כששלג בן־שטרית, אשת תקשורת ותרבות, כתבה ברשתות החברתיות למחרת הבחירות "אני ובת הזוג שלי מאושרות מתוצאות הבחירות", היא ספגה תגובות נאצה רבות. בפאנל אצל גיא לרר ב"הצינור", שעסק בשאלה אם הקהילה הלהט"בית תיפגע מהקמת הממשלה החדשה, עומר נחמני כינה אותה "הומופובית" מכיוון שאמרה שהיא "לא חושבת שהילדים שלנו צריכים לראות את העירום ברחוב". "כששאלתי אותו אם לא אכפת לו שהמפלגות הערביות רוצות לזרוק נערים להט"בים לרחוב, הוא ענה לי בהתלהמות 'לא, לא אכפת לי'. אבל את זה הורידו בעריכה המגמתית", היא אומרת.
כאשר רז רפאל, מורה להיסטוריה מרמת־גן, יצא לדייטים עם גברים, הוא לקח בחשבון שיידחה בגלל דעותיו הימניות. "קרה לי הרבה שישבתי בדייט ואמרתי שאני מצביע ליכוד, והוא קם והלך. או שאמרו לי בטלפון 'אה, אני לא יכול עם ביביסטים וליכודניקים'". וכשגד דפנה, טכנאי מחשבים מדרום תל־אביב, מביע את דעותיו בפומבי, הוא יודע שישלם מחיר. "השמאל רואה בי משת"פ, אחד שקונה חבל לתליין שלו. מדמים אותי ליהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים".
את טבילת האש שעבר לפני עשור ד"ר אֶוון כהן, שהקים עם יו"ר הכנסת הנכנס אמיר אוחנה את התא הגאה בליכוד, הוא לא ישכח לעולם. "השתתפתי בפאנל עם ראשי התאים הגאים של ארבע מפלגות שונות – עבודה, מרצ, חד"ש, ליכוד", הוא משחזר. "ברגע שהגיע תורי לדבר, עוד לפני שהוצאתי מילה מהפה, זינקו עלי חמישה פעילי מרצ והתחילו לגדף ולקלל. הם קראו לעברי 'גרמניה 33', 'נאצי' 'ארנסט רהם' (נאצי בכיר והומוסקסואל, שחוסל בשלבים המוקדמים של שלטון היטלר; ב"ק), וכל זה רק כי הייתי יו"ר התא הגאה בליכוד. הם לא היו מוכנים לקבל את זה. זאת הייתה החשיפה הראשונה שלי לעומק השנאה; אגב, שנאה שלא קיבלתי מפעילים של חד"ש למשל, שראינו זה את זה כיריבים אידיאולוגיים והיו בינינו דיונים מרתקים בלי שנאה בלתי רציונלית. הקולגות שלי בחד"ש היו פחות רעילים וארסיים מהקולגות במרצ.
ד"ר אוון כהן: "כל מי שמתנגד למדינה פלסטינית, לא יכול לתמוך במאבק להט"בי שכורך עצמו יחד עם הטרור הפלסטיני"
"קוראים לנו הומואים שימושיים, כאילו אנחנו מסכנים ולא מבינים שמשתמשים בנו", ממשיך ד"ר כהן, מרצה לבלשנות באוניברסיטת תל־אביב, שבין השאר שימש יועצו של נתניהו לתקשורת בינלאומית. "פעם אמרו לי שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה, אבל זה בדיוק הפוך. בצד השני מתעלמים מהפיל שבחדר. אף אחד מהרבנים לא קורא לאלימות כלפינו. ומה עושים בשמאל כשווליד טאהא מדבר עלינו כסוטים? לא ראיתי שמתקוממים, ולא ראיתי מפגינים לפרק את הממשלה בגלל זה. אין ביקורת על ההומופוביה הנוראית בקהילה הערבית. הם יכולים לתלות מישהו בחברון או להוריד לו את הראש כי הוא מהלהט"ב, אבל על זה לא מדברים, רק על חובשי כיפות".
נאום ההשבעה של יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה, ובתוכו ההבטחה ש"הכנסת הזאת, בראשות היושב ראש הזה, לא תפגע באף ילד ואף משפחה, נקודה", ריגש את שותפו הוותיק עד עומק נשמתו. "זה אחד הנאומים המרגשים ששמעתי, ואני חושב שהתחושה שלי היא כאין וכאפס לעומת התחושה של אותו ילד בכרמיאל או בבאר־שבע שמפחד מהצל של עצמו וחושב על החיים הקשים שיהיו לו כהומו, ופתאום הוא מבין שאין שום הבדל בינו לבין חבריו לכיתה, ושהוא יכול להגיע להכול", נפעם ד"ר כהן.
הוא מסרב להתרגש מתמונתם של ח"כים חרדים שהרכינו את ראשם בזמן הנאום. "בסופו של דבר, כל חברי הכנסת של הקואליציה – כולל המפלגות החרדיות, הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם, הצביעו בעד אוחנה. מה צריך יותר מזה? היחידים שהצביעו נגדו היו ההומופובים של הרשימה המשותפת ורע"ם", אומר כהן.
מחיר משני הצדדים
השילוב בין להט"ביות לדעות ימניות – שמזוהות עם ערכים דתיים ושמרניים – אף פעם לא עבד טוב. אבל כעת יותר מתמיד, בעקבות הקמת הממשלה האחרונה, להט"בים ימניים מוצאים עצמם בעין הסערה. "אני משלם מחיר משני הצדדים, גם משמאל וגם מימין", אומר דפנה. "מימין יש מדי פעם התבטאויות נגדי, איך הומו שהוא כנראה שמאלני יכול להעביר ביקורת פנימית על הימין. אבל עיקר האש שאני חוטף באה מהצד השמאלי. דחייה, בוז ודה־לגיטימציה ברמה הגבוהה ביותר מצד נתח לא קטן מהקהילה הלהט"בית. אבל בשונה מאנשים סביבי, התגובות הקשות והמחירים שאני משלם מעולם לא גרמו לי להסתיר את הדעה הפוליטית שלי".
גד דפנה: "השמאל רואה בי משת"פ, אחד שקונה חבל לתליין שלו. משווים ליהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים"
בפני להט"בים ימנים ניצבות שתי אפשרויות: לספוג בוז ונאצות על עמדותיהם, או להשאיר את הזהות הפוליטית בארון. "עד היום אני לא חשה בנוח להביע את עמדתי הפוליטית בקהילה", אומרת בן־שטרית, "אני מרגישה שליחות להגיב ולהשמיע עמדה שונה, אבל מודעת למחיר החברתי שאשלם. חשוב לי להשמיע את הקול של המחנה שלי. אנחנו מושתקים. מרבית חבריי מהקהילה הגאה, שהיו חבריי עשרים שנה, אינם נמנים עם חבריי כיום. אם לומר זאת בשיא הפשטות, אני 'מוקצה' בקהילה בגלל עמדותיי הימניות. הקהילה מאוד סגורה בדל"ת אמותיה. אני לא בדיוק אומרת את מה שרוצים שאומר, ויש לזה מחיר".
אילו מחירים את משלמת?
"קוראים לי הומופובית או שמרנית בזמן שאני לסבית־דתייה, זהות שאולי אין מורכבת ממנה. אני לא מעיזה להיכנס למקומות של גייז, ואם הייתי בשוק הפנויים־פנויות לא היה לי סיכוי לעבור בדלת של שום לסבית בגלל היותי מצביעת נתניהו שלא מסתירה את זה, כמו שאר הקהילה הימנית שבארון. מקובל בקהילת הלהט"ב ליישר קו עם עמדה פוליטית שמאלנית, ורצוי רדיקלית. אני לא כזאת. הייתי כזאת בעברי אבל התפכחתי, עברתי כברת דרך וגיבשתי זהות פוליטית ימנית מובהקת".
בן־שטרית מציינת את מחאת הלהט"ב, שהתקיימה בתשעה באב 2018, כנקודת מפנה. "על פי החוק בישראל כל אדם יכול לבחור יום צום אחד בשנה כיום חופש, אז הלהט"בים החליטו שהם כאילו צמים בתשעה באב ויצאו למחאה. זה גרם לי להבין שאנחנו לא באותו עמוד. מצעד בתשעה באב? לא הייתי ימנית אז, אבל זה מאוד חרה לי.
"כשבממשלה הקודמת נתנו 90 מיליון שקל בהסכמים קואליציוניים לתקציב לקהילה הגאה, זה בעצם ג'ובים, ג'ובים, ג'ובים. עוד מצעדים, עוד מסיבות, עוד מודעות ממומנות. בכסף של המצעדים אפשר להאכיל את כל עניי תל־אביב. הם לא רואים את זה. אם תגיד לי שהכסף הולך לשמש במאבק משפטי מוצדק, אהיה מאושרת".
רז רפאל מתאר תנועת מלקחיים שגרמה לשיח הלהט"בי להיות שיח שגבולות הגזרה שלו נמצאים רק בצד אחד של המפה הפוליטית והם מאוד מצומצמים. "התפיסה הרווחת היא שלהט"ביות מתנגדת לימניות כי ימניות הולכת עם דת, בעוד בצד השני יש פחות דת ויש שיח זכויות נרחב. הארגונים הלהט"בים הם שמאל, בדרך כלל אפילו שמאל קיצוני, והשיח השולט הוא תמיד מצד שמאל. וכך נוצר איזשהו מונופול בשמאל על הלהט"ב".
רפאל מתאר "משבר זהות" שחווה לפני כשלוש שנים. "הייתה סתירה פנימית בין הזהות הפוליטית שלי לזהות המגדרית שלי כי יש הנחה בקהילה שאי אפשר את שני הדברים יחד – אם אני להט"ב, אני חייב להיות שמאלני". כדי להתמודד עם המשבר, הוא פתח קבוצת פייסבוק בשם "הומואים ימניים גאים". "ראיתי שאנשים מצטרפים לקבוצה ומתארים שחווים את אותן חוויות ושכן אפשר לחיות בשלום עם הזהות הזו. אפשר להיות הומו או לסבית אבל לתמוך בהתיישבות ביהודה ושומרון, להיות בעד סילוק מסתננים או נגד כל תופעת עצי האשוח".
אוחנה וד"ר כהן נפגשו על רקע מחאת קיץ 2011, "הסו־קולד חברתית" כלשונו, ובעקבותיה החליטו להקים את התא הגאה בליכוד. ד"ר כהן שימש יו"ר התא עד בחירות 2015, שבהן נבחר אוחנה לכנסת. "המוטיבציה לא הייתה סוגיות להט"ביות", אומר ד"ר כהן. "כיוון ששמענו שארגוני הלהט"ב ואנשים בולטים בקהילה הגאה מתבטאים בצורה שנוגדת את השקפת עולמנו בסוגיות של כלכלה ומשילות, הבנו שאנחנו רוצים להציג אלטרנטיבה דרך מפלגות הימין. אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שכל ההומואים חושבים אותו דבר ומדברים בקול אחד".
בעיני ד"ר כהן, "הפעילות של ארגוני הלהט"בים שגויה מיסודה. היא מונעת על ידי אג'נדה שנקראת 'איחוד מאבקים'. כלומר, הרעיון הוא שסוגיות להט"ביות ייפתרו דרך סוגיות העם הפלסטיני ודרך סוציאליזם. אבל מה זה קשור אליי? ברגע שכרכו מאבק למיגור אפליה נגד להט"ב עם מאבקים אחרים – הפסדנו. כל מי שמתנגד לצורך העניין להקמת מדינה פלסטינית, לא יכול לתמוך במאבק להט"בי שכורך את עצמו יחד עם הטרור הפלסטיני. הסוגיה הלהט"בית צריכה להיות נדונה בפני עצמה. כל ניסיון לכרוך אותה עם אג'נדות נוספות לא מקדם שום דבר מלבד איבה ושיח רעיל. ארגוני השמאל רוצים שלא יהיו הומואים בימין, ולכן הם תוקפים את אמיר. הם רוצים מונופול על סוגיות הלהט"ב. כל הזמן מבקרים אותו כאילו הוא הצביע נגד חקיקה להט"בית, דבר שמעולם לא קרה. הצעת החוק הראשונה שלו בתור ח"כ הייתה נגד פשעי שנאה על רקע הומופוביה".
גם הקולקטיביזם שנכפה על להט"בים, תחת הכינוי "קהילה", מקומם את ד"ר כהן. "צריך לצאת מהתפיסה שיש קהילה של אנשים שנקראים להט"בים. יש להט"בים בכל הקבוצות והקהילות. לא חסרים גם להט"בים בשמאל שמאוד מעריכים את הפעילות של הלהט"בים בימין. רוב ארגוני הלהט"ב מנצלים להט"בים כדי לקדם אג'נדות פרוגרסיביות, שאין להן דבר וחצי דבר עם זכויות להט"ב. הם גם לא רואים בעיה בקידום אג'נדות שחופפות לאלה של התנועה האסלאמית, שיחסה ללהט"ב ידוע היטב".
שלג בן־שטרית: "אנחנו מושתקים. מרבית חבריי מהקהילה הגאה, אינם נמנים עם חבריי כיום. אם לומר זאת בשיא הפשטות, אני 'מוקצה' בקהילה בגלל עמדותיי הימניות"
הפיכת החד־מיניות לחד־צדדיות פוליטית מזיקה למטרה הלהט"בית, משוכנע ד"ר כהן. "אם כל הפעילות הפרו־להט"בית תתמקד בקשת השמאלית, הימין ידחה ובצדק את הפעילות הזו ואת הארגונים שמובילים אותה".
עלה תאנה או גשר?
לפני כחודש העלה גד דפנה לטוויטר תמונה שבה נראים הוא ובן זוגו בבת־מצווה של בתו של ח"כ איתמר בן־גביר. דפנה כתב בהומור שהמטה הגאה של עוצמה יהודית הגיע לחגיגות. מגיב ימני כתב: "למה ח"כ חייב שיהיו לו חברים הומואים". "זה עשה לי בום בבטן", אומר דפנה. "הבנתי שהוא לא רואה אותנו כבני אדם אלא רק כהומואים. לא עלה על דעתו שהומואים באים כמו אנשים אחרים שמוזמנים? אם בן־הזוג שלי בקשר טוב עם בן־גביר, מה קשורה המשיכה המינית שלו? זה הציק לי מאוד".
מול תגובות כאלה, אתה לא חש לפעמים כעלה תאנה?
"אני לא חושב שאני עלה תאנה. כשבן־גביר ביקר אצלי בבית התווכחתי איתו על טיפולי המרה. שאלתי אותו איך הוא יכול להיות בעד משהו שרוצח את הנפש. יש לנו אידאולוגיה שונה וחילוקי דעות, אבל רק בשיח משותף אפשר להתקדם ולחיות יחד. גם סמוטריץ' וּוסרלאוף היו אצלנו בבית. הם יודעים שאנחנו הומואים, אנחנו לא מסתירים את זה. יש לי דגל גאווה בטוויטר (ליד שם המשתמש, ב"ק). בסוף צריך לנהל שיח ולא לפסול אוטומטית כל מי שחולק עליי.
"כשח"כ וסרלאוף אמר לערוץ 12 שדעתו לא נוחה מהמצעד אבל הוא מתנגד לביטולו, חתכו את החלק השני של המשפט והוציאו כותרת כאילו הוא נגד מצעד הגאווה. מזה הם חיים, מליבוי השנאה. ובכלל, מה הבעיה להיות נגד? אני נגד המצעד. אני לא בעד החגיגה הזאת, ולא חושב שזה תורם לנו. ואני גם חושב שלא רלוונטי מה אני חושב, ואם מישהו חושב אחרת ורוצה לחגוג ולצעוד, שיעשה מה שבא לו. אבל למה לא לגיטימי לחשוב אחרת ולהביע דעה נגד המצעד? המצעד בירושלים הוא בצניעות ולא עובר במקומות חרדיים. לי אישית אין בעיה איתו.
"אני ממשפחה חרדית. כל השנים, מאז שהייתי קטן ועד שיצאתי מהארון, לדודים הלא דתיים שלי היו אמירות הומופוביות. כשיצאתי אבא שלי שלח לי הודעה עם משהו על רשעים. היום הוא מקבל אותי אף על פי שהוא לא מסכים איתי. היה לי בן דוד שגרתי אצלו ואמר שיזרוק אותי מהבית אם אני הומו, ולא רק שהיום אנחנו בקשר מצוין, החבר הכי טוב שלו הוא הומו.
"חייבים ליצור חיבורים גם עם אנשים שלא מסכימים איתנו. אי אפשר להגיד בכפייה 'תאהבו אותנו'. אני חושב שהנוכחות שלנו דווקא באזורים האלו, כשרואים שאנחנו בסך הכול בני אדם שחיים כמו כולם, עושה את השינוי. אפשר לומר שאני גשר. ברגע שאנשים שבאופן טבעי מתנגדים אלינו ולאורח החיים שלנו פוגשים אותנו, האנטי יורד.
"לפני עשר שנים והיום – זה עולם אחר. לא הכול מושלם, אבל מי חלם על מה שקורה היום? לא חלמתי שבן־גביר יגיד 'ההומואים אחים שלי', 'אני אחבק את הבן שלי אם הוא יהיה הומו'. יש לי חברים דתיים וחרדים שהכרתי בטוויטר, ואני נפגש איתם בחיים עצמם. לא דתיים לייט אלא חבר'ה מהתנחלויות, ואין להם שוב בעיה עם זה שאני הומו. זה מפוצץ לי את המוח. הרבה פעמים אני לא מצליח לעכל שאנחנו בעידן שזה אשכרה קורה. לפני עשר שנים לא חלמתי שזה יכול לקרות. ימות המשיח.
"ארנון סגל עוקב אחריי בטוויטר. עליתי איתו להר הבית, זה לא מזיז לו. הוא מסתכל עליי כבן אדם, כמו שמסתכלים על חילונים מחללי שבת. לא מעניין אותו מה אנחנו עושים בחיים הפרטים שלנו. אז יש חילוקי דעות על הרמה הציבורית. אם ניקח לדוגמה את סוגיית התחבורה בשבת, האם אני שונא את כל מי שרוצה תחב"צ בשבת? למה על כל דבר אחר אפשר לנהל שיח, אבל כשזה מגיע ללהט"ב – על זה אי אפשר לדבר?
"כל שנה האלימות כלפי להט"בים עולה, אף פעם זה לא יורד. גם השנה – הייתה שנה וחצי ממשלה של שמאל, לא? – עדיין יש עלייה ברמת האלימות כלפי להט"בים. אני לא רוצה להגיד משהו שמפקפק בנתון הזה, אבל צריך להבין על איזו אלימות מדובר. אין ספק שצריך לטפל באלימות כלפי להט"בים אבל אגיד משהו קצת בוטה: לארגוני להט"בים יש אינטרס לתחזק את האלימות הזו. בלעדיה, אין להם הצדקה".
מה אומר הנתון הזה של עלייה באלימות כלפי להט"בים?
"אני לא יודע בוודאות, אבל לדעתי יש הזניה של המילה הומופוביה. כל דבר הופך להומופוביה. אם יש אנשים שמתנגדים ללימודי מגדר בגיל שש, זה אומר שהם הומופובים? לא חייבים להסכים עם כל מה שארגוני הלהט"ב משווקים. נגיד שאני נגד שתי מדינות – זה אומר שאני שונא אנשי שמאל ושאני שמאלופוב? כל מי שלא מסכים עם ארגוני הלהט"ב בכל דבר, הופך להומופוב".
עניין של סדר עדיפויות
הדיסוננס שלו כלהט"ב ימני מורגש במיוחד כשהוא מגיע לקלפי, אך דפנה פותר את העניין בדרכו. "כל אחד מצביע בשביל כמה דברים. להומו שמאלני יותר קל ממני, אבל מה לעשות, אני לא שמאלני, אז אני צריך להצביע לרע במיעוטו. מה יותר משפיע לי על החיים? שאשלם פחות מיסים לדוגמה ושדברים יעלו לי פחות כסף, או שאוכל להתחתן במדינה – משהו שארצה לעשות פעם אחת? בסדר העדיפויות שלי יש דברים שנמצאים גבוה יותר מנישואים אזרחיים. אנחנו גרים בדרום תל־אביב, בשכונה שיש בה דקירות שלוש פעמים בשבוע. יש פה פשיעה גבוהה מאוד בגלל אוכלוסיית המסתננים. זה משפיע על הביטחון האישי יותר מכל דבר אחר, וזה חשוב לי יותר משאוכל להתחתן במדינה. אגב, גם ממשלת השמאל לא העבירה חוק פונדקאות. מי שכן נתן בסוף את הפונדקאות היה בג"ץ, ולכן אפילו את זה כבר יש לי".
ואיך אתה מתייחס לח"כ אבי מעוז?
מתברר שלזהות המינית יש בכל זאת השפעה על הפתק שמשלשל דפנה. "לא הצבעתי לציונות הדתית", הוא אומר. "זו פעם ראשונה שהצבעתי לליכוד, בגלל אנשים כמו מעוז. לא הייתי מסוגל לתת את הקול שלי לאדם שכל מהותו היא להילחם בי ובאנשים כמוני. זה כבר קו אדום שלי".
לשלג בן שטרית, לעומת זאת, יש דעה שונה גם בעניין הזה: "אבי מעוז בא לתקן דברים במערכת החינוך שגם בעיניי הם לא טובים. באים לבתי ספר ערביים או דרוזיים ומשכנעים אותם לא להתגייס. לוקחים את הילדים לחקור כפר מלפני קום המדינה, או עושים 'יום בעקבות הפליט' בדרום תל־אביב. את זה הוא בא לתקן, ואני בעד התיקונים האלה".
התפיסה שלהט"ב צריך להחזיק בדעות שמאל, אומרת בין השורות שכלהט"ב ימני אתה בעצם יורק לבאר שממנה אתה שותה. בעבר הלא מאוד רחוק יחסים הומוסקסואליים היו עבירה על חוק, ומי שפעל לשינוי היה השמאל. אפשר להבין את החשש מצעידה לאחור?
דפנה: "בגלל שאני הומו אני מחויב לשמאל כי פעם שולמית אלוני ביטלה את איסור משכב זכר? כדאי להזכיר שגם שפי פז נשכבה על הגדר הרבה לפני כל המפונקים היום, וגם אותה תוקפים משמאל אפילו שהיא בת שבעים. היא הייתה במצעדי גאווה כשהם עוד היו הפגנה ולא מסיבה, אבל בעבר היא הייתה בצד הנכון ועכשיו לא. אני בהחלט מבין את הפחד, גם אם אני חושב שהוא לא מוצדק, בדיוק כמו שלי יש חשש מממשלות שמאל שיחזירו אותנו לאחור. ועם זאת, אני לא קורא לאנשי שמאל תומכי טרור או משת"פים של מחבלים, אלא מבין שיש להם השקפת עולם אחרת משלי".
ד"ר כהן: "אני מבין את האינטרסים של אנשים לעורר חרדות כאלה, אבל הם משוללים כל בסיס עובדתי. יש פה אינטרסים כלכליים ופוליטיים ותו לא. ניצול של מצוקה אמיתית כדי לעורר חרדות ופחדים הוא מבחיל בעיניי".
"ממה שאני מכיר דרך התקשורת – שכן מעולם לא ניהלתי שיחה עם מעוז – אני לא מכבד את הדעות שלו ואין לי משהו חיובי להגיד עליו. מותר לו לחשוב מה הוא רוצה, השאלה מה אדם מדבר ומה הוא עושה. אבי מעוז השכיל לא לכרוך סוגיות להט"ביות בהסכמים הקואליציוניים עם הליכוד. הוא יודע שמדובר במאבק של מיעוט שבמיעוט אפילו בקרב הימין המתנחלי. הוא יודע שדעותיו הן במיעוט – אז הוא אומר את זה, אני כן אקדם דברים שקשורים לסוגיות הזהות היהודית-לאומית של המדינה, שעם רובן אני מסכים".
החוק אינו חזות הכול
בעיני ד"ר כהן, אוחנה אחראי במידה רבה לשינוי בקרב הימין ביחס ללהט"בים. "בן־גביר פעל באופן פומבי נגד סוגיות להט"ביות והיה אחד מנושאי הדגל בעניין הזה, והיום הוא לא מזכיר את העובדה הזו. אני חושב שזה נבע מחוסר היכרות מוחלט, ומה שגרם לשינוי אצל בן־גביר, שמייצג מהבחינה הזו מגזר שלם, הוא גם ההיכרות שלו עם אמיר אוחנה. פתאום רואים בהפגנות הימין הומואים ימנים מ'גאווה בליכוד' או קבוצות אחרות, ומבינים שבסך הכול מדובר בסוגיית פרט שלא אמורה לעניין את בן־גביר ודומיו. ברגע שהאסימון הזה נופל, נופל גם השיח הרעיל נגד להט"ב.
"אני לא בא להמיר דת של אף אחד. הדרך היחידה להגיע לשינויים אמיתיים היא שכולם יראו הומואים ולסביות בכל מקום – בכל ישיבה, בכל אולפנה ובכל יחידה בצבא. יש סוגיות הלכתיות שאני לא מתיימר לפתור. יש הומואים דתיים ורבנים שעוסקים בזה, אבל בעזרת פתיחות והידברות אפשר להבין מהן הסוגיות שמטרידות כל אחד מהצדדים ואיך אפשר לפתור אותן".
ומה בנוגע לחקיקה פרו־להט"בית?
"אני ובן זוגי חיים יחד כמעט 24 שנים", אומר ד"ר אוון כהן. "התחתַנו כדת משה בטורונטו לפני תשע שנים, בשביל הכיף. זה לא היה מאוד חשוב בעבורי. חקיקה של נישואים אזרחיים לא תשנה את היומיום שלי, אבל יש אנשים שזה מאוד חשוב להם, ואני בעדם. לכן מפריע לי שאי אפשר להתחתן בארץ בנישואים אזרחיים, זו תקלה, אנחנו בין המדינות היחידות בעולם בעניין הזה, ובעיניי זה בכלל לא קשור ללהט"ב. אני לא חושב שנישואים אזרחיים יפגעו בזהות היהודית של המדינה. "הקונספט של ידועים בציבור חל גם על הומואים, וידועים בציבור מקבלים 99 אחוזים מכל מה שזוג נשוי סטרייט מקבל. יש דברים, ממש בשוליים, שכאילו על פי חוק לא מקבלים, וגם הסוגיות ההצהרתיות שלא נפתרו ברמת החוק נפתרו בשטח. למשל נושא הזכויות הרפואיות. אם חלילה יקרה משהו, ייתנו לי ללוות את בן הזוג שלי אפילו שעל פי חוק אני לא בן זוג ממדרגה ראשונה.
"אני חושב שחקיקה פרו־להט"בית תגרום ליותר איבה ושנאה, ולא תפתור שום דבר. היא לא נצרכת והיא בגדר התרסה בעיניי. יש מעט מאוד סוגיות שצריך לחוקק בהן כדי להגן על זכויות להט"ב. יש הרבה מאוד הומופוביה, אבל זה לא ישתנה בעקבות חקיקה ופעילות בכנסת. מה שישנה הוא היכרות עם אנשים כמו אמיר או כמוני, או עם פעילים הומואים אחרים בימין שיגיעו לאולפנה, ליחידה צבאית או לרב כלשהו ופשוט ידברו איתם. לא 'אנחנו דורשים', אלא 'בוא תכיר, תראה במה מדובר
