הישיבה ה־190 של הכנסת העשירית נערכה בז' בניסן תשמ"ג (21.3.1983). ח"כ הרב חיים דרוקמן עלה לדוכן בשעה 16:16: "אדוני יושב הראש, כשערבים מתפללים על הר הבית, הם מתפללים ופניהם למכה, ואילו יהודים בכל רחבי העולם מתפללים כשפניהם להר הבית. כמה מכאיב הדבר שדווקא בהר הבית אסור ליהודים – ורק ליהודים – להתפלל. הרי זה ממש לא ייאמן: לעלות להר הבית, לטייל שם ולקרוא עיתון – מותר לכול. ואילו להתפלל בחרדת קודש או לקרוא פרק תהלים – אסור דווקא ליהודים. האם אין זה עוול משווע ואפליה לרעת היהודים?
- "אנחנו מגדלים את דור העתיד האמיתי": התיעוד המלא של ערב ההוקרה לרב דרוקמן זצ"ל
- רבבות בלוויית הרב חיים דרוקמן: "נשאת על כתפיך השחות את עול הנהגת הציבור"
"ואל יטענו שאם יהודים מתפללים בהר הבית, תהיה בזה משום פגיעה בערבים. איזו מין פגיעה זו? אם יהודי עומד בפינה ושופך את ליבו לפני בורא עולם, האם הוא פוגע בזה בערבים? מדוע? זה בלתי מקובל לחלוטין. עדיין זכור לנו שערבים מנעו מאיתנו לחלוטין את כניסתנו למערת המכפלה, וניתן לנו להתקרב רק עד המדרגה השביעית שם. מאז שחרורה של מערת המכפלה, יחד עם שחרור חברון במלחמת ששת הימים, המקום, ברוך השם, פתוח גם ליהודים וגם לערבים. הרי גם הר הבית שוחרר במלחמת ששת הימים יחד עם ירושלים. מדוע נמשכים העוול והאפליה בהר הבית כאילו לא קרה דבר? האם באמת רק ליהודים אין שום זכות בהר הבית? האם רק תפילתם מפריעה ופוגעת? זה בלתי נסבל לחלוטין, ואסור בשום פנים להשלים עם זה.
"יש מקומות בהר הבית שאסור על פי דין להיכנס אליהם, לא רק להתפלל בהם. ויש מקומות בהר הבית, בוודאי צריך להגביל אותם, שאחרי טבילה כדין מותר להיכנס אליהם ובוודאי מותר לקרוא פרק תהלים.
"אדוני יושב הראש, עלינו לחדש בהר הבית מסורת עתיקת יומין. פרופ' בן־ציון דינור, שהיה שר החינוך והתרבות במדינת ישראל, קבע במחקרו כי אחרי חורבן הבית היה קיים במשך תקופה ארוכה מאוד בית כנסת על הר הבית, עד שהחריבו אותו. גם בתשובות הרדב"ז, רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, נזכר שיהודים התפללו בהר הבית. הגיע הזמן שמדינת ישראל תבנה מחדש בית כנסת בהר הבית. זה יהיה בית כנסת שאליו יעלו להתפלל יהודים מכל רחבי העולם, עד שנזכה ויתקיימו בשלמות דברי הנביא: 'והביאותים אל הר קודשי, ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'".
בריאיון שקיימתי עם הרב דרוקמן בבמה הזו לפני קרוב לעשור שאלתי אותו אם הוא עדיין עומד מאחורי הדברים. "כן", הוא לא הבין. "מה השתנה?"
אינך ידוע כמי שקורא לעלות להר.
"איני מבין כלל את השאלה. אני עצמי לא עליתי שמה, אבל אני אומר לתלמידיי שמבקשים לעלות להר שמי שמרגיש רצון לעלות ונוהג לפי ההלכה, הולך במקומות המותרים בליווי מדריך שמכיר היטב את המקום ונזהר מכרת – יעלה ויבוא. הגיע הזמן לבנות שם בית כנסת, אבל כמובן יבנו אותו רק במקום שמותר לעלות אליו לאחר טבילה. כבר היה בעבר מקום תפילה יהודי בהר הבית. הרמב"ם מזכיר זאת ומציין שבעצמו עלה לשם להתפלל".
יש עניין לעלות לשם?
"יש עניין שיהיו שם יהודים. איני יכול לומר שיש עניין שכל אחד יעלה, בגלל בעיית הטהרה, אבל חבל שאין ישות יהודית קבועה שנמצאת שם באופן קבוע".
אולי לא עולים לשם יהודים כי קול הרבנים אינו נשמע בעניין, או שהם אפילו מטיפים שלא לעלות.
"אומנם אני מעט זהיר לגבי קריאה גורפת לעלות בהר, וזאת בשל החששות ההלכתיים שקשורים בו, אבל בני תורה שחשים רצון לעלות לשם, ובוודאי ייזהרו ויקפידו שכל כניסתם תיעשה לפי התורה וההלכה – יעלו ויבואו. המציאות המצערת שם ידועה. היחס ליהודים שם, האיסורים המוטלים עליהם, הם עצמם ביזיון שאין כדוגמתו".
ייתכן שהיחס המפלה שם כלפי יהודים נובע מכך שאין מספיק יהודים שומרי מצוות שעולים להר?
"היחס הזה נובע מכך שמסרו את מפתחות ההר למי שמסרו אותם".
וזה הפיך?
"זה הפיך במובן שצריך לתבוע את הדבר ברשויות המתאימות. לא יכול להיות שתהיה אפליה כזו. זה בוודאי מנוגד לכל חוק. בשביל זה קיימות רשויות במדינה, ומהן צריך לתבוע את הדברים".
סיפרתי לרב שביום העצמאות באותה השנה הפשיטה המשטרה שלושה צעירים שומרי מצוות בכניסה להר כדי לבדוק אם הם נושאים עימם דגלי ישראל. "זו שערוריה", הוא אמר, "ריבונו של עולם. מצד אחד אומרים שזו מדינת חוק ושיש כאן משפט, ומצד שני קורים דברים כאלה. זו שערוריה".
שאלתי אותו לדעתו בעניין הדרישה לחידוש הקרבת קורבן הפסח בימינו. הרי החת"ם סופר נשאל על כך במאה ה־19 והשיב (שו"ת חתם סופר, יורה דעה רל"ו) שאף שהשליט דאז, איברהים פחה, לא יאפשר זאת, מבחינה הלכתית הדבר אפשרי וגם מחויב. כיום איברהים פחה כבר איננו שולט בירושלים, כידוע, כך שאולי הגיע הזמן לדרוש זאת.
"יש הבדל בין השאלות הקודמות לשאלה הזו", השיב אז הרב דרוקמן. "השאלה הזו בוודאי ובוודאי מצריכה עיון. איני מסוגל לשלוף תשובה מהשרוול בעניין הזה. מצד שני, מי אני שאומר משהו אחרי קביעת החת"ם סופר?"
שיטוט בארכיון מגלה שהרב דרוקמן התייצב גלויות לא פעם לצד המאבק למען ההר. הנה אחדות מהן: קול קורא שפרסם הרב דרוקמן ב־1980 יחד עם הרב מרדכי אליהו, הרב דב ליאור והרב שאר ישוב כהן מחה על כך ש"הר הבית ששוחרר בישועת השם במלחמת ששת הימים עדיין עומד בשממונו, כאילו דבר לא קרה. מי יודע אם הצרות המתרגשות בדורנו לא נובעות מכך שאנו אדישים לנושא הר הבית".
בכ"ט בניסן תשמ"א (1981) נפגש הרב דרוקמן, לצד הרב משה צבי סגל, הרב אליעזר ולדמן ואחרים עם הרב הראשי לישראל דאז, הרב שלמה גורן. הרב גורן, ראש הנאבקים למען ההר אחרי ששת הימים, היה בפרק הזמן ההוא כבר מיואש לחלוטין מהאפשרות לשנות את היחס המנוכר של רשויות המדינה – וגם של הרבנות עצמה – למקום הקדוש בעולם. הרב דרוקמן ניסה להניע אותו בכל זאת לפעולה, ולו מזערית, ללא הצלחה יתרה.
"אנו במצב גורלי ביחס לארץ ישראל ולירושלים", פתח הרב דרוקמן, בכוונו, כמדומה, לתוכנית האוטונומיה שעמדה אז על הפרק. "באנו למצוא דרך לעצור את הסחף. ציבור גדול מחכה למוצא פי הרב. בידו מפתח לעניין הזה. הנקודה הראשונה – פרסום הספר על המקומות המותרים והאסורים בהר הבית (הכוונה לכתב יד שהרב גורן השהה את פרסומו במשך עשרות שנים והתלבט אם לפרסמו – א"ס).
"הנקודה השנייה – שהשלט בחוץ (השלט שהוצב בכניסה להר על ידי הרבנות, הטוען שאסור לעלות אליו – א"ס) יוחלף. הנקודה השלישית – שתתקיים תפילת יהודים על ההר בפועל. זה לא הכול, אך זה מה שבידינו – יותר נכון, בידי הרב – עכשיו".
ב־2002, כשהיה שוב בכנסת וחבר בסיעת המפד"ל, מחה הרב דרוקמן נמרצות במליאה בפני השר לביטחון הפנים דאז, עוזי לנדאו, על אזלת היד שמפגינה המדינה לנוכח הרס העתיקות הנרחב בהר: "בדרשת יום שישי האחרון במסגד אל־אקצה אמר השייח' עכרמה סברי ש'אל־אקצה הוא של המוסלמים לבדם. זוהי החלטה א־לוהית והיא אינה נתונה למשא ומתן ולא לוויתורים'. לדברי השייח' סברי, אין לעם ישראל שום זכות על הר הבית, לרבות הכותל המערבי. מעולם לא היו בתי מקדש שלנו על הר הבית. אין לזה שום הוכחה היסטורית וארכיאולוגית, ואכן הם עושים את הכול במכוון כדי לעקור ולהשמיד את כל השרידים היהודיים העתיקים בהר הבית. והשאלה הזועקת מכאב היא – איך ממשלת ישראל מאפשרת להם לעשות את הוונדליזם הזה?"
