקשה להגביל את מספר המלווים ל־6,000 בלבד, אך בני משפחת הרב ובכירי מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הבהירו כי יידרש פתרון אחר. רק לפנות בוקר הוחלט על חניונים לכלי רכב פרטיים, והכשרת מקום ל־500 אוטובוסים ושאטלים לרבבות המגיעים.
"זה אירוע קשה ומאתגר ואמוציונלי מאוד, שמתקיים בכמה מוקדים, אבל הרצון שלנו הוא לכבד ולהכיל את כולם. יבואו אנשים שהרב אהב אותם, היה באירועים שלהם, ליווה אותם במהלך החיים", אומר נעמן.
אל היישוב נכנסים בחורים שהקדימו את בואם לקראת ההלוויה. בחצות וחצי מתאספים בני המשפחה בבית הרב דרוקמן. חתנו הרב אלישיב הכהן, ראש ישיבת חדרה, מגיע לבוש מדים משירות מילואים. שם מחכים להגעת האמבולנס של זק"א עם מיטת הרב מבית החולים הדסה עין־כרם. "זו ההזדמנות להיפרד באופן הכי אישי, באמצע הלילה, כשיש לך כל הזמן שבעולם לנהל איתו שיח", אומר לנו אחד התלמידים. הם מדליקים נרות נשמה ומתכנסים לאמירת תהילים.
"כמו תחנה מרכזית"
לרב חיים דרוקמן ולרעייתו הרבנית ד"ר שרה יותר מ־200 צאצאים מתשעה ילדים, אחת מהם מאומצת. רבים אחרים, מכל גוני החברה הישראלית, מצאו בית אצל משפחת דרוקמן. "המשפחה היא אירוע בפני עצמו", אומר נעמן. "ניסיתי להטמיע את זה בקרב המשטרה והמנהלים. הזמנו מבעוד מועד צמידים לחלק לבני המשפחה, ונתנו הוראה שעונדי הצמיד הזה מגיעים הכי קרוב לסבא. לכל בן משפחה יש צמיד לבן על היד, שאיתו הוא יכול לפתוח את כל המחסומים".
בבוקר כבר ניצבו עשרות רכבי משטרה, כוחות מג"ב ומד"א ברחבת הכניסה לישיבה, שם הוקם חמ"ל לניהול האירוע. המשימות רבות, מפרט אחד השוטרים במקום: "גדרות, חניית אוטובוסים, ניידות שידור, סדרנים, בקבוקי מים, אוהלים". לדבריו, "משטרה, מד"א, כיבוי והצלה – כולם מגויסים לחסימות ופינוי צירים, והכשרת משטחים במזג אוויר מאתגר".
כבכל בוקר בשנים האחרונות מאז פרוץ הקורונה, גם בבוקר הזה מסתיימת בבית הרב תפילת שחרית חרישית, הפעם בלי הרב. לא הרחק משם מביאים הורים את ילדיהם לגן, שנפתח למרות החופשה. אב מצביע לבנו על בית הרב, מספר במילים מתאימות על מי שחי פה עד לפני כמה ימים. אמבולנס של זק"א מלווה בניידת משטרה לוקח את המיטה לטובת הליך הטהרה. פועלים טורחים להקים את אוהל השבעה הגדול, מיישרים את השטח למנחמים הרבים שיבואו אל הבית, שהיה תמיד מלא כל כך.
הרחובות מתחילים להתמלא באנשים, חלקם נסגרים למעבר השיירות של ראש הממשלה המיועד, נשיא המדינה, הרבנים הראשיים ונכבדים נוספים. האווירה שקטה, טיפות גשם הולכות ובאות. השמיים בוכים איתנו, נשמעת האמירה המתבקשת. רק קולם של אנשי הסאונד, הבודקים את ציוד ההגברה לקראת ההספדים, חותך את השקט המקפיא.
כתשעים משפחות גרות כיום במרכז שפירא הוותיקה. חלק מהשכנים הגיעו לבית הרב לסייע, אחרים מקבלים את פני הבאים בכוס תה. "קשה לדבר עליו בלשון עבר", אומרת ציפי למברגר, שמתגוררת בביתו הקודם של הרב. "ההורים שלי גרו פה, גדלתי כל השנים לאורו, הוא חיתן אותי, את כל הילדים שלי, השתתף בכל השמחות שלנו. אין מילים לתאר את האבידה. אנחנו כל כך רגילים לראות אותו בכל מה שקורה ביישוב. בכל אלבום שאפתח הוא יהיה – ברית, חתונה, בר מצווה. הייתה לנו חתונה אחת שהוא הגיע אליה מההלוויה של הנכד שלו (אליהו אשרי ז"ל שנחטף ונרצח ב־2006, שאימו אומצה על ידי הרב ורעייתו, ע"ג). אמרנו לו שלא צריך, הוא לא ויתר".
לעדינה פישר 53 שנות שכנות עם משפחת דרוקמן. גם היא מספרת על המאמץ שהשקיע הרב כדי להשתתף בבר המצווה של בנה. "הוא נסע לשווייץ לאסוף תרומות להקמת הישיבה הגבוהה וידע שלא יהיה כאן בזמן החגיגה, אבל ביקש שניקח טלפון קווי ונחבר לאחד הבתים הקרובים לאולם, ותוך כדי הערב הוא התקשר ובירך אותנו משם. כל היישוב זוכר את זה. תראי איזה יחס היה לו לכל אחד. להגיד שאני גרה ליד הרב דרוקמן זה היה שם דבר, זה נתן ליישוב שם טוב".
רפאל בובלי מתגורר ביישוב מאז עלייתו לארץ בשנת 1982. אנחנו שומעים ממנו על השיעורים שהרב היה מעביר בשבתות, לצד כוסית משקה. "ישבתי בשורה שלו בבית הכנסת, ראיתי את גדולתו. בתקופה האחרונה הוא לא יכול היה לבוא לבית הכנסת, וכמעט את כל התפילות התפללתי אצלו בבית. הוא לא ויתר. מהחלון של המטבח ראינו כל הזמן תלמידים הולכים אליו ללמוד וחוזרים. הוא הרביץ תורה כל הזמן.
"יום אחד נכנסה אליהם אישה בלבוש לא צנוע", נזכר רפאל. "התפלאתי איך אישה כזאת נכנסת לבית של הרב, היא כנראה הייתה צריכה עזרה. הדהים אותי לראות עד כמה אהבה ורצון לעזור מכסים על דברים שנראים לאחרים חשובים מאוד, אבל בעיני הרב ורעייתו היו שוליים". רעייתו מיריי מוסיפה: "הבית שלהם היה כמו תחנה מרכזית, כל אחד שלא היה לו לאן ללכת ידע שאפשר ללכת לשם. זה היה הבית הזה".
אחד התושבים מראה לנו צילום מסמך מ־1965, ובו בקשה של ועד היישוב לרבנות למנות את הרב דרוקמן לרב קבוע. זה לא קרה. "הוא לא רצה, הציעו לו כמה פעמים. בעצם הוא היה רב מקומי בלי תואר. הוא היה דמות שלא קובעת, לא כפה את דעתו", מציין רפאל. פישר מוסיפה: "ליישוב אף פעם לא היה רב רשמי. היו פה פוסקי הלכה אחרים, הרב שילה והרב לפיד, אותו שאלנו שאלות עקרוניות בהנהגת היישוב. הוא לא היה רב שפסק ליישוב הלכות, זה היה יותר הרוח שלו, ההוויה".
במרכז שפירא פועל בית כנסת אחד לכל העדות, ובו מתפללים כולם גם בימים הנוראים. "בשנים הראשונות של הרב דרוקמן ביישוב לא היו תפילות בבוקר בימי חול, אנשים אמרו שקשה להם לקום, היו להם תירוצים", נזכר אחד התושבים. "קיץ אחד הייתה לתושבים השתלמות שהיו צריכים לקום אליה מוקדם מאוד, ופתאום ראו שכן אפשר. מאז הרב יזם שיתפללו ביישוב את כל התפילות".
בנוגע למעורבות הפוליטית של הרב, אומרת מיריי כי "אם הרב הזכיר את העניין הפוליטי, זה היה כדי להגיד שגם האנשים שבחרו בתפיסה אחרת הם אוהבי ישראל וארץ ישראל, אבל טועים בדרך. לא שמעת ממנו שום גנאי. גם כשהותקף על ידי חרדים כשטיפל בעניין הגיור, אף פעם לא ענה למתקפות שהוא ספג".
בעת מסע ההלוויה אנחנו רואים את ציפי, רפאל ומיריי, עדינה, שגיא והתלמידים עומדים תחת הגשם בין ההמונים, מלווים את הרב שלהם שהפך לשלנו. חתנו, הרב שמעון לפיד, שיירש את מקומו בראשות הישיבה, סיפר בהספדו: "אחרי שקיבל את התקף הלב הראשון לפני יותר מ־40 שנה, אמר לו הרופא שהוא צריך להפחית פעילות, לא להכביד על הלב. אבא ענה לו, בשביל מה צריך לב? לב צריך בשביל להפיץ תורה".
"הייתה לנו תחושה שלרב אין 'תאריך תוקף', הרב נצחי כי כולנו נולדנו איתו, גדלנו איתו, הוא השתתף בשמחות ובאבל שלנו ותמיד יהיה שם. אנחנו עוד לא מעכלים את המציאות, נצטרך זמן להבין", אומר ראש המועצה אדיר נעמן, ומבטיח להמשיך במורשת. "הרב ימשיך להיות נוכח בחיינו וישפיע גם על הילדים שלנו. אנחנו עובדים על תוכנית לימודים על הרב שתוטמע כבר בימים הקרובים, ויש לנו כוונה להנציח את הרב בהרבה דרכים".
