שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, סגנית הנשיא השופטת יהודית שבח, השופט יונה אטדגי והשופטת שלומית יעקובביץ, קיבלו את ערעורם של עו"ד יוסי כהן ותנועת הליכוד על פסק דינו של בימ"ש השלום בהרצליה שחייב אותם לפצות את אב הבית במעון ראש הממשלה לשעבר, מני נפתלי, בגין לשון הרע. נפתלי אף ישלם לליכוד 10,000 ש"ח הוצאות משפט.
האירועים סביבם נסובה התביעה התרחשו בשנת 2015, ערב הבחירות לכנסת העשרים, ימי הסערה הציבורית סביב "פרשת המעונות", פרסום דו"ח מבקר המדינה שדן בהוצאות אחזקת המעון הרשמי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וסביב התפטרותו של אב-הבית של המעון מני נפתלי.
נפתלי הגיש לבית המשפט השלום תביעה לשון הרע על סך חצי מיליון ש"ח נגד שבעה נתבעים: ניר חפץ – מנהל קמפיין הליכוד בשעתו שנמחק בהמשך מהתביעה, עו"ד דוד שמרון; עו"ד שולמית אשבול; עו"ד יוסי כהן, הליכוד- תנועה לאומית ליברלית, אמנון זכאי, ועופרה שמעוני.
את התביעה נגד כהן ביסס נפתלי על חמישה משפטים שאמר כהן בראיון לאחד מערוצי הטלויזיה בחודש פברואר 2015 ושכוונו אליו: "אני באתי לומר לכל עם ישראל שמדובר באדם שאסור להאמין לו וזה כעו"ד, לא הייתי מעיז להחתים אותו על תצהיר ויש לי ראיות מפרוטוקולים להליך פלילי"; "…פנו אלי עשרות אנשים…והציבו בידי ראיות חותכות שמדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי"; "בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת"; "הוא נהג לשים מוצרים שלא היו נחוצים"; "הוא הוציא (הוצאות כספיות) והוא עשה זאת בכוונה";
בית המשפט השלום קבע כי שלושת המשפטים האחרונים מתוך החמישה שאמר כהן, שעוסקים בגידול שחל בהוצאות אחזקת מעון ראש הממשלה בתקופה בה היה נפתלי אב הבית, ובאחריותו של נפתלי לגידול הזה – הם נכונים, ולפיכך חלה עליהם הגנת האמת: "החלקים בפרסום הנוגעים להוצאות המעון הרשמי, אשר כפי שנטען בפרסום עלו בתקופת כהונתו של התובע כאב בית וירדו לאחר מכן, מדובר בפרסום שהינו אמת".
עם זאת, בית המשפט דחה את טענת כהן לפיה גם המלה הנוספת שאמר "בכוונה" היא אמת, וקבע כי לא מצא בחומר הראיות "כל אינדיקציה, שלא לומר הוכחה" שנפתלי עשה את מה שעשה "בכוונה".
בית המשפט גם דחה את טענת כהן להגנת האמת בכל הנוגע לשני המשפטים הראשונים שאמר, שעוסקים בנפתלי האיש, וקבע כי "…לא עולה מהם כי התובע [נפתלי] הינו אדם שקרן, ובוודאי שלא 'כזבן מועד'" (סעיף 195 לפסה"ד). בית משפט השלום סבר שנפתלי הוא "דווקא אדם ערכי ואמין" (סעיף 261 לפסה"ד).
כהן לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור. בערעור טען כי הוכיח שכל חמשת המשפטים שאמר, עליהם התבססה תביעת נפתלי נגדו – הם אמת לאמיתה, גם שני המשפטים הראשונים וגם המלה "בכוונה".
כהן התמקד בערעור בשתי טענות: האחת- שבית המשפט השלום התעלם התעלמות מוחלטת משורה ארוכה של עדויות [עדות עו"ד שניידר על אלימות מצד נפתלי, ועדות עובדת המעון על אלימות מינית מצד נפתלי] שסותרות סתירה מוחלטת את המסקנה שהסיק בימ"ש השלום, בטעות, לפיה נפתלי הוא איש "אמין וערכי"; השנייה – שגם אם בית המשפט שלערעור לא יתערב בהערכת העדויות, עדיין המסקנות של בימ"ש השלום לא מתיישבות עם הממצאים העובדתיים שהוא בעצמו קבע.
הרכב השופטים בערעור דחה את בקשת כהן להעריך מחדש את העדויות, כולל ביחס לעדות של עו"ד שניידר וביחס לעדות של עובדת המעון, בנימוק ש"לא יהא זה נכון שערכאת הערעור תבכר את התרשמותה מהכתובים ותעדיפנה על פני התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מן העדים בשר ודם וממהימנותם"
עם זאת, קיבל הרכב הערעורים את טענת כהן לפיה המסקנה שהסיק בימ"ש השלום, לפיה דחה את טענת כהן להגנת האמת, ולפיה קבע שנפתלי הוא "אדם אמין וערכי" – סותרת את הממצאים העובדתיים כפי שבימ"ש השלום קבע בעצמו, גם מבלי שערכאת הערעור תתערב בממצאי העובדה שנקבעו ע"י בימ"ש השלום.
הרכב הערעורים קבע שגם בית משפט השלום הכיר בעובדה שנפתלי זייף מסמכים, עיוות נתונים, הזנת מספר שעות עבודה שקרי, אי אמירת כל האמת, ועוד – כדי לקבוע שכהן הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת, שהוא נכנס תחת הגנת האמת.
הרכב הערעורים אף פסק שגם דחיית הגנת האמת בקשר למלה "בכוונה" סותרת קביעה קודמת של בימ"ש השלום לפיה נפתלי "ביצע בעצמו פעולות שגרמו להגדלת ההוצאות בידיעה ובמודעות כי פעולות אלו אסורות" (סעיף 166 לפסה"ד), וכי "ידע היטב כי הן אינן תקינות או אינן חוקיות" (סעיף 178 לפסה"ד), שהרי "ידיעה", "מודעות", ו"כוונה" – הן סוגים שונים של מצב נפשי, ואין הבדל, בהקשר של חוק לשון הרע, בין אמירה לפיה הדברים נעשו בכוונה, לבין הקביעה של בימ"ש שלום לפיה הדברים נעשו "בידיעה היטב" אף "במודעות".
עוד קבע הרכב הערעורים כי בפרסום של כהן היה "עניין ציבורי" וזאת מכיוון שנפתלי "כרוך עם אנשים אחרים שאין מחלוקת לגבי היותם דמויות ציבוריות", וגם לאור מקום עבודתו של נפתלי, היותו אב הבית של המעון, התביעה שהגיש נפתלי נגד אשת ראש הממשלה המכהן, דו"ח מבקר המדינה על המעון, והיות התקופה תקופת בחירות.
את תביעתו נגד הליכוד סמך נפתלי על שלושה משפטים שהופיעו בפוסט שבעמוד הפייסבוק של הליכוד, ואלו הם: "ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי", "עובד ממורמר לשעבר", "המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה".
בימ"ש השלום קבע כי המשפט הראשון אודות הגידול בהוצאות המעון הוא אמת, אך לגבי המשפטים השני והשלישי קבע כי הליכוד "לא הוכיחה כי דברים אלו הינם אמת". בימ"ש השלום אף דחה את טענת הגנת תום הלב שהעלה הליכוד.
הליכוד טען שהמשפטים שצוטטו מהפוסט שלה כלל אינם לשון הרע; כי הדברים הם אמת לאמיתה; וכי למצער חלה עליהם הגנת סעיף 15(2) לחוק משהיחסים שבינה לבין האנשים אליהם כוון הפוסט הטילו עליה "חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום", אף הגנת סעיף 15(10) לחוק לפיה הפרסום נעשה "כדי לגנות או להכחיש לשון הרע" שפורסמה עליה קודם לכן.
הרכב הערעורים פסק שמסקנת בימ"ש שלום לפיה הליכוד לא הוכיחה את הגנת האמת סותרת את קביעתו הקודמת של בימ"ש השלום לפיה נפתלי "היה שותף מלא לזיוף מסמכים וזאת על מנת להוציא כסף מחשבות משרד ראש הממשלה שלא כדין" (סעיף 166 לפסה"ד), ולפיה נפתלי "… דיווח שעות לא נכונות של עובדים" והודה ש" פעל שלא כדין…" ( סעיף 168 לפסה"ד).
כן פסק הרכב הערעורים כי חלה על אמירת הליכוד הגנת תום הלב שסעיף 15(2) לחוק לאור הצטברות הנתונים: מועד הפרסום –במהלך תקופת בחירות ואחרי פרסום דוח מבקר המדינה המתייחס למעון; מיקום הפרסום –בדף הפייסבוק של מפלגת הליכוד; היעד- וכוון לקהל בוחריה; מבצע הפרסום – הפרסום נעשה בשמה של מפלגה, במובחן מפרסום שנעשה ע"י אדם פרטי; ותוכן הפרסום – התמודדות עם אמירות המיוחסות לפעילות ציבורית המכוונת נגד המפלגה. ההרכב פסק כי "כל אלו בהצטברותם עולים כדי נורמה בין הליכוד לבוחריו שחייבה את הליכוד ליתן הסברים לדוח המבקר ולביקורית שנשמעה מפי נפתלי על המתרחש במעון וזכתה לפרסום בתקשורת".
עוד פסק הרכב הערעורים כי הליכוד עמד דרישת תום הלב משהפרסום "לא כולל תוכן פוגעני מחמיר" [שהרי אם לא היה פוגעני לגמרי – לא היה מדובר בלשון הרע], כי מניתוח הפוסט עולה שעיקר הפוסט כוון לדו"ח המבקר ולניסיון להתמודד עם מה שנקבע בו, וכי ההתייחסות לנפתלי בפוסט היא שולית, הוא אינו הנושא שלו, גם לא נושא משני, ולא כוון אישית נגדו. הרכב הערעורים העיר שלא מצא בפוסט את אותה ה"לשון בוטה ואגרסיבית" שבימ"ש קמא ציין שראה בו.
חיובם של כהן והליכוד לפצות את נפתלי – בוטל, תוך שהרכב הערעורים העיר כי "אין לקרוא בתוצאת הערעורים את שאין בה, גם לא הבעת עמדה, לכאן או לכאן, בכל הנוגע למכלול הנושאים שנדונו בבית משפט קמא ושלא נדרשו להכרעה בענייננו".
