היא הייתה בת 12 וחצי. ילדה־נערה בכיתה ז'. גרה ביצהר, למדה בחטיבת הביניים של בית הספר באלון־מורה. זה היה אחר צהריים בחודש אייר, מאי 2005. "ניסוי כלים" קראו למבצע שארגנו פעילים נגד העקירה מחבל קטיף וצפון השומרון, שבמסגרתו חסמו מפגינים צמתים וכבישים ברחבי הארץ.
"באותו יום היינו קבוצה גדולה שיצאה מבית הספר, והצטרפנו לקבוצות אחרות שיצאו מאולפנות מסביב", משחזרת השבוע שלומית כלאב, היום תושבת קריית־ארבע. "נסענו לצומת גהה, זה היה מתואם בכל הארץ לאותה שעה. החלה הפגנה – חולצות כתומות, סרטים כתומים, שלטים וחסימת כבישים. הייתה חסימה של רבע שעה, אולי פחות. גם אם לא הצלחנו ממש לחסום את הכביש, מבחינתנו ההפגנה הייתה העניין. אם אני זוכרת נכון, המשטרה כבר חיכתה לנו שם. מהר מאוד הם עצרו את מי שהצליחו, וביניהם שבע בנות יחד. מראש החלטנו לא להזדהות. אזקו אותנו באזיקונים לבנים מפלסטיק. הביאו אותנו לחצר של משטרת פתח־תקווה, ואז לקחו אחת־אחת לחקירה. אני זוכרת משם את הפחד להישאר לבד. נעצרתי עם אחותי ועם שתי בנות דוד שלי, ולידן הרגשתי מוגנת. בחקירה היה קצת יותר מפחיד. אבל שמעתי שהן נמצאות בחדרים לידי, והבנתי שהן לא רחוקות".
במוצאי השבת שעברה, בהפגנה שהתקיימה בתל־אביב, נאמה שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה. "אנחנו מצויים בתקופה של שבר עמוק ביסודות הבניין הבסיסי החברתי של ההסכמה על ערכי היסוד של המדינה שהוצגו בהכרזת העצמאות. דמוקרטיה ערכית איננה רק רצון הרוב, יש בה גם ערכים אחרים שהרוב כפוף להם ובהם זכויות אדם, טוהר המידות והעצמאות השיפוטית", אמרה פרוקצ'יה. היא הוסיפה כי "פסקת ההתגברות שוללת למעשה את זכויות האדם הבסיסיות שלנו במשטר חופשי. היא מפקידה את ההגנה על זכויות האדם לא בידי המשפט, אלא בידי שלטון רוב מזדמן. זהו שינוי עומק בדמוקרטיה שלנו. חופש הביטוי וההפגנה, הזכות לשוויון ואיסור על אפליה, חופש הדת והמצפון, לא יהיו עוד עוגנים במשפט, אלא יהיו נתונים לרצונו המשתנה של השלטון".
ציפי לבני, שהייתה שרת המשפטים בתקופת ההתנתקות והמאבק נגדה, אמרה בקול גדול למיקרופון "אנחנו נעצור אתכם ולא נתפשר. הדמוקרטיה בישראל, החירות שלנו והזכויות שלנו הן לא מסחרה פוליטית. הם יכולים לאיים באזיקים – אנחנו לא מפחדים".
"אילה פרוקצ'יה וציפי לבני לא יבואו לחנך אותנו על זכויות אדם", אומרת כלאב (30), נשואה ואם לשבעה, מורה באולפנה בקריית־ארבע. "הן בעצמן זרקו קטינות לכלא עד תום ההליכים. מבחינתן אנחנו לא ציבור שראוי בכלל לדמוקרטיה, הדעה שלנו לא נחשבת.
"אני זוכרת את השם של פרוקצ'יה מאז, אם כי אני לא יודעת אם היא דנה בעניין שלנו כשהוא הגיע לעליון. כיוון שהיינו קטינות, בנות 12, כל הפרוטוקולים שלנו חסויים ואי אפשר למצוא במאגרים. את חלק מהפרוטוקולים קיבלנו פיזית בבית המשפט, אבל בבית המשפט העליון הדיון התקיים בלעדינו. רוח הדברים הייתה ברורה. הכול אותה ברנז'ה שמכוונת לאותו מקום. אנחנו לא צריכים להיבהל מהם. כי בסוף, אנחנו מאמינים בתורה ובמצוות, יודעים שהתורה והמצוות הן הברית האמיתית לזכויות אדם. אין מה שדואג לזכויות אדם יותר מהמוסר האלוקי, שנוצר בידי מי שברא את האדם".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
