בחדר החזרות שבמרתף ביתה של דין דין אביב בהוד־השרון בדיוק קיפלו את הגיטרות וציוד ההגברה. בין מערכות התופים והמיקרופונים ישבו החברות במופע "שפת אם": דין דין, שרון רוטר והאמהות שלהן: עליזה אביב ושרהיה דריבן. בסיום החזרה העיניים של דין דין עייפות מבכי, אולי כתוצאה מהחומר הרגיש שנקרא יחסי הורים וילדים. "אני דומעת בכל החזרות, זה נורא", היא אומרת. לעומתה, אמה עליזה חוזרת מלאת אנרגיה לחדר החזרות עם כיסוי ראש ורק אחרי שכולן מתפעלות ממנה דין דין אומרת לה: "אני לא מבינה מה הקטע, זה לא האמת שלך. הכול אחלה, אין מי שרוצה שתלכי עם כיסוי ראש יותר ממני אבל אל תעשי הצגה, אחרי זה ישאלו אותך 'חזרת בתשובה?'". עליזה מיד מרגיעה, "שישאלו, זה סתם אקססוריז. את רוצה שאני אוריד? אין בעיה".
כך עוד לפני שהשיחה מתחילה, מתקבלת הצצה למערכת היחסים השמחה והמורכבת של הצמד אביב. זו לא פעם ראשונה שהן מופיעות יחד, לפני 15 שנה הם רצו עם "אלעידין", מופע שהבסיס שלו היה שני אלבומים שהן הקליטו יחד. "אלה היו חומרים שאמא שרה במשך שנים ועשינו להם חידושים. כל מיני שירי פולקלור בפרסית, גרוזינית טורקית, בוכרית, ומתוך זה יצא מופע. שם הכרנו את עידן רייכל, כשאמא הביאה אותו להרכב. ככה גם אני התגלגלתי לפרויקט שלו. עכשיו זה משהו אחר לגמרי".
המשהו ה"אחר לגמרי" הוא החזרה המשותפת של השתיים אל הבמה. אחרי שדין דין חזרה בתשובה היא השאירה את אמה לבד על הבמות, כשלא הסכימה יותר להופיע איתה מול הקהל המעורב. עכשיו הן חוזרות למופע משותף שנוגע ביחסים המורכבים של אמא ובת, בקשר בין הבמה לא־לוהים ובחלומות גדולים לעולם תרבות שנותן מקום גם ליהדות.
רוטר ודין דין ניסו לעשות כמה פרויקטים משותפים אבל אף אחד מהם לא היה מספיק מגובש, עד שדין דין ראתה במקרה קטע מתוך הופעה של רוטר שבה היא אירחה את אמא שלה, וכך נסללה הדרך למופע המשותף של ארבע הנשים. "אמרתי לשרון, די זה מטורף. גם אני ואמא שלי שרנו פעם יחד, בואי נחבר. ניסינו לחשוב מה הסיבה לחיבור הזה והבנו שנקודת ההשקה היא כאב של שינוי. שמישהו במשפחה קם והולך בדרך אחרת".
הייתה ביניכן תחושה של אכזבה?
עליזה: "היינו מחוברות, מלמעלה עד למטה, הכול זרם לנו והיינו בקשר נהדר ויום אחד היא הלכה לאיזה מקום אחר, גבוה למעלה, שאני לא הייתי מחוברת אליו".
דין דין: "היא אומרת את זה הרבה פעמים, 'יום אחד הלמעלה הזה ניצח אותי'. פתאום אני לא באה להופעות ביום שישי, לא מרשה להם להביא כל מתנה אליי הביתה, אפילו את עיתון ידיעות אחרונות אני לא מרשה להם להכניס לכאן. כל רגע יש עוד פער, עוד משהו שמרחיק. כבעלת תשובה הייתי באורות גבוהים, ולא ראיתי ממטר, דרכתי על אמא שלי כאילו אין עוד מלבדי".
דין דין: "יש לילות שלמים שאני בוכה עליה, על התהילה שלא תהיה, על האגו והפרידה ממנו. אני לא יכולה להתכחש לכאב, זה קשה. אבל ברור לי שגם בצד השני היה לי קשה, גם להיות כוכבת ענקית היה לי קשה"דין דין: "עד היום יש מקומות שאמא לא מעיזה לשאול עליהם. היא לא נוגעת בשאלה אז למה בעצם הלכת לשם? יש הרבה דברים שאני מחכה שתשאל לדעתי היא תקבל תשובות שהיא לא תוכל לעמוד בהן, והיא תבוא בעקבותיי"
עליזה משלימה את דבריה אחרי שדין דין דומעת שוב: "היא הלכה לדרך טוטאלית בלי לראות בעיניים וזה לא היה נראה לי, זה לא מה שה' רוצה, שהיא תדרוך על אנשים כדי להגיע לאנשהו. עברנו תהליך קשה מאוד. פעם אני נפגעתי, פעם היא נפגעה – פינג־פונג אינסופי כזה. אין כלים לבעלי תשובה, צריך ללמד אותם לחזור בתשובה. אבל לאט־לאט זה השתנה והתאזן וכל אחד נותן את הכבוד לשני ולא נתקלים יותר".
אחת מנקודות המפנה במערכת היחסים ביניהן הגיע ממש במקרה, כשעליזה הגיעה לסייע לדין דין עם הילדים. "יום אחד בתפקידי כמנקה והעוזרת כמו כל הסבתות היום, סידרתי את אחד החדרים ומתחת למיטה מצאתי איזה פתק שהיא כתבה שפתאום הסביר לי כל כך הרבה דברים שהיא לא אמרה לי בקול. היה כתוב שם 'אתם התרחקתם, פשוט נבהלתם, לא כי לא אהבתם, כי לא הבנתם. וגם אני לא ידעתי איך להתקרב, איך למצוא גשר אמיתי'".
עליזה עוצרת לנשום בין הדמעות. "קראתי את זה ונעצרה לי הנשימה, זה דברים שהיא לא אמרה לי, לא ידעתי שהיא כל כך סובלת וכואבת את המרחק. עד אז היא רק צעקה עלינו שאנחנו לא מבינים. זה פתק שאני שומרת. יש לי עוד כמה פתקים כאלה".
"באמת יש פתקים שאני עד היום מחפשת", צוחקת דין דין. "אבל ברצינות, ההחלטה ליצור יחד מתוך הפערים מצליחה לקרב ולגשר. זה מביא ריפוי למקומות שעוד זקוקים לזה. עד היום יש מקומות שאמא לא מעיזה לשאול עליהם, היא לא נוגעת בשאלה אז למה בעצם הלכת לשם? עדיין היא לא שואלת הרבה דברים שאני מחכה לה שתשאל. לדעתי אם היא תשאל שאלות היא תקבל תשובות שהיא לא תוכל לעמוד בהן, והיא תבוא בעקבותיי".
עליזה: "היא צודקת, אני לא רוצה ללכת לשם עד הסוף אבל יש דברים שאני כן עושה, אני לא מופיעה בשבת. במופע, כיף לנו מאוד יחד והחזרות גם מצחיקות מאוד, אבל אנחנו גם מוצאות את עצמנו בוכות לא מעט. כל פעם זה משהו אחר כי נזכרים בעוד סיפור. אנחנו עושות מין תהליך של ניתוח של כל מה שעבר עלינו בהופעה, והבמה פותחת אותנו מאוד".
עליזה (70), שרוקדת ושרה על במות מגיל צעיר, התגייסה ללהקת חיל האוויר. אחרי תקופה לא ארוכה היא הכירה את מוצי אביב שהיה כוכב באותה תקופה, הם התחתנו ובהמשך הופיעו יחד, ניגנו ושרו. כיום היא נשואה בשנית, לשמואל בלום.
דין דין (48) עברה בלהקת הצופים, להקת חיל האוויר, למדה בבית הספר למוזיקה "רימון" והייתה הסולנית של להקת גאיה. אלבום הסולו הראשון שלה "סודותיי" הפך לאלבום זהב. שנה לאחר מכן היא נבחרה לתגלית השנה של אקו"ם. במקביל היא הצטרפה להופעות רבות של עליזה, אבל כשדין דין חזרה בתשובה והפסיקה לשיר בפני גברים כל זה נעצר.
את עולם ההופעת היא החלה, כך נראה, עוד כעוברית כשאמה הייתה מופיעה על הבמות. אבל לילדות בצל התהילה היו גם חסרונות. דין דין לא פספסה את המעריצים שאפפו את אמה. "אמא הייתה יפהפייה, נכנסתי איתה לחדר והאווירה השתנתה, בטח ליד גברים. זה לא קל לילד. אני לא אהבתי את זה, אי אפשר היה ללכת איתה ברחוב כי כולם היו שורקים לה. לא סבלתי את זה".
עליזה: "כשהיא נולדה לא היה בייביסיטר והייתי לוקחת אותה כל ערב להופעות, היא הייתה יושבת בצד, מושכת לי את השמלה ולוחשת 'מתי אני, מתי אני'. אין מצב שהלכנו הביתה בלי שהיא עלתה לבמה – והקהל היה מתחרפן".
רצית שהיא גם תהיה בעולם הזה?
"זה לא שרציתי, אי אפשר היה עליה, מגיל אפס היא לא עזבה את הבמה. יש לה את זה בגנים מכל הכיוונים, יש המון מוזיקה ואמנות במשפחה. מגיל שלוש היא שרה ברמה שהשתגענו, היה לי ברור שהיא הולכת לשם. לא דחפנו אותה, היא לא שאלה אותנו בכלל. היא פשוט הייתה שם בצורה שאי אפשר היה לעצור".
דין דין: "לא היה משהו אחר, אני לא טובה בכלום ובזה הכישרון השפריץ, זה משמיים, ממש לא שלי".
תקופה לאחר החזרה בתשובה, ניסתה דין דין לשלב את עליזה במופעים שלה אבל הקהל החרדי והדתי לא הצליח להכיל אותה: "המפיקות לא מכירות את מוזיקת העולם של אמא והן לא מבינות את הכוח של שתינו. ניסיתי כמה פעמים להביא אותה, הקהל עף על זה, ממש השתוללו מרוב התלהבות אבל אני צריכה מפיקות שייקחו את זה. אז עכשיו אנחנו מכניסות שירים ביוונית ובספרדית".
את מספרת על הפתרונות של היום, אבל איך הרגשת כשהפסקת לשיר מול גברים?
"עשיתי את זה מאוד לאט. בכלל כל התהליך שלי הוא איטי בטירוף, אני 14 שנה כבר שומרת שבת אבל לאט־לאט שמתי כיסוי ראש. אני מקפידה על גרביים רק מאז אסון מירון, עכשיו אני בקהילה שגרביים זה הא"ב".
עליזה: "את עם גרביים כל הזמן?!"
דין דין: "כן, נו מה את לא יודעת? חורף קיץ, סתיו, אביב. בעלי היה ברשב"י, הוא יצא חמש דקות לפני האסון אבל אני לא ידעתי והוא לא התקשר. כבר עברו 50 דקות, לא ידעתי מה איתו והוא לא ענה וכל רגע אומרים על גופה ועוד אחת. כבר הייתי חיוורת, השקו אותי מים, רעד לי כל הגוף ואז דיברתי עם ה', אמרתי לו שאני לוקחת על עצמי את הדבר שהכי קשה לי, גרביים, ותחזיר לי בעל. אחרי חמש דקות היה לי טלפון ממנו".
עליזה: "זה לא יאומן הדברים האלה, מדהים".
בעלה, אלון יופה, חזר בתשובה כשהם היו כבר זוג עם תינוק קטן אבל דין דין הבהירה לו שהיא לא תחזור בשבילו בתשובה. "אמרתי לו שאם זה יקרה זה יהיה כי הקב"ה בעצמו מאיר לי. זה שלי ושלו ואל תתערב. הוא לא התערב וארבע שנים היינו בזוגיות מעורבת, אני המשכתי להתנהל כרגיל כשהוא כבר היה חרדי, הוא לא היה לייט, נכנס בראבאק. זה היה קשה מאוד, את גם חושבת אלף פעמים אם אפשר להמשיך להחזיק את הבית ככה".
חוץ מלשיר בפני גברים, את מרגישה שהחזרה בתשובה והנוכחות של הקב"ה בחיים שלך שינו את היצירה שלך?
"בטח. אני מבינה את הסרט שלי, של העולם. אני מבינה שכל הטוב הוא ניתן, הוא לא שלי, ואני משתמשת בו. אני משתמשת בכוח שלו כדי להשפיע החוצה. זה לא מהגאווה והאגו שלי. זה תמיד היה אני ואני ועכשיו אנחנו שותפים. במובן מסוים זה גם מפחית חרדה. אני עשיתי השתדלות והתוצאה לא בידיים שלי. ככה אני מלמדת גם את התלמידות שלי כשהן מדברות על הופעה בקיסריה, נגיד. קיסריה זו מטרה? קיסריה היא תוצאה של הרבה עבודה וברכה משמיים. ובואי, קיסריה זה חור בראש, בעיקר טוב לאגו של הקריירה".
לך יש מטרות בקריירה?
"בטח, אני רוצה ששירת נשים תהיה משהו שכל אישה בעולם מחפשת אותו. יש לי כל מיני מופעים בפורמטים שאני חולמת עליהם. אני רוצה להביא את החיבור שלא מותנה בדבר שקורה ממילא במוזיקה לתוך מרחב נשי ונקי. הייתה הופעה של מירי מסיקה בבריכת הסולטן, היא ראתה את הכוח של מופע נשי ורצתה לארח את אתי אנקרי ואותי. עכשיו היא לא יכולה לארח אותנו בהופעה רגילה כי יש לה גברים בלהקה. אז היא אמרה נעשה הופעה עוד יותר גדולה, ניקח יותר כסף ונביא שני הרכבים, את ההרכב הרגיל שלה ואת ההרכב שלי. אז אני ואתי עלינו לשיר בפני 9,000 נשים. לא היה דבר כזה לפני כן, זה היה מטורף. פתאום באו החילוניות שבאו לשמוע את מירי, דקלה ואותנו, ולידן חרדית שבאה לשמוע את הרבנית ימימה ולראות הופעה רק עם נשים – והן נפגשות ומתרגשות מאותם שירים, ואז פתאום החילונית לא נראית כזאת נוראית והחרדית לא כל כך חשוכה. אם את שואלת מה אני רוצה, אז את זה, להגיע לכל סוגי האוכלוסייה, מצידי גם לא יהודיות".
עליזה: "מצאתי פתק שהיא כתבה והסביר לי כל כך הרבה דברים שהיא לא אמרה לי בקול, היה כתוב שם 'אתם התרחקתם, פשוט נבהלתם, לא כי לא אהבתם, כי לא הבנתם'. וגם אני לא ידעתי איך להתקרב"
את מתארת סיטואציה כל כך הרמונית ונכונה אבל סביב אירועים לנשים בלבד יש הרבה מי שמעקמים את האף.
"נכון, זה מטורף. זה נובע מזה שתופסים אותנו כנשים חלשות שלא בחרו, שהכריחו אותנו לעשות שירת נשים כי יש הלכה כזאת ולא כי אנחנו רוצות. הם לא מבינים שלא רק שבחרתי, בטח כבעלת תשובה, בחרתי באיזו חומרה בהלכה אני רוצה לחיות. הרי יש בהלכה נשים שכן שרות מול גברים, יש דרגות בהלכה ואת בוחרת איזו דרגה את רוצה. ואני לא הקפריזאית היחידה, יש עוד אלפי נשים עם קפריזה שהולכות על החומרה. אז אי אפשר להגיד לי שלא בחרתי".
את מציגה כאן סל ערכים אבל הוא לא תואם את הסל שמנחה רבים בישראל, והוביל אותך להתנגשויות שונות.
"בהתחלה בחרתי לא לשיר בפני גברים ממקום של נעשה ונשמע, לא ידעתי מה זה ידרוש. הבנתי שאנחנו הולכים למקום חסידי־חרדי וזה לא מתאים לחיים שלי. לא יכול להיות ששיר שלי יהיה בראש המצעד בגלגלצ, זאת קטסטרופה במקום שבו אני חיה. אני לא שולחת היום לרדיו, אם מישהו ישלח שיר שלי והוא יתפוס זה יהיה ביזיון מאוד גדול בשבילי. עכשיו לכי תסבירי בתקשורת או מול מערכת משפטית שאני חיה במדינת היהודים, נפש יהודי הומייה, ורוצה שייתנו לי להופיע על פי ההלכה היהודית. אמרו לי תחזרי לבית כנסת, אמרתי עזבו תחזירו אותי לגטו וזהו, למה רק לבית כנסת. הסאבטקסט הוא את אישה דתייה, שבי בבית ותשתקי, תסתמי. את רגילה לסתום. את יהודייה חשוכה וגלותית, תשפילי את מבטך, תשפילי ראשך, את מתורגלת בזה. זה מה שאני מרגישה שאומרים לי. זו כפייה, אונס והשפלה שעונים לי ככה אבל אני לא כועסת כי הם לא מבינים. ובדיון שיתקיים בעז"ה בבית משפט (תביעה שהגישה נגד עיריית תל־אביב שלא אפשרה לה לקיים הופעה רק מול נשים, א"ז) יש לי את עורכת הדין צפנת נורדמן לידי.
"עברתי גם כמה ביזיונות בדרך, אמר לי מישהו באיזה ריאיון, 'זה נשמע לי חשוך ופרימיטיבי', אמרתי לו יודע מה, נגיד שאני חשוכה ופרימיטיבית, לא מגיע לי זכויות? לא מגיע לנו שיקבלו אותנו? ואם הילד שלך יעשה שינוי, לאן תזרוק אותו? תבעט אותו לכל הרוחות?"
אם הילד שלך יעשה שינוי?
"ברור לי שזה יכול לקרות, אני מוכנה לכל תרחיש. אני מאוד מקווה שלא, אשמח מאוד שלא, אני עושה את כל ההשתדלות כדי לאפשר להם שיח. כרגע רוב הזמן הם מתבכיינים עליי שאני לא מספיק מוקפדת ואני עושה פאשלות ופדיחות, 'תפסיקי לדבר ככה, אל תשירי, אל תזמזמי, לא לשרוק בשבת'. זה דווקא כי לא סירסתי את החן החילוני שגדלתי בתוכו, הרבה חוזרים בתשובה מסרסים את היופי שיש בעולם הזה, לא נתתי לקול הזה להשתתק והילדים שלי חשופים לזה. הם מכירים את העבר שלי, ראו את כל הקליפים שלי מפעם והכול בסדר. הם רואים את השינוי שעשיתי, רואים איך אני צורחת מול 30 אלף איש עם גופייה, שרה רוקנרול, ועפים על הדרך שעברתי עד היום".
חסרה לך הילדה מהבמה והרוקנרול?
"ברור, יש לילות שלמים שאני בוכה עליה, על התהילה שלא תהיה, על האגו והפרידה ממנו. אני לא יכולה להתכחש לכאב, זה קשה. אבל ברור לי שגם בצד השני היה לי קשה, גם להיות כוכבת ענקית היה לי קשה".
המופע המשותף מתקיים בפסטיבל "צבעים של שירה" שנולד מהחזון להרחבת הבמות לשירת נשים. "חסרים לנו פסטיבלים שישקיעו בהם בנו. הפסטיבל הוא רק לנשים והלכנו בו על החומרות מהבחינה הזאת כדי שגם הקהל הכי חרדי יוכל לבוא. ככה כולן יודעות שלפחות פעם בשנה יש להן איזה מקום לנשום בו אוויר, יש לאן לשאוף".
אבל כרגע הוא לא מתוקצב.
"ממש לא, אנחנו מקוות שבשנה הבאה כבר נקבל הכרה ותקציב. אני מקווה שאחרי זה יהיה לנו מקום כנשים יוצרות גם בפסטיבלים אחרים, הפסנתר, העוד, פסטיבל ישראל, הג'אז באילת ובתל־אביב – תנו לנו ערב, מגיע לנו, מגיע לקהל שלנו. את יודעת איזו יצירה יכולה לצאת מאיתנו? אין לנו חברת תקליטים, אין תמלוגים, אין לי איך לזוז. מה אכפת לכם איך אני מופיעה? גאולה זה מצב שבו כל אחד נותן מקום לאחר. אני לא מבקשת להשתלט על כל המרחב הציבורי, אני מבקשת שתיתנו לי גם חתיכה. למה אתם סוגרים לנו את הדלת? בואו תתמכו בנו. זה תהליך, הוא ייקח לדעתי עשר שנים, אבל שירת נשים לנשים צריכה להיות היהלום בכתר של המוזיקה הישראלית".
