בנט ומשפחת נתניהו לא לבד: מה מוביל לעלייה במספר תביעות הדיבה?
משפחת נתניהו ונפתלי בנט לא לבד: תביעות לשון הרע הפכו לעניין אופנתי בשנים האחרונות. האם הסיבה היא הרשתות החברתיות שנותנות לכל אחד רמקול ציבורי, הטלפונים החכמים שמקילים על התיעוד, או דווקא ריבוי עורכי הדין שמחפשים פרנסה?
גל מכתבי ההתראה ותביעות הדיבה ששיגר לאחרונה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הסעיר את הרשתות החברתיות. בנט, יש לציין, בחר בקפידה את יעדי התביעות שהגיש, והתעסק רק במקרים שבהם העילה לתביעה ברורה ויציבה. התוצאה בפועל היתה שורה ארוכה של נתבעים בפוטנציה שהעדיפו להתנצל ולשלם סכומים משתנים כתרומה מוסכמת לעמותות שונות. תביעות ספורות צפויות להתנהל בזמן הקרוב, בין השאר נגד רב שטען שהוריו של בנט אינם יהודים.
57 שנים חלפו מאז אושר בכנסת חוק איסור לשון הרע במתכונתו הנוכחית, ונדמה שמעולם לא היו תביעות בגין הוצאת לשון הרע, או בשם החיבה שלהן "תביעות דיבה", אופנתיות כל כך. אך התביעות הללו לא נולדו עם חקיקת החוק, בשנת 1965. משפט הדיבה המפורסם ביותר בתולדות מדינת ישראל התנהל בשנות החמישים, וזכה לכינוי "משפט קסטנר", אף שכתב האישום הוגש בכלל נגד מלכיאל גרינוולד.
בנט. צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
גרינוולד, עיתונאי ירושלמי לא מוכר אך חובב ריב ומדון, פרסם בעלון דל תפוצה בהוצאה עצמית, האשמות חריפות נגד ישראל קסטנר, איש מפא"י. בין השאר טען כי בתפקידו כחבר "ועד העזרה וההצלה בבודפשט" בתקופת השואה, שיתף פעולה עם הנאצים והפקיר את יהודי הונגריה למוות. האמירות הללו היו עשויות לחלוף מבלי להותיר חותם, אילולא החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, להגיש נגד גרינוולד אישום פלילי בעוון הוצאת דיבה. המשפט נגד גרינוולד הפך לבסוף, בניצוחו של עורך הדין המבריק שמואל תמיר, ל"משפט קסטנר". וכך, למרות פסק דינו של בית המשפט העליון שהפך את פסיקת שופט המחוזי בנימין הלוי, בזיכרון ההיסטורי נחקקו בעיקר מילותיו של הלוי על כך שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן".
עו"ד רון לוינטל(בתמונה): "פעם כדי להשמיץ הייתי צריך להתחנן לעלות ל'יש עם מי לדבר' בגל"צ. היום אני נכנס לטוויטר ויכול לפרסם מה שאני רוצה"
עו"ד רון לוינטל. צילום: רונן מחלב
עם חקיקת חוק לשון הרע בשנות השישים, בוטלו מרבית סעיפי פקודת הדין הפלילי המנדטורית שעסקו בנושא, ושעל פיהם הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר. החוק הותיר אמנם על כנה את האפשרות להעמיד לדין פלילי בגין הוצאת לשון הרע, אך בפועל הפכה האפשרות הזו לאות מתה – אולי בגלל טראומת משפט קסטנר, ואולי עקב החשש מפגיעה קשה מדי בחופש הביטוי. כך או כך, אכיפת האיסור עברה בעיקרה למישור האזרחי, ומי שמעוניין להגן על שמו הטוב נדרש כיום להגיש תביעה אזרחית.
בנימין נתניהו ובנו יאיר בבית המשפט, ינואר 2022. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
העברת ההתדיינות למישור האזרחי העלתה על השולחן שאלה כבדת משקל: כמה שווה שמו הטוב של אדם, ומה הפיצוי הראוי על פגיעה. בניגוד לנזקי גוף, היכולת להוכיח את מידת הנזק כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של אדם היא מוגבלת מאוד. כך קרה שהגישה השמרנית של שופטי הנזיקין בישראל הביאה בדרך כלל לפסיקת סכומי פיצוי נמוכים.
חריג מפורסם לגישה הזו היה בתביעת דיבה שהגיש אדם שהורשע בהריגה, ובכתבה עיתונאית שפורסמה שנים לאחר מכן הוא הוצג כ"רוצח". שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דאז, צבי טל, פסק כי לעיתון לא עומדת הגנת "אמת דיברתי", משני טעמים. ראשית, האיש הורשע בהריגה ולא ברצח; ובנוסף, פסק הדין נגדו כבר נמחק מהמרשם (לפי "חוק המרשם הפלילי – תקנת השבים"), ולכן לא ניתן להשתמש במה שנקבע בו כדי להוכיח את מעשיו. לאור זאת פסק השופט טל לנשוא הכתבה סכום פיצוי אסטרונומי גם במושגים הנוכחיים של תביעות לשון הרע, ודאי במונחי אותם ימים – 800 אלף שקלים. ואולם גם באותן שנים, מרבית פסקי הדין היו נמוכים הרבה יותר. כדי להתגבר על הבעיה הזו החליט המחוקק בשלהי שנות התשעים לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50 אלף שקלים על הוצאת דיבה "רגילה" (כיום הסכום הוא 70 אלף שקלים), ופיצוי כפול במקרה שבו הוכחה כוונה לפגוע.
לא עסק משתלם
בפועל, כפי שמציין עו"ד דורון ניר־צבי, האפקט של החוק היה הפוך בדיוק, שכן הסכום המדובר הפך למעין רף עליון ולא לרף מינימום, כך שתביעות דיבה הן לא עסק משתלם. "בישראל השם הטוב לא שווה הרבה", סבור ניר־צבי. "משום מה שופטים כאן לא מייחסים לשם הטוב של האדם, שזה הדבר היחיד שמלווה אותו כל החיים ואפילו אחרי מותו, ערך משמעותי כלכלית. בארה"ב הפיצויים מגיעים לפעמים למיליונים, ופה ראית מה נפסק לטובת נתניהו בתביעה שהגיש נגד אולמרט (סכום מצטבר של 62.5 אלף שקלים, לכל בני משפחת נתניהו; ש"פ). בסוף אלה סכומים לא גבוהים. כדי לפתור את זה תוקן החוק ואִפשר קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, אבל מה שקרה בשטח זה שהמחוקקים באו לברך ונמצאו מקללים. הם רצו לייצר איזה מינימום של תביעה, ובסופו של דבר זה קצת הפך להיות מקסימום. מצד שני זה בהחלט כואב לנתבע בכיס וזה מרתיע, ומהבחינה הזו זה כן משתלם וגורם לאנשים לחשוב פעם שנייה לפני שהם מדברים שטויות".
דורון ניר־צבי. צילום: אלבום משפחתי
איפה עובר הקו בין סתם גידוף ובין עילה לתביעת לשון הרע?
"ברגע שזו הבעת דעה, אין פה עילה לתביעה. למשל, אם מישהו אומר 'אני חושב שאתה אידיוט', אין פה עילה לתביעה. אבל במקרה כמו של אולמרט, שעשה טעות וקבע שנתניהו 'חולה נפש', זה כבר נכנס לגדר של לשון הרע. אני תמיד אומר: אם האמת איתך, ואמרו עליך משהו לא נכון – תתבע. אין שום סיבה שיפיצו עליך שקרים. אם לנתבע לא עומדת הגנת 'אמת דיברתי', והוא לא יוכל להוכיח מה שאמר, אין שום סיבה לא לתבוע. זו לא הוצאה גדולה, ויש גם עורכי דין שמוכנים ללכת על אחוזים מהסכום שיתקבל. גם האגרה לא בשמיים. אין סיבה שהשם הטוב יהיה הפקר".
עם זאת, ניר־צבי מזכיר כי עיתונאים בכירים זוכים לעיתים ליחס מועדף מבית המשפט, כפי שגילה על בשרו סרן ר', אשר הגיש את תביעת הדיבה המפורסמת נגד אילנה דיין. תחילה הייתה זו ה"אמת לשעתה", ובהמשך "הגנת העיתונות האחראית". כך או כך, סרן ר' הפסיד בתביעה, במה שמגדיר ניר־צבי "פסק דין מטומטם". לדבריו, הפסיקה הזו הראתה שכאשר השופטים לא מעוניינים לקבל תביעה, אפילו האמת איננה סוף פסוק.
כמה מהתיקים שבהם ייצג ניר־צבי תובעים בתביעות לשון הרע, כללו גם רכיב אידיאולוגי ואישי, שלדבריו גרם לו להיות נחרץ אף יותר. שני מקרים כאלו, הקשורים זה בזה, נקרו על דרכו של ניר־צבי בראשית דרכו המקצועית כמתמחה. "חותני, אילן תור, היה האחרון שדיבר עם ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, כאחד מחברי מניין הוותיקין שם, והוא הוזמן להעיד בוועדת שמגר. יום למחרת העדות הייתה כתבה גדולה של נחום ברנע, שהתחילה בשער של העיתון, ולצידה תמונת חותני פורק את האקדח בכניסה לבית המשפט. מתחת היה כתוב שזה אילן תור, ובכתבה נאמר 'אתמול הגיעו להעיד בוועדת החקירה אנשים עלובים, חלכאים ונדכאים, תחתית החבית של קריית־ארבע. אלו הם חברי מנין הוותיקין של מערת המכפלה'. תבעתי אותו, וטענתי שאנשים מקשרים בין התמונה למה שנכתב. הייתי אז מתמחה, מולי עמדה סוללת עורכי דין מכובדת מאוד, ובסוף הגענו לפשרה על עשרת אלפים שקלים, די הרבה במונחי אותם ימים".
העיתונאי השני שנתבע על ידי ניר־צבי באותו הקשר היה אמנון אברמוביץ', שבטורו במעריב כינה את אנשי חברון "משוגעים", וקבע שאילן תור הואשם ברצח אישה פלסטינית. הוא רק שכח לציין שתור זוכָּה לחלוטין. גם שם הסתיימה התביעה בפשרה, במקרה הזה בסכום של 12 אלף שקלים. תביעה נוספת שבה זכה ניר־צבי הוגשה בעקבות פרסום של שלום עכשיו, ולפיו היישוב רבבה בנוי על קרקע שנגזלה מפלסטינים. בבית המשפט הראה ניר־צבי שרבבה אכן בנויה על קרקע פרטית, אך דווקא של יהודים. הניצחון על ארגון השמאל היה משמח במיוחד עבור ניר־צבי, שמציין כי "הצד האידיאולוגי הוסיף לזה את הארומה של החשק וההנאה".
סדרת התביעות שהגיש נפתלי בנט עוררה דיון תקשורתי. רבים יצאו להגנתו והזדהו עם רצונו לנקות את הרשת מהזוהמה שהשתלטה עליה, אולם היו גם כאלה שתהו כיצד ייתכן שמי שנהנה לאורך תקופת כהונתו מחסינות בפני תביעות כאלו, תובע את מי שאינם נהנים מחסינות שכזו.
"הזכות לתבוע צריכה להיות שלובה ב'זכות' להיתבע", קובע עו"ד דורון ניר־צבי. "אתה לא יכול לשחק על חצי מגרש, זה לא לעניין. צריך לומר גם שהחסינות שניתנת לחברי הכנסת היא מאוד גורפת, וזה לא צריך להיות ככה. לפעמים חבר כנסת מדבר דברים שהם לשון הרע על אדם פרטי, מה זה שייך לחסינות שלו? צריך להפריד בין דברים שחברי כנסת אומרים בהקשר לעבודה הפרלמנטרית שלהם, ובין דברים שאינם קשורים אליה באופן ישיר".
אינפלציה של תביעות סרק
עו"ד רון לוינטל, יו"ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין ואחד מעורכי הדין הבולטים בתחום, ייצג את אבי אלקלעי ומייצג כיום את דנה כשדי בתביעותיהם נגד יאיר נתניהו. תפסנו אותו בצאתו מדיון נוסף בתביעת לשון הרע, בין צדדים מפורסמים פחות. לוינטל אינו מופתע מהזינוק שחל בתביעות בתחום בשנים האחרונות, ומייחס אותו בין השאר לעלייתן של הרשתות החברתיות.
"בשנים האחרונות נוספו הרבה מאוד במות תקשורת, ואך טבעי שתהיה עלייה גם במספר התביעות בגין לשון הרע", הוא אומר. "שופטת אחת סיפרה לי אגב אורחא, באחד הדיונים בבית המשפט, שעשו להם השתלמות בנושא לשון הרע, וזאת בטענה שהתרבו מאוד התביעות בנושא, פי שלושה־ארבעה מאשר בעבר. אמרתי לה שגם אם יסללו הרבה מאוד כבישים נוספים ויביאו הרבה מכוניות, יהיו הרבה יותר תיקי תעבורה".
האם זה לא נובע גם מכך שעם השנים היד הופכת להיות קלה יותר על הדק התביעה? רק לאחרונה דיווחנו במקור ראשון על פסק דין בתביעת דיבה שהוגשה נגד אישה שכינתה "פסיכי" ו"אידיוט" חבר נוסף בקבוצת ווטסאפ, שחברים בה בסך הכול ארבעה אנשים, כולל התובע והנתבעת.
"יש גם אינפלציה בהגשת תביעות סרק", מסכים לוינטל. "אלו תביעות שמגישים אותן לרוב עורכי דין שלא עוסקים בתחום באופן קבוע, זה נקרה בדרכם, והם תובעים באמת על שטויות, על מקרים שלא צריך לתבוע עליהם. לא צריך לתבוע על כל שטות בכל במה, בטח אם רק מעט מאוד אנשים שמעו את זה, ובטח לא על מילים כמו 'פסיכי', 'טמבל' או' מטומטם'. יש אינפלציה בעניין הזה, והיא נובעת מריבוי עורכי הדין. עורך דין שזקוק מאוד לעבודה לא אומר ללקוח 'עזוב אותך, זה שטויות'.
"במובן הזה", מציין לוינטל, "לא מדובר בתופעה ייחודית לתביעות לשון הרע. זה נכון גם בתביעות ייצוגיות מסוימות. כעת זה בנושא הנגשה, פעם זה היה בתביעות של אפליה על אי כניסה למועדונים ודברים כאלה. אלו תביעות שמגישים עורכי דין שאני חושש שאפילו לוקחים על אחוזים בלי לדעת את הפסיקה ובסוף יוצא שכרם בהפסדם, וזה גם מטיל על המערכת עומס מיותר".
עליית הרשתות החברתיות מעניקה לכל אחד מעין מגפון רב עוצמה, שמאפשר גם להכפיש ולהשמיץ ללא מערכת של סינון ובקרה. "פעם אם רציתי להשמיץ אותך", ממחיש לוינטל, "הייתי צריך להתקשר ל'יש עם מי לדבר' בגלי צה"ל, להתחנן למפיקה שתכניס אותי בתוך השעה הזו, ואז מהר מהר להגיד משהו שלילי על מישהו. היום אני לא צריך להתחנן בפני אף אחד, או לקוות שהמכתב שלי יצליח להיכנס למדור מכתבים למערכת. היום אני נכנס לטוויטר, או לפייסבוק, או לאינסטגרם או לטיקטוק, ויכול לפרסם מה שאני רוצה. אלו במות שאין בהן עורך, ואין שום מחסום שמונע מהבן אדם לכתוב. גם אם הוא מוחק את זה אחרי עשר דקות, יש 'צדיק' שהספיק כבר לצלם צילום מסך ולהעביר את זה, וככה נולדות תביעות".
כדי להמחיש את טענתו, עו"ד לוינטל חוזר לפרשת קסטנר שבה פתחנו. "מלכיאל גרינוולד, הנאשם במשפט, הסתובב עם דפים, מין עלון שהוא חילק ביד, וכך הוא פרסם ברבים את הדברים. כמה אנשים מסתובבים עם דפים ומחלקים אותם? פעם בשביל להוציא לשון הרע היית צריך לפרסם דברים באספה מיוחדת, נגיד אספת דיירים בבניין גדול, בעיתון, בשידור רדיו או טלוויזיה. היום הרבה יותר קל להשמיץ ושזה יתפרסם".
לא רק היכולת לפרסם לשון הרע השתפרה מאוד בעידן הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים; גם אפשרויות התיעוד, שמקילות מאוד על ההוכחה של התביעות בבית המשפט. "בעידן הרשתות החברתיות, הוצאת לשון הרע מותירה אחריה כמעט תמיד סימן. אפשר לעשות צילום מסך, או לחפש בארכיון גוגל איך אתר מסוים נראה בעבר. קל מאוד לתעד בצילום. פעם אם הייתי אומר עליך משהו לא יפה בשיחת ברזייה בעבודה, היית צריך להתחיל לחפש מי שיהיה מוכן להעיד מה בדיוק אמרתי, ולראות שבאמת העדות אמינה. היום אני כותב למישהו בווטסאפ, והוא 'בנדיבות ליבו ובאצילותו' מעביר את הדברים למושא הפרסום. אני חושב שאני מתכתב רק בינינו, בשושו, כביכול בארבע עיניים, ואתה יכול לצלם מסך. או שאני משוחח איתך בטלפון ובטוח שהכול נשאר בינינו, אבל אתה יכול בקלות רבה להקליט את השיחה ולהעביר אותה למי שאתה רוצה.
"הטלפונים הסלולריים גרמו לזה שהיום הרבה יותר קל להקליט אנשים. פעם היית צריך ללכת לחנות של חוקרים פרטיים, לקנות עט מתוחכם שמצלם ומקליט ולשים אותו בכיס, או מכשיר הקלטה שנראה כמו כרטיס אשראי. היום כל אחד יכול להקליט בסלולרי כל מי שהוא מדבר איתו. לא מזמן ייצגתי נתבע בתביעת לשון הרע, שארבע שנים של התכתבות בינו ובין שכן הועברו לשכן השלישי, זה שהושמץ באותן שיחות, ואותו שכן שלישי תבע כמובן אותו ולא את מי שהעביר לו את המידע. השופטת ניצה שעשוע, בחוכמה רבה, פשוט זרקה את התביעה מכל המדרגות. היא קבעה שמדובר בשיחה בין שני אנשים שלא אמורה להיות נושא לתביעה. אבל עצם הרעיון לתבוע על שיחות של ארבע שנים יכול להתרחש רק היום, כשאפשר לעשות ייצוא של כל השיחה בווטסאפ. לקלות ההוכחה יש גם תפקיד משמעותי בעלייה בתביעות".
עם זאת, לוינטל לא מרחם באופן קטגורי על נתבעים, ולא פעם מייצג דווקא את הצד התובע. "יש גם אנשים שמצאו להם שיטה, שמפיצים הרבה לשון הרע וכל הזמן כותבים דברים בלי שום רסן. הם הופכים ל'כוכבים' של תביעות", מציין לוינטל, תוך שהוא מזכיר את שמותיהם של כמה נתבעים מפורסמים מהתקופה האחרונה. "גיליתי גם שאנשים שכותבים הרבה על אחרים, הם גם מאוד רגישים", הוא משגר עקיצה לעבר כמה ממגישי התביעות הבולטים לאחרונה. "הם לא אוהבים לשמוע ביקורת".
