"מה אתן עושות פה?" שאלו אותנו הגברים ההמומים כשנכנסו בשערי מתחם האירועים "וילה נונה" בקיסריה. לרגע הרגשנו כמו צלם בהיכל, כאילו הפרנו את שלוותם וחדרנו לאינטימיות שלהם. ולא מדובר בהנחה משוללת יסוד – זה בדיוק מה שעשינו.
"כשנשים מופיעות בסביבה, גברים מתחילים להתנהג אחרת", אמר לי אחד מהם ולגם מבקבוק הבירה שלו. כך, פחות או יותר, נראה מפגש פתיחת השנה האזרחית של "שומרי האש" – מיזם שמפגיש גברים בכל הארץ בפורמט של "מעגלי גברים". התופעה הולכת וצוברת פופולריות בשנים האחרונות, ונחשבת למעין גרסה גברית לאירועי העצמה נשית.
"הרעיון הגיע מקבוצת פייסבוק שאשתי מנהלת, 'משחקות באש'", מספר אלון גרזון־רז מפרדס־חנה, מייסד המיזם. "לקבוצת המנהלים שם קראו 'שומרי האש', ומאוד התחברתי לביטוי הזה, כי לשמור אש זה בעצם לשמור על מין גחלת כזו אצלי. כשהלהבה גדולה אני אבא עצבני, וכשהלהבה נמוכה אני אבא מנותק. זה מגיע גם מהעולמות של השמאניזם שפגשתי. המשמעות של עבודה עם אש, איך אני שומר על הלהבה הזאת, איך אני הופך להיות בן אדם מאוזן".
במרכז הרחבה העמידו המארגנים מנדלה ענקית עם נרות דולקים ובתוכה צורות גיאומטריות שעשויות מקטניות. זה נועד בעיקר בשביל ההרגשה הטקסית, הוסבר לי, וכדי להוסיף יראת כבוד למעמד. כשהמפגשים לא מתקיימים באולם, לרוב הם מתקיים סביב מדורה. "יש משהו באש שפותח אנשים", מסביר גרזון־רז. "היא משרה אווירה מרגיעה שמתאימה להתכנסות".
הוא בן 40, במקור מהמועצה האזורית משגב בצפון, נשוי לערבה ואב לשני ילדים. לדבריו, חוויית ההתבגרות שלו לא הייתה קלה. "לרגל ברית המילה שלי, סבא שלי קנה לי כפפות אִגרוף. הן היו תלויות על החלון בבית הוריי במשך שנים, מעין הצהרה על איזה גבר אני אמור לגדול להיות. הייתה הרבה ציפייה ממני להיות גבר־גבר, לא לבכות, ואני חושב שזה משהו שהרבה גברים פוגשים בהתבגרות שלהם". בפועל, גרזון־רז מעיד שהיה ילד רגיש, רחוק מהאבטיפוס שניסו להדביק לו. "אהבתי לשחק ולהופיע ולהתחפש. השיא היה בהצגת סוף שנה בכיתה ב', כשבחרנו להעלות את שלגיה ושבעת הגמדים ואני בחרתי להיות שלגיה. שם בעצם התחילו השאלות, בעיקר מצד הסביבה הקרובה, לגבי איזה גבר אני אגדל להיות. שם גם התחילה איזו תנועה של התרחקות מעצמי ורצון להוכיח את הגבריות שלי. רציתי לרקוד בפסטיבל המחולות בכרמיאל, אבל בחרתי ללכת לחוג כדורסל".
הכמיהה להוכיח את עצמו המשיכה במהלך חייו כשבחר להתגייס לחיל השריון, שם שירת במשך עשר שנים, כולל זימון לקצונה וקורס מ"פים, תפקיד שהסתיים בטרם זמנו. "אני תמיד אומר שהמתנה הכי גדולה שקיבלתי מהצבא היא הטיפול הפסיכולוגי שמפקדים לוחמים זכאים לו בחינם. התחלתי מעיבוד החוויות הצבאיות שעברתי, ולאט־לאט גלשתי לעבר שלי, לכפפות האגרוף ולכל חוויית עיצוב האישיות. היה לי סבא סובייטי קשוח, והציפיות ממני היו מאוד ברורות".
השינוי התחיל לפני שמונה שנים, כאשר הוזמן על ידי חבר לאירוע "שיווה" בחסות עמותת "דרך הגבר" שמתקיים פעמיים בשנה. "יש שם כל מיני סדנאות של התפתחות אישית, וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לגברים שמדברים רגשות, בוכים מול כולם ומדברים על החיים שלהם באמת. בהוויה הצבאית שלי הייתי רגיל לשיחות אקטואליה ועבודה, כמעט שלא היה לי עם מי לדבר על מה שקורה לי בחיים ועל מה שעובר עליי. פתאום פגשתי אנשים שמדברים בעיקר על זה, ושם שמעתי בפעם הראשונה על המושג 'מעגל גברים'".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש.
