שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה ח"כ אופיר אקוניס הודיע אתמול שימנה את גדי אריאלי, מנכ"ל הליכוד לשעבר, למנכ"ל משרדו, זאת לאחר שהמועמדת הקודמת לתפקיד, ח"כ לשעבר אוסנת מארק, הודיעה שלשום שתוותר על ניהול המשרד. מארק, כך נודע, הקדימה את ההודעה על פסילתה בידי ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה.
הסערה שעורר המאבק על מינוי מארק הצטרפה למהומה שפרצה על רקע החלטתה של שרת התחבורה הנכנסת, מירי רגב, למנות את פעיל הליכוד משה בן־זקן למנכ"ל משרדה. גם המינוי הזה נפסל, אך רגב התעקשה לקדם אותו לדיון בממשלה. היא ויתרה עליו (זמנית) לאחר שהבינה שהמינוי ייפסל בכל מקרה בבג"ץ. במקום זאת ימונה בן־זקן לממלא מקום המשנה למנכ"ל המשרד.
במקביל לדיווחים על המועמדים שנפסלו, שלשום נמסר כי אלעד מלכא, מועמדו של שלמה קרעי למנכ"ל משרד התקשורת, יתקשה לעבור את ועדת המינויים ולהתמודד עם הטענה כי אין לו די ניסיון למלא את התפקיד. קרעי הבטיח להמשיך לקדם את המינוי בכל מקרה.
יירוטי המינויים הללו העלו לכותרות את עבודתה הנסתרת של ועדת המינויים. בראש הוועדה, הפועלת בקומה השלישית במשרד ראש הממשלה, עומד נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ. מלבדו חברים בה 11 חברים מתחלפים, כאשר בכל דיון יושבים לצידו שני נציגים מתוך הרשימה, גבר ואישה, על פי סבב קבוע.
הוועדה החלה לפעול בראשית שנות האלפיים, בהתאם להחלטת הממשלה. על פי הנוהל, בכל פעם ששר מבקש למנות מנכ"ל במשרדו, הוא מחויב להגיש את המועמדות לוועדה.
הוועדה בודקת שני תנאים מרכזיים: האם המועמד מחזיק בתואר אקדמי, והאם הוא בעל ניסיון בניהול. ואולם הניסוח הכוללני של המונח "ניסיון ניהולי", מאפשר לחברי הוועדה לבדוק שלל כישורים ותכונות אישיות, בהם למשל ייצוגיות ויכולת לנהל משא ומתן.
לאחר שנציב שירות המדינה מקבל בקשה רשמית מאחד השרים לבדוק מועמד מסוים, הוא מבקש חוות דעת מהלשכה המשפטית של הנציבות. זו פותחת בבדיקת הרקע של המועמד – כולל עברו הפלילי וכן עברו המשמעתי, במקרה שמדובר בעובד מדינה או בבכיר לשעבר בצה"ל או במועצה מקומית. נבדקים גם דו"חות רלוונטיים של מבקר המדינה ככל שיש כאלה, וכן הליכים אזרחיים שהמועמדים מתבקשים להצהיר עליהם. לאחר שכלל התנאים הללו נבדקו לשביעות רצונו של הנציב, הוא מפרסם חוות דעת הקובעת כי אין מניע לקבוע דיון בעניינו של המועמד.
בעבר אישרה הוועדה במקרים חריגים את מינויו של מועמד שאינו בעל תואר אקדמי מתאים, אך בעל ניסיון מקצועי של שמונה שנים לפחות בעבודה עם המשרד המיועד. ואולם, במקרה שבו עולה כלפי המועמד טענה בדבר קיומה של זיקה פוליטית, על הוועדה "לבחון בהקפדה יתרה את כישוריו המקצועיים והניהוליים ואת התאמתו לתפקיד, כדי להבטיח שהמניע הפוליטי אינו מכריע בבחירתו".
"שרים ממנים מנכ"לים חסרי ניסיון וכישורים משום שהמינויים האלה משתלמים להם פוליטית", אומר למקור ראשון מנכ"ל משרד ממשלתי לשעבר. "גם בוועדה יש בהחלט פוליטיקה, אבל חייבת להיות ועדה. אי אפשר להשאיר את מדינת ישראל ללא ועדה, ולתת לשרים להחליט על המינויים שלהם בעצמם".
נגד ועדת המינויים, שהגדרת תפקידה היא "להבטיח את טוהר המינוי המוצע", הועלו בעבר טענות על התנהלות סמויה ונטולת שקיפות. רשימת נציגי הציבור שחברים בה אינה מפורסמת באופן מסודר, ומסמכים שונים על פעילותה הועברו אלינו רק לאחר הגשת בקשה רשמית לגורמים מוסמכים.
"קשה להבין מי נמצא בוועדה הזאת", אומר אסף שפירא, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "החלטותיה מדווחות, אבל לא מצורפות להן נימוקים. היא מוסתרת מעיני הציבור. יש נהלים כלליים גלויים שפרסם היועץ המשפטי לממשלה, אבל כל מה שקשור לעבודת הוועדה עצמה חסוי. המצב הזה לא תקין ולא מחזק את אמון הציבור בתהליך. מדוע פסלה הוועדה את המועמד של רגב? אי אפשר לדעת".
בכיר לשעבר בנציבות שירות המדינה טוען שהסיבה לחיסיון ההליך היא דווקא כדי להגן על המועמדים ולשמור על כבודם ופרטיותם: "ההחלטה עצמה לא מתפרסמת מאחר שהוועדה דנה באדם פרטי. ההחלטה מגיעה רק למי שמוכרחים לקרוא אותה – חברי הממשלה". לדבריו, אם חוות הדעת יתפרסמו, ייתכן שמועמדים ראויים יימנעו מהגשת שמם מחשש שנימוקי פסילתם יפורסמו.
מייעצת או מחייבת?
11 חבריה המתחלפים של הוועדה נבחרים בידי הממשלה. בשנה וחצי האחרונות הצליחו ראשי הממשלה הקודמים, נפתלי בנט ויאיר לפיד, למנות לוועדה שמונה נציגים משלהם. כלומר, כיום נותרו שלושה נציגים בלבד מתקופות הכהונה הקודמות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
חברי הוועדה הם משפטנים, כלכלנים וראשי חברות גדולות במשק. מבירורים שעשינו עולה כי החברים שמונו בתקופת בנט־לפיד הם יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר לשעבר; מיכל הלפרין, לשעבר ראש רשות התחרות; ד"ר יורם טורבוביץ', יושב ראש דלק אנרגיה, שכיהן בעבר כראש לשכתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט וכממונה על ההגבלים העסקיים; שרית גולדשטיין, מנכ"לית "מקווה ישראל" ובעבר סמנכ"לית משרד ירושלים ומורשת; השופטת בדימוס שרה פריש; אמיר לוי, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר וכיום מנכ"ל קרן ספרה; ועו"ד שרית דנה, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
שלושת הנציגים שמונו בתקופת נתניהו ונותרו בתפקידם הם אלי כהן, שהיה בעבר מנכ"ל משרד התיירות, מנכ"ל חברת מקורות, הממונה על השכר במשרד האוצר ויועצו של נתניהו; נגה קינן, מייסדת פורום מנהלי כספים ראשיים; ויוחנן לוקר, מזכירו הצבאי לשעבר של נתניהו, יו"ר שירותי בריאות כללית וקודם לכן יו"ר כימיקלים לישראל.
חברי הוועדה מקבלים שכר לפי יום: על השתתפות בישיבה אחת באותו יום יקבל הנציג 474 שקלים, על שתיים 711 שקלים, ועל שלוש – 853 שקלים. צריך לומר שכיוון שמדובר באישים בכירים ואמידים, מדובר בעבודה התנדבותית במידה רבה. בהנחיות הנציבות נאמר כי על חברי הוועדה מוטלת אחריות לפעול בהתאם להתחייבותם ולהימנע מניגוד עניינים. חבר ועדה שמצוי בניגוד עניינים, או שיש לו ספק באשר לניגוד עניינים אפשרי, נדרש להודיע על כך מיד ליועץ המשפטי של הנציבות, ולפעול בהתאם להנחיותיו.
ברקע עבודת הוועדה מתקיים ויכוח עקרוני בשאלה אם קביעותיה הן בגדר המלצות בלבד, או שמא החלטות המחייבות את חברי הממשלה. רגב צידדה בעמדה השנייה, כשאמרה שהיא "מכבדת את נציב שירות המדינה ואת ועדת המינויים, אולם המלצתם ביחס להתאמת המועמד היא המלצה בלבד".
אסף שפירא, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור שהמצב מורכב יותר. "הוועדה הוקמה כוועדה מייעצת, אבל כשהיא בודקת את תנאי הסף היא לא מייעצת – אלו אמות מידה שהממשלה קבעה שאי אפשר להתמנות למנכ"ל בלעדיהם", הוא מסביר. "כשהוועדה בודקת כישורים נוספים כמו מוסר אישי, יחסי אנוש וזיקה פוליטית, אז היא באמת ועדה מייעצת. אך גם על תנאי הסף אפשר לערער".
בכיר לשעבר בנציבות אומר שהוועדה אכן מוגדרת "מייעצת", אך "הפסיקה קובעת שמשקלה של הוועדה מכריע. בלי חוות דעת שלה אי אפשר להעלות את המינוי לממשלה. היא לא מחליפה שיקול דעת, אלא משמשת כלי שבוחן אדם פרטני".
מהנוהל הרשמי של עבודת הוועדה עולה אכן כי "סמכות הוועדה בשלב בחינת תנאי הכשירות היא סמכות החלטה – אישור או פסילה, ולא סמכות המלצה גרידא. לעומת זאת, בשלב בחינת מידת התאמתו של המועמד, סמכות הוועדה היא מתן המלצה בלבד. יחד עם זאת, הממשלה היא הגורם המחליט בדבר המינוי ושיקול הדעת הסופי בעניין".
אם בוחנים את פעילות הוועדה בשנים שחלפו מאז הקמתה, אפשר להתרשם שהיא מיעטה לפסול מועמדים, ולרוב המינויים מאושרים בלי שנשמעות נגדם טענות ובלי לעורר סערות תקשורתיות. אך כפי שעולה מהמקרים של משה בן־זקן ואוסנת מארק, כאשר עולים קשיים במינוי – התהליך הסמוי בהחלט יוצא לאוויר העולם ומחולל רעש.
