הייתה זו שעת בוקר בתחילת ספטמבר 1999, כאשר עשרות נהגי משאיות התקבצו בעליות לירושלים וחסמו את כביש 1 במחאה על תנאי העסקתם. אפליקציית ווייז טרם הייתה קיימת, ושוטרי אגף התנועה ניתבו את נחילי המכוניות אל כביש 443, שכבר היה בתפוסה מלאה. באותה שעה החל שופט בית המשפט העליון, אליהו מצא, בהקראת פסק דין היסטורי של הנשיא אהרן ברק, ששהה בארה"ב.
נציג העותרים, עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, היה תקוע בפקק ב־443, וכך החמיץ רגע שיא של אחד מפרויקטי הדגל שלו – עתירות נגד עינויים במסגרת חקירות שב"כ. כאשר החנה סוף סוף את רכבו בסמוך לעליון ורץ במסדרונות הריקים, נפתחו לפתע דלתות האולם ופרח פרקליטות צעיר, עו"ד ענר הלמן – כיום ראש מחלקת הבג"צים – צעד במהירות לעבר מזכירות בית המשפט. יקיר המתוח קרא לעברו: "מה התוצאה? מה התוצאה?", הלמן ענה "זה נפסל, וזה נפסל וזה נפסל".
מאוחר יותר יעמוד יקיר לצד עו"ד אביגדור פלדמן ואחרים במה שכונה אז תמונת הניצחון על השב"כ ב"בג"ץ העינויים". אלא שכיום יקיר איננו רואה באותה פסיקה סיבה למסיבה מבחינתו : "היינו תמימים. הנשיא ברק הותיר סדק קטן בשולי פסק הדין, שהמדינה הרחיבה אותו בהמשך עד כדי כך שעיוותה את פסק הדין. השופט ברק כיוון למקום אחד, אבל התוצאה של פסק הדין אפשרה את הכיוון ההפוך".
על איזה סדק מדבר יקיר? באותה פסיקה נאסרה הפעלת "אמצעים פיזיים" כלפי נחקר, אך שופטי בג"ץ קבעו כי אם חוקר שב"כ הפעיל בכל זאת אמצעים כאלה, הוא עשוי להיות מוגן מפני תביעה פלילית בשם "הגנת הצורך", אם ביצע את העינויים בשל "סכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". במילים אחרות: אסור, אבל פטור.
"אסור באיסור מוחלט להשתמש בעינויים פיזיים או נפשיים בחקירה, גם אם מדובר בחקירה של פיגוע טרור או רצח מתועב כמו במקרה של דומא", טוען יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח. "הגנת הצורך לא חלה, ואסור שתחול, על מקרה שבו רשות שלטונית מפעילה את כוח החקירה שלה ומכוונת מראש שההגנה הזאת תגן עליה. הגנת הצורך מיועדת לאדם פרטי שנתקל באירוע לא צפוי שבו הוא צריך להגן על חייו או על אחרים. לצערי, היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין לקח כמה צעדים קדימה את בג"ץ העינויים, כך שהיום בשב"כ יש מי שמכנים אותו בג"ץ ההיתרים".
אגוז קשה לפיצוח
חקירת הרצח בכפר דומא היא דוגמה לשימוש של שב"כ באלימות נגד נחקרים. כזכור, ביולי 2015 נשרפו למוות שלושה מבני משפחת דוואבשה כתוצאה מהשלכת בקבוק תבערה אל תוך ביתם בדומא. על קירות הבית נמצאו כתובות "נקמה" ואיורי מגן דוד. האירוע החמור הוגדר במערכת הביטחון כפיגוע טרור יהודי. שב"כ פתח בחקירה מאומצת בסדר עדיפות גבוה, וב־25 בנובמבר 2015 נעצר העצור הראשון, הקטין א'.
כדי להסתיר מפניו את סיבת מעצרו, ביקש שב"כ מבית המשפט הארכת מעצר בשל "הפרת צו מנהלי". בפועל הוכנס א' למעצר עם מדובבים, ולאחר כמה תרגילים קשר עצמו לאירועי תג מחיר רבים, ואף חשף את שותפיו למעשים – אולם הכחיש כל קשר לאירוע דומא. משם הועבר א' למתקן שב"כ, שם עבר חקירות אלימות הכוללות "אמצעים מיוחדים" הגורמים סבל רב. לאחר שלוש חקירות כאלה הודה א' בחלקו בתכנון הרצח בדומא.
כמה ימים אחר כך, ב־1 בדצמבר 2015, נעצר החשוד המרכזי, עמירם בן־אוליאל, בחשד שהוא שהשליך את בקבוק התבערה. בחדר החקירות התגלה בן־אוליאל כאגוז קשה לפיצוח, ושמר על זכות השתיקה. בשב"כ עברו לסדרת חקירות אלימות, ובמהלכן הודה בן־אוליאל במעשה והפליל כנראה גם את הקטין. בהמשך התקיימו גם חקירות רגילות, שבהן הודה בן־אוליאל שוב במעשה. לבסוף עבר חקירה אלימה נוספת, ולאחר הפסקה של כ־35 שעות יצא לשטח וביצע שחזור של האירוע, שבו הודה שוב ברצח. רק לאחר כל החקירות הללו וההודאות שסיפק, פגש בן־אוליאל לראשונה עורך דין.
חקירה ב"אמצעים מיוחדים", המכונה "חקירת צורך" בשל "הגנת הצורך", פירושה חקירה באמצעים אלימים, ובית המשפט אישר בעבר לנקוט אותה במקרים מיוחדים. בין האמצעים המיוחדים: מניעת שינה, סטירות, טלטולים והימצאות ממושכת בתנוחות גוף מכאיבות. הדבר חוקי אך ורק כאשר החשוד מוגדר כ"פצצה מתקתקת", כזה שחקירתו עשויה למנוע פגיעה משמעותית ולהציל חיים. כלומר, מותר לבצע חקירה אלימה רק כאשר היא נועדה לסכל אירועי טרור נוספים, כפי שחשדו החוקרים במקרה של דומא. במילים פשוטות: החקירה לא נועדה לפענח את אירוע דומא, אלא לסכל פעולות טרור דומות. חקירות כאלה הן שכיחות יחסית בנוגע לטרור ערבי, אך זו הפעם הראשונה שהן הופעלו נגד טרור יהודי.
בראשית 2016 הגישה פרקליטות מחוז מרכז כתבי אישום נגד עמירם בן־אוליאל באשמת ביצוע הרצח עצמו, ונגד הקטין באשמת סיוע לרצח. הדיונים בבית המשפט המחוזי־מרכז בלוד התנהלו בדלתיים סגורות, אולם עסקו ב"משפט זוטא", כלומר בשאלה צדדית אך קריטית שעשויה לקבוע את גורל התיק כולו. השאלה שבה נדרשו להכריע השופטים רות לורך, צבי דותן ודבורה עטר הייתה: האם עדות שהתקבלה לאחר הפעלת אמצעי חקירה מיוחדים, מעין עינויים, קבילה כראיה. סעיף 12 לפקודת הראיות קובע שהודאת חשוד תיפסל אם ניתנה שלא באופן חופשי ומרצון. מכיוון שקשה לטעון כי הודאה שנגבתה במהלך חקירה אלימה היא מרצון, נגבתה כאמור מבן־אוליאל הודאה נוספת, פרק זמן משמעותי לאחר החקירה, כדי שהתביעה תוכל לטעון כי אין קשר בין הודאת הנאשם לחקירה האלימה.
זו אינה הפעם הראשונה שבתי המשפט בישראל עסקו בשאלה. במקרה של מתכנן הפיגוע במלון 'פארק', במארס 2002, קבע בית המשפט העליון כי הודאתו של המחבל לאחר חקירה אלימה יכולה לשמש כראיה. זאת בנימוק כי הונחה תשתית ראייתית לכך שאין קשר בין ההודאה בעבירה לחקירה שקדמה לה.
מקרה נוסף הוא של עבאס אל־סיד, ששימש ראש הזרוע הצבאית של חמאס בטול־כרם, והועמד לדין כמי שיזם, ארגן והפעיל פיגועי טרור רצחניים. במסגרת חקירתו הוגדר אל־סיד על ידי השב"כ "פצצה מתקתקת", ונחקר "חקירת צורך". בשניים משלושת האישומים שהוגשו נגדו נמנע בית המשפט העליון לחלוטין מהסתמכות על הודאות הנאשם, והרשעתו התבססה על עדויות שותפיו. אך באישום השלישי לא היה די בראיות האחרות, וביחס לאישום זה נקבע כי הודאה שמסר הנאשם בפני חוקרי משטרה למעלה מ־48 שעות לאחר סיום חקירת הצורך, ניתנה "מרצון טוב וחופשי" ואפשר לקבלה כראיה. בית המשפט ציין כי החקירה נעשתה לאחר שניתנו לנאשם הפסקות מנוחה ממושכות, שבמהלכן פגש באשתו, נבדק על ידי רופא, התקלח, אכל ושתה ועוד.
חגיגה מופרזת
בחזרה לתיק דומא. רעשי רקע רבים מאוד ליוו את המשפט המתוקשר מראשיתו, והם התלהטו לקראת ההכרעה במשפט הזוטא ביום שלישי השבוע. נערי גבעות צעקו בבוקר ההכרעה לעבר בני משפחת דוואבשה: "עלי נשרף, עלי על הגריל". אביו של הנאשם א' גינה את הקריאות הללו: "בושה וחרפה, אסור שהגנה על בני תביא להקלת ראש בתוצאות המחרידות של מה שקרה בדומא", הבהיר. הסנגורים מצדם כינסו מסיבות עיתונאים וקראו להקים ועדת חקירה נגד שב"כ והפרקליטות, ולמהומה תרמו גם חברי כנסת מהרשימה הערבית המשותפת. כמה ימים קודם לכן פורסם מכתב רבנים מהציונות הדתית שקראו לעצור את משפט דומא, ופרוטוקולים חסויים ממנו הופצו בשבת האחרונה בבתי הכנסת.
התובעת בתיק, פרקליטת מחוז מרכז עו"ד רחל אבישר, קיבלה את הטלפון הראשון מהשב"כ כבר בפתח החקירה הסמויה. היא הייתה בסוד העניינים לאורך כל החקירה, ועודכנה בזמן אמת על כל התרחשות בחדר החקירות או מחוצה לו. פרשת דומא הפכה לאחד מתיקי הדגל של אבישר, לצד תיק הרצח של הילדה רוז פיזם ותיק רצח נשותיו של שמעון קופר. אבישר, כמו בכירים נוספים במשרד המשפטים, מוטרדת מכך שהחברה הישראלית עדיין לא הפנימה כי יש בעם היהודי מי שבחרו בדרך הטרור. הביקורת שלה ושל עמיתיה מכוונת גם כלפי התקשורת, שאינה מעבירה את המסר שלפיו כדי לסכל טרור יהודי יש להפעיל אותם האמצעים המופעלים לסיכול טרור ערבי.
השופטים נכנסו לאולם הממוזג בסביבות השעה 14:30. השופטת לורך התמקמה, הישירה מבט אל יושבי האולם, והחלה להקריא את תמצית ההכרעה במשפט הזוטא. העיתונאים באולם עדכנו בזריזות בטוויטר ומיהרו אל המצלמות, המיקרופונים והמקלדות כדי לפרשן את התוצאות ולקבל את תגובות התביעה וההגנה.
בפרקליטות סבורים כי בית המשפט קיבל 90 אחוזים מטענותיהם, וזוהי הערכה מדויקת למדי. השופטים נדרשו לשאלת הסבירות שבהחלטה לחקור את הנאשמים באלימות פיזית, וקבעו כי מדובר היה ב"החלטה סבירה". מה שהביא את בית המשפט להכריע כך הוא דו"ח מודיעיני שפרס בפניהם ידיעות רחבות על אודות "תשתית המרד", קרי ארגון טרור יהודי, כטענת הדו"ח.
בית המשפט אימץ את הדו"ח ואת האינדיקציות הקובעות כי שני הנאשמים, בן־אוליאל וא', אכן שייכים להתארגנות זו. "הפיגועים המפורטים מלמדים על חומרתו של האיום הנשקף מתשתית המרד, שהמשך פעילותה עלול היה להביא לפגיעה בנפש וברכוש, באופן ההופך את התשתית ליעד ראוי לסיכול", כתבו השופטים, ובכך הכשירו למעשה את טענת שב"כ כי החקירה אכן הייתה סיכולית, כלומר כזו שנועדה למנוע מעשי טרור נוספים, ולא פלילית – כדי לפענח את אירוע הרצח בדומא.
השופטים הכשירו למעשה את טענת שב"כ כי החקירה הייתה סיכולית, כלומר כזו שנועדה למנוע מעשי טרור נוספים, ולא פלילית – כדי לפענח את אירוע הרצח בדומא
השופטים קבעו כי ההודאות שנגבו "במהלך ובסמוך" לחקירות האלימות – ייפסלו. לעומת זאת, ההודאה שנתן בן־אוליאל בשחזור, שנערך כאמור זמן ממושך לאחר החקירה האלימה, כשירה לשמש כראיה, וכך גם הודאתו של הקטין בתרגיל המדובבים. השופטים העירו כי "האמצעים המיוחדים פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש. כמו כן נפגע כבודם של הנאשמים… הפגיעה מחייבת פסילת כל ההודאות שנגבו בחקירות הצורך". עם זאת קבעו כי נכון היה להפעיל את האמצעים הללו.
הסנגורים חגגו בפני המצלמות את הכרעת בית המשפט. "ההחלטה לפסול את הודאות הנאשם מתקבלת בשמחה מהולה בעצב. לקח שנתיים וחצי להגיע להכרעה שבעינינו הייתה מובנת מאליה מלכתחילה", אמר עו"ד ציון אמיר, המייצג את הקטין א' יחד עם עו"ד עדי קידר. לדברי אמיר, "משמעות ההחלטה היא דרמטית ביותר על עולם המשפט הישראלי, ולפיה על גופי החקירה – בין שמדובר במשטרה ובין שמדובר בשב"כ – לכלכל צעדיהם על פי החוק ולא להפעיל אמצעים פסולים. אנו מברכים את ביהמ"ש על אומץ ליבו".
גם עו"ד איציק בם, המייצג את עמירם בן־אוליאל יחד עם עו"ד אשר אוחיון, בירך על ההחלטה. "ברור כי שב"כ גרם כאב פיזי וסבל לנחקר כדי לגרום לו להודות. שיטת משפט המכבדת את כבוד האדם אינה יכולה להשלים עם קבלת הודאות שנגבו בעקבות גרימת סבל פיזי מכוון כראיות במשפט. החשש מפני המשך העינויים היה הטעם היחידי שמחמתו המשיך הנחקר להודות בין הסבבים של עינויים".
ואולם, מאחורי הקלעים יודעים כל הגורמים כי ההודאות שנתקבלו במהלך החקירות האלימות נפסלו כאמור, אולם החקירות עצמן הוכשרו, ובית המשפט "העניק" לתביעה הודאות אחרות כך שיוכלו להמשיך עם התיקים. בפרקליטות מעריכים כי יגיעו עם בן־אוליאל להרשעה. במקרה של הקטין – שבחקירותיו הרגילות לא קשר עצמו לאירועי דומא – סבורים בפרקליטות שהם חטפו אמנם מכה מסוימת, אך לא בעוצמה שתוריד אותם מכתב האישום.
למי עוזר התיעוד
מה שהביא את השופטים להכשיר את הודאותיו של בן־אוליאל הם סרטוני הווידאו מהחקירות. "התיעוד החזותי במהלך החקירות, שבהן מסר הנאשם הודאות מפורטות וביצע הובלה והצבעה, סיפק כלי חשוב ביותר להתרשמות בלתי אמצעית מהאווירה בחקירה ומהתנהלותו של הנאשם", כתבו. בנוגע לא', לעומת זאת, נכתב כי "בהיעדר תיעוד, ונוכח האינטנסיביות של החקירות, לא ניתן לשלול את טענות ההגנה".
"דווקא באותן חקירות שצולמו, יכלו השופטים להשתכנע אם ההודאות ניתנו מתוך לחץ", מסביר עו"ד דן יקיר. "כשיש תיעוד בלתי אמצעי, וכשאפשר לראות בעיניים ולא להסתמך רק על תיאורים, השופטים יכולים לקבל תמונה אמיתית יותר באשר להודאות שניתנו".
עו"ד יקיר מדגיש זאת משום שבאופן לא מתוכנן, זמן קצר לאחר הפיגוע בדומא הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ המבקשת לבטל הוראת שעה המקנה פטור גורף למשטרה ולשב"כ מחובת תיעוד חזותי וקולי בחקירות של חשודים בעבירות ביטחון. למרות סיווגו של פטור זה כ"הוראת שעה זמנית" ולא כחוק קבוע, הוא מוארך שוב שוב, ולמעשה מתקיים כבר 15 שנה. העתירה נידונה עדיין בבג"ץ.
לדברי יקיר, "משפט דומא מלמד שתיעוד כזה צריך להיות דווקא אינטרס של שב"כ, שכן רק בעקבותיו קיבלה השופטת את הודאות הנאשמים. מאז הגשת העתירה, שב"כ עומד על הרגליים האחוריות כדי להמשיך ולמנוע את חובת תיעוד חקירות. התיעוד נועד כדי שתהיה למבת"ן (מבקר תלונות נחקרים בשב"כ במשרד המשפטים; נ"ב) יכולת לפקח על חקירות. בשב"כ רוצים למנוע זאת".
