למרות ההסכמים: הרש"פ לא נותנת למבקרים ישראלים מפתח לבית הכנסת העתיק ביריחו

בעודנו תרים במשפחה אחרי רעיונות לניצול חופשת החנוכה, התגלגל לידינו פרסום של "מרכז סיור ולימוד בקעת הירדן". בין שלל הסיורים המרתקים צד את עינינו סיור מיוחד בתוך העיר יריחו, המתואם ומאובטח על ידי הצבא. המסלול, כך נאמר, כולל ביקור בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל", ביקור בתל יריחו העתיקה ובמעיין אלישע, וסיום בבית הכנסת העתיק בנערן. מיהרנו להירשם, ובשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון השבוע יצאנו עם ילדינו לנקודת המפגש ביישוב נעמה.

אחד ממדריכי הסיור הוא חברי, איש השטח הוותיק זאב ארליך (ז'אבו). לדבריו, כמעט מדי שבוע נכנס לביקור ביריחו אוטובוס ישראלי בודד, בליווי צבאי. הפעם, לרגל חנוכה, הסיור כלל לא פחות מחמישה אוטובוסים, ובהם גם קבוצה מבית ספר שדה עפרה.

• אלי כהן נכנס למשרד החוץ: לא ימונה שגריר שלא מכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
• "מישהו במנהל האזרחי מנסה לחנך את הממשלה החדשה דרך הרס ביצהר כעת"
• פעמוני אזעקה: אם המדיניות כלפי אנשי המילואים לא תשתנה, צה"ל לא יעמוד במשימותיו

לפני העלייה לאוטובוסים קיים הכוח הצבאי תדריך לארבעת המדריכים שליוו את הקבוצה הגדולה. בהאזנה מהצד, השיחה הזו נשמעה כמו יציאה לקרב. החשש הביטחוני נבע ממספר המטיילים החריג וגם מהעיתוי – שעות בוקר של יום ראשון, כשהצעירים במחנה עין אל־סולטן בכניסה לעיר אינם לומדים ומחפשים פעילות שתגאל אותם מהשעמום.

"התחנה הראשונה שלנו היא בית הכנסת 'שלום על ישראל'. אם אני מבין שם שהמצב מתחיל להיות בעייתי ואין לנו ציר גישה, אני נאמן למשימה שלי – להחזיר אתכם בשלום לפה", הדגיש הקצין המתדרך, "אני לא רוצה שאף אבן תפגע באוטובוסים, למרות שהם ממוגנים. מבחינתי, כל אבן שנזרקת היא כישלון שלי".

הקצין הבהיר למדריכים את האחריות המוטלת עליהם, שבמסגרתה הם נדרשים לוודא שהמטיילים אינם חורגים מאזור הסיור: "אני מבקש משמעת ושליטה על החבר'ה שלכם, לשים לב שנמצאים כל הזמן בדבוקה אחת. כבר היו מקרים שהסתיימו בכאב ראש לא פשוט".

בדומה למתחם קבר יוסף בשכם, ובהתאם להסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית מחזיקה באזור בית הכנסת ביריחו כוח קבוע שאמור לשמור עליו. בביקורי הקודם ביריחו מנעו ממני השוטרים המקומיים ומהצלם שהתלווה אלי, יוסי אלוני, להיכנס לבית הכנסת. הפעם אנחנו מלווים בכוחות צה"ל.

משתתפי הסיור הרבים נחלקו לקבוצות, שכל אחת מהן אמורה הייתה להיכנס בתורה לבית הכנסת ולהתרשם מרצפת הפסיפס המפוארת שהשתמרה שם. במקביל עלתה קבוצת גברים למבנה הישיבה, שנמצא מעל בית הכנסת. הישיבה פעלה כאן מ־1993 ועד האינתיפאדה השנייה. המבקרים התפללו במקום תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש.

שאר המטיילים המשיכו בינתיים להמתין לפתיחת בית הכנסת, עד מהרה הם הבינו שיש בעיה. "המפתח הוחלף, הלכו להביא את החדש", עדכן אחד האחראים לסיור, וביקש "עוד כמה דקות של סבלנות". הדקות הללו חלפו, ואז עוד כמה נוספות. ז'אבו ניצל את הזמן והרחיב על ההיסטוריה של בית הכנסת ועל יריחו היהודית באופן כללי.

לפתע הגיע קצין וביקש ממנו להתרחק מעט מהדלת. "מתברר שלמרות התיאום, הרשות הפלסטינית החליטה לא לתת את המפתח לבית הכנסת", הסבירו לנו. הקצין ניסה תחילה לפרוץ את הדלת בגופו, ואז עבר למוטות ברזל – אך הדלת סירבה להיפתח. לפי הסכמי אוסלו, ציין ז'אבו, הכוח הפלסטיני במקום אמור לאפשר כניסה לבית הכנסת, אך מתברר שהסכמים לחוד ומציאות לחוד.

אחד המטיילים, חובש כיפה שחורה, התקרב לדבוקת החיילים ומבקש: "חברים, מספיק עם הכוח, תנו קצת למכניקה לדבר". הוא הציב מוט ברזל בצורה אנכית, ויחד עם החיילים הפעיל מנוף לפתיחת הדלת. שיתוף הפעולה בין צה"ל לבחור החרדי נשא פרי, והדלת נפרצה לקול תשואות הקהל.

הפסיפס המפורסם והיפה בבית הכנסת "שלום על ישראל" מתוארך למאה השביעית, תקופת הכיבוש המוסלמי. במרכזו ישנם איורי מנורה, שופר ולולב;.הקהילה היהודית במקום הקפידה לא לאייר דמויות אדם וחיות. בכניסה לבית הכנסת מופיעה כתובת פסיפס בשפה הארמית, וזה תרגומה: "יהיו זכורים לטוב וזיכרונם לטוב כל הקהילה הקדושה, זקניה וצעיריה, שעזר להם מלך העולם והתחזקו ועשו הפסיפס. (הוא) היודע שמותיהם ושל בניהם ואנשי ביתם, יכתוב אותם בספר החיים עם הצדיקים. חברים לכל ישראל. שלום".

מבית הכנסת המשכנו למרכז העיר יריחו. מאחת המסעדות יצא פלסטיני מבוגר ומזוקן, שהציג את עצמו כאבו־ראיד, בעליו של מתחם החנויות במקום.

"ברוכים הבאים", הוא אמר לי, "אנחנו שמחים שבאתם, תרגישו בטוח". בתשובה לשאלתי הוא סיפר ש"הרבה ישראלים מגיעים לפה, כל שבוע. אוכלים במסעדה, מעשנים נרגילה, נהנים בלי שום בעיות". שאלתי אם גם דתיים אוכלים אצלו, והוא צחק: "מבחינתי אין לי בעיה, שיאכלו מה שהם רוצים, אבל א־לוהים שלהם לא מרשה".

הזירה מתחממת

יריחו מושכת אליה תיירות של מאמינים נוצרים, הפוקדים את הר קרנטל ("הר הפיתוי") ואת המנזר המפורסם שמבצבץ מבין הסלעים. לפי המסורת הנוצרית, כאן ניסה השטן לפתות את ישו ולהעביר אותו מאמונתו. לדברי אבו־ראיד, בכל יום פוקדים את אזור התיירות של יריחו לא פחות מ־300 איש. בימים עמוסים המספר עשוי אף להגיע ליותר מאלף.

"הישראלים מגיעים ביום שישי־שבת. הם מדברים איתי ושואלים אותי לפני כן אם הכול בטוח, ולפעמים מפתיעים אותי ובאים בלי לדבר. מלבד הישראלים יש לנו פה תיירים מפולין, מרומניה, מבריטניה, מסינגפור, מאינדונזיה, מארה"ב ואפילו מברזיל".

לשאלתי אם העסקים חזרו למסלולם מאז הקורונה, השיב אבו־ראיד שהמצב יותר טוב. "לפני הקורונה הייתה לנו פעילות חלשה מאוד, והיום ברוך השם העסקים ממש טובים". הוא הגיש לי את כרטיס הביקור שלו, שבו מופיעה תמונתו לצד דמותו של המדען הנודע אלברט איינשטיין – סוג של גימיק שיווקי. "אנחנו בני דודים, היהודים והערבים. תראה כמה אנחנו דומים", הוא אמר.

התחנה הבאה שלנו היא מעיין אלישע, המזוהה עם האתר שבו ביצע אלישע הנביא את נס המתקת המים, כמסופר בספר מלכים. לאחר תשלום כמה שקלים לשומר בכניסה, התקרבנו לתעלה הבנויה שבתוכה זורם המעיין. ביחס למספר המבקרים לפי דיווחו של אבו־ראיד, המקום לא ממש מטופח. חנות המזכרות בכניסה למקום מוכרת גם חנוכיות ומנורות.

עם יציאתנו מהמקום זיהינו ילד כבן שמונה, רעול פנים, צועק משהו ומיידה לעברנו אבן. החיילים השליכו את האבן הצידה, מבלי לייחס חשיבות לתקרית. כאשר פנינו מהמעיין לכיוון תל יריחו, היתמר עשן צמיגים שחור מכיוון מחנה הפליטים. הזירה החלה להתחמם.

עלינו במדרגות התל, תוך שאנו מאזינים להסברי המדריכים על המחלוקת בדבר מקור שמה של יריחו – פולחן אל הירח, או ריח הבשמים והאפרסמונים שגודלו בעיר. לפני שהספיקו להרחיב על תפקידה של יריחו המקראית כעיר כוהנים, על המגדל העגול בן אלפי השנים ועל מיקומה האסטרטגי של העיר, זיהינו קבוצת רעולי פנים מתקדמת לעברנו ומתחילה ליידות אבנים.

החיילים הורו לנו להתפנות במהרה לאוטובוסים הממוגנים, וירו לעבר הפורעים אמצעים לפיזור הפגנות ורימוני הלם. בדרך לאוטובוסים הספקנו לראות כמה תיירים זרים רצים בבהילות לאזור החנויות. תנועת קרוניות הרכבל הפועל במקום נעצרה עד יעבור זעם. ספק אם כובשי יריחו לאורך ההיסטוריה היו מעלים בדעתם שקבוצה כה גדולה של יהודים עם צבא חמוש תיסוג מהמקום בגלל כמה מיידי אבנים.

בשיחת טלפון לאחר מכן סיפר לי אבו־ראיד שהוא צפה באירוע וכיוון את התיירים הזרים לחוף המבטחים – כלומר, לחנות המזכרות שלו. "זה סתם ילדים שאנשים לא טובים מיריחו מלמדים אותם לעשות שטויות", הוא טען, "הם ממחנה הפליטים, אצלנו לא מחנכים ככה. אני מתכוון לדבר עם הממשל ביריחו, עם ראש העיר ועם משרד התיירות, שיעשו גדר גדולה יותר בין מחנה הפליטים לתל יריחו, כדי שהילדים האלו לא יצליחו להיכנס ולהפריע לתיירות".

במהלך הנסיעה לכיוון היציאה מיריחו ספגה שיירת האוטובוסים שלנו כמה מטחי אבנים כבדות. עם יציאתנו מהעיר העניינים נרגעו, והמשכנו לתחנה האחרונה: בית הכנסת העתיק בנערן, כחמישה קילומטרים צפונית מיריחו. רצפת הפסיפס הגדולה והססגונית במקום, המתוארכת למאה השישית, כוללת בעיקר את גלגל המזלות עם כיתובים בעברית, זוג איילות, חיות וציפורים. חלקים מהפסיפס נלקחו במהלך השנים על ידי הבריטים ששלטו כאן ועל ידי נזירים דומיניקנים.

השביל לבית הכנסת בנערן יוצא ממתחם "בננה לנד" – פארק מים שבנו הפלסטינים במקום ושהיה סגור בזמן ביקורנו. הגשם שהחל לטפטף על עצי הדקל ומטעי הבננות, יחד עם הערפל החורפי והשפך של מעיין עין־דיוכ, שיוו למקום מראה טרופי. תילים של פסולת וזבל קלקלו את המראה המלבב.

הכניסה הנרחבת של חמישה אוטובוסים הייתה עניין יוצא דופן, וגם האירוע האלים שהתפתח, צריך לומר, היה חריג. בזכות פעילות רציפה של מדריכים, חוקרים והיסטוריונים – ובהם ארנה קובוס, ז'אבו ארליך ואחרים – מתקיימות כניסות שבועיות ליריחו. יהודים מבקרים כל העת בבית הכנסת העתיק, במעיין אלישע, בתל יריחו ובמקומות נוספים שמבטאים את עברה היהודי של העיר. אנו בוודאי עוד נשוב.