מביתם של יהונתן ורבקה פולארד שברחביה עולה ריח של מרק עוף, ריח נורמליות של בית. בדיוק שנה עברה מאז שאסתר פולארד הלכה לעולמה ומאז שפגשתי בשבעה את פולארד, כאוב ואבל. היום הוא נראה שלו, שמח בחייו החדשים, מתבדח, יודע להעריך את היש ולהודות עליו. שום דבר לא מובן מאליו לאדם שישב בכלא שלושים שנה.
כשרבקה מגיחה אל הסלון מחויכת ומעט נבוכה, היא מברכת אותי לשלום אך נמנעת מלהתראיין, כמבקשת לא להפוך לדמות ציבורית בעצמה. "הדבר האחרון שאסתר אמרה לי היה להתחתן עם רבקה", אומר פולארד. "מי עושה דבר כזה?" הוא שואל בלי לחכות לתשובה. "עלינו לקבר של אסתר לפני שהתחתַנו. זה היה מאוד מרגש. וברגע ששמתי את ההינומה על הראש של רבקה, השמיים נפתחו. זה היה הגשם הראשון".
ספרו לי על החיים החדשים שלכם.
"היא בחרה היטב (אסתר, ב"ק). כל הדברים הנפלאים שראיתי בה, אני רואה ברבקה", אומר יהונתן, והתרגשות ניכרת בפניה של רבקה, אם לשבעה שנישאה ליהונתן אחרי שהתאלמנה. "כמו אסתר, גם היא שומרת עליי שאלך בדרך הנכונה. הן חולקות את אותה אהבה למדינה הזו, לעם הזה, לארץ שלנו. לכן אני אומר שאסתר ידעה לבחור היטב. זה גם מה שהפך את ההחלטה לקלה יותר. זה כמו חסד של אמת שהיא עשתה, כי אני מקיים את מה שהיא ביקשה. אמרתי לה 'למה שאתחתן איתה?' והיא אמרה 'אני רוצה שתהיה שמח, והאישה הזו תשמח אותך'".
אז איך נראית שגרת חייו של אדם שעשורים שלמים מחייו עברו עליו מאחורי הסורגים? הוא הולך לישון מאוחר מאוד בכל לילה, קם מוקדם בבוקר, מתפלל, נפגש כמה פעמים בשבוע עם אנשי אקדמיה במטרה לקדם רעיונות טכנולוגיים שפיתח – חלקם בתחום האנרגיה. בהם גם רעיונות שראשית עיסוקו בהם היה בימיו בצינוק, כשלא הורשה אפילו להחזיק עט והעסיק את עצמו בחשיבה בלבד, כדי לא להשתגע. הוא קורא המון, הרגל שנשאר לו מימי המאסר, שם קרא בכל יום שני ספרים מכריכה לכריכה. גם היום משתדל פולארד להקדיש שעתיים ביום ללימוד תורה ולקריאה.
בשבוע הבא יחול יום השנה למותה של אסתר. פולארד מספר שהיא כתבה לו כמעט עשרת אלפים מכתבים לכלא. הוא מחזיק בכולם ומקווה לפרסמם ביום מן הימים, כדי ש"אנשים יוכלו לראות מי היא באמת הייתה".
מי היא באמת הייתה?
"היא הייתה מצחיקה, אבל העבודה שלה בעניין שלי הייתה רצינית. יש לאנשים צד חברתי, צד אישי וצד מקצועי. אף אחד לא ראה את הצדדים האחרים שלה", מכיוון שכל חייה הושקעו במאבק הציבורי להשבתו של פולארד הביתה. אני מגלה שגם פולארד הוא אדם מצחיק מאוד. "כן, לפעמים זה קצת חולני", הוא מעיד על עצמו.
מתברר שהיא השתמשה בהומור שלה גם נגדו. כשאני שואלת אם אנשים עוצרים אותו ומבקשים סלפי, הוא עונה 'בטח' וצוחק. מתברר שאסתר אמרה לו ש"בטח" זה "לא", "אז כל פעם שבאו אליי וביקשו סלפי אמרתי 'בטח' והיא צחקה… עד שהסבירה לי".
למה בעצם אתה לא מדבר עברית?
"האמריקנים לא אפשרו לי להחזיק ספרים בעברית או לדבר עברית. גם סידור היה מחוץ לתחום. הפעם היחידה שדיברתי בעברית הייתה כשבירכתי בטלפון את אסתר שהייתה חולה מאוד, ואז הורידו לי שן", הוא אומר, מדגים הטחת אגרוף בפניו ומראה לי את השן החסרה. "אסירים מוסלמים יכלו לדבר ערבית, אסירים מקסיקנים יכלו לדבר ספרדית. הייתי היחיד שאסרו עליו לדבר בשפתו. הברכה שנתתי לאסתר הגיעה ישירות לסוכנות לביטחון לאומי, כי חשבו שאני מעביר מידע מסווג לאשתי החולה".
והיו גם דברים רציניים שאסתר לימדה אותו. "את שני הדברים שהשאירו אותי בחיים בבית הסוהר: אהבה ויראת שמיים. גברים רבים חיו שם על שנאה. שנאה יכולה להשאיר אותך בחיים זמן רב, אבל היא גם מרוקנת אותך ואתה בעצם מת".
"למדתי ממנה עוד משהו", יאמר פולארד בהמשך הריאיון. "לא מכבדים נשים במדינה הזו, על זה אני כועס", הוא אומר – בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא "לא כועס על דברים, אלא מאוכזב". "בנקודה הזו אני כועס בגלל שהיחס אליה מצד אנשי הממשלה היה כמו אל ילדה. ילדה משוגעת. הבגדים שלך יפים, התסרוקת שלך יפה, וזהו, תלכי".
אנחנו חיים במקום שיש בו הרבה מיליטריזם, שוביניזם, מאצ'ואיזם.
"אבל במסורת שלנו הנשים הן אלה שנשארו נאמנות. הגברים רדפו אחרי עגל הזהב, הנשים לא".
ניצוצות של טוב בגיהינום
השיחה עם פולארד נעה בין חייו הנוכחיים, חייו עם אסתר כאדם חופשי וחייו בכלא. בכולם נוכחת־מרחפת אסתר, לא כדמות מתה, אלא חיה מאוד. כשאני שואלת את פולארד מתי הבין שגורלו נקשר בגורלה ושהקשר ביניהם משמעותי, הוא משיב: "כשהיא הלכה 10 קילומטרים בשלג בשביל לבקר אותי. הייתה סופת שלגים. לא אפשרו ביקורים, כי אי אפשר היה להגיע. מפקד הכלא בא אליי ואמר לי 'לא תאמין, אבל אשתך כאן. אני חייב להרשות לה להיכנס כי אשתי תהרוג אותי אם היא תשמע שלא אפשרתי לה להיכנס'.
"מי עושה דבר כזה? מובן מאליו שהיא לא עשתה את זה כדי לפטפט איתי. היא עשתה את זה מאהבה אליי. זה רק דבר אחד מתוך שלל מעשים שהיא עשתה כדי להוכיח מה היא חשה כלפיי. כל דבר היה קריאת התעוררות. היא לימדה אותי לאהוב. עבור גבר, לראות נאמנות, מסירות ואומץ כאלה מאשתו – זה גילוי. לצערנו, הרבה בעלים לוקחים את נשותיהם כמובנות מאליהן. אני מעולם לא חטאתי בזה. בכל אופן, זה היה ביקור נחמד מאוד. היינו לבד חוץ מהקצין. צפינו בשלג שירד, זה היה כמו יחסים נורמליים. יכולנו לדבר. אפשרו לי לשים עליה יד. הקצין אמר 'קדימה, רק לא להתקרב יותר מדי'… חיבקתי אותה.
"הבנתי שבסוף היא צריכה לחזור הביתה ברגל כשהיא רטובה מכף רגל ועד ראש. הסתכלתי על השמש השוקעת, חשוך, קפוא. לא ידעתי מה לעשות. פתאום אחד הקצינים שהכרתי אמר לאסתר 'בואי נלך'. שאלתי אותה למה הוא מתכוון, והוא ענה 'יש לי ג'יפ 4 על 4, אקח אותה בחזרה עם העובדים שאני מחזיר'. למדתי שאפילו בגיהינום יש טוב. וכמה שהכלא היה רע, אני תמיד מכיר בכך שהם היו טובים לאסתר, כיבדו אותה, התייחסו אליה בכבוד כשהיא נכנסה. הם הבינו מי היא הייתה.
"נדיר מאוד שאישה נשארת עם אסיר במשך עשורים. בדרך כלל הן נוטשות. הם הבינו שהיא נאבקת למעני. אסירים רבים היו באים אליי ואומרים 'אתה בר מזל שאתה יודע איפה אשתך הערב. אנחנו לא יודעים. אתה יודע שהיא נאבקת למענך. אנחנו לא יודעים איפה האישה שלנו'. אבל מבחינת אסתר, המסירות שלה, המאבקים והאמונות שלה היו הרבה מעבר לסיפור שלי (המאבק לשחרורו, ב"ק), כי זה היה פוליטי".
הכאב הגדול מכולם, בלי ספק, הוא כאבו של פולארד על שאין לו ולאסתר ילדים. "לא התירו לנו – לאסתר ולי – להביא ילדים בזמן שהייתי בבית סוהר. זה שמערכת המשפט בארה"ב מונעת מאסירים פרייה ורבייה, זכויות אדם בסיסיות – זה משהו שמבלבל ישראלים. היה מקרה אחד מאוד רגיש שהאמריקנים הרשו לקצין מודיעין קובני, רוצח, ללכת לבית מלון במיאמי ולפגוש את אשתו מהוואנה כדי שהיא תיכנס להיריון. זה היה סוד שמור מאוד בזמנו. הם חששו שיהיה בלגן אם המקרה הזה ייוודע לשאר האסירים. זה מאוד הכאיב לי ופגע בי. הבאתי את המידע למדינת ישראל, וביקשתי שיעבירו בשקט בקשה. אם עושים את זה למען קובה, למה שלא יעשו את זה בעבור סוכן ישראלי? אבל המדינה לא רצתה להתערב. לא עשו כלום".
כשאני שואלת אם אנשים מבקשים להצטלם איתו פולארד עונה "בטח", וצוחק. מתברר שאסתר אמרה לו ש"בטח" זה "לא", "וכל פעם שביקשו ממני סלפי אמרתי 'בטח' והיא צחקה"
יש לך כעס על זה?
"אני מאוכזב. אני לא כועס על דברים, חוץ מעל פלאפל לא מוצלח. ידענו שאסתר חולה, וידעתי שהשעון מתקתק והזמן אוזל. היה חלון זמן שבו יכולנו להביא ילד. היא נמנעה מטיפול כימותרפי תקופה ארוכה כדי לא להרוס את הסיכוי שלה להרות, ויכול להיות שזה פגע בה בהמשך ועלה לה בחיים. עתרנו לבית המשפט העליון ותשובתו הייתה שלאסירים אין זכויות של פרייה ורבייה. אתם (האסירים, ב"ק) כלום כלום כלום. אתם לא בני אנוש, אין לכם זכויות פרייה ורבייה. אז מה יכולנו לעשות? כלום. ראינו איך הזמן עובר, ראינו שהמחלה מתקדמת והופכת קשה יותר. ההזדמנות ללדת ילדים חמקה מידינו בגלל מצבה הרפואי. אני חושב שאסתר הייתה יכולה להיות אימא מצוינת, אימא מעולה. אחרי שהיא נפטרה הייתי חייב למצוא דרך להנציח את חייה כמורה וגם להנציח את מסירותה: לילדים, לחינוך היהודי, לזהות היהודית".
לפרוס את הידע
בימים אלו עמל פולארד על הקמת מרכז חינוך על שם אסתר בתל־אביב, והוא קורא לציבור הרחב להצטרף לקמפיין גיוס הכספים להקמתו. במרכז עתידים ללמוד מאות ילדים מגיל גן ועד בר מצווה, ובינתיים הוא פועל במבנים זמניים. "אסתר חשה שצריך לתת לילדים את החינוך היהודי הטוב ביותר. למה? כי אם הם יחליטו מאוחר יותר בחיים לרדת מהדרך, לפחות הם ידעו מאיזו דרך הם יורדים. זה הכול. זה הערך של חינוך, לאפשר להחליט החלטה הגיונית. אני יודע מה אני לא אוהב ויורד ממנו, או שאני יודע שאני אוהב את זה ואני נשאר. זו הייתה האמונה הבסיסית שלה.
"בחנוכת המבנה הראשון פגשתי כמה הורים. הם לא נראו שומרי מצוות. שאלתי אותם בפשטות למה הם שולחים את הילדים שלהם לבית הספר, והם ענו שההורים שלהם מנעו מהם את ההבנה של המסורת שלהם. למה אנחנו כאן, לאן הולכים, ולשם מה אנחנו נאבקים. 'אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו אותנו את זה'.
"בשבעה אמרתי שכשתבוא הגאולה מאוד נופתע לגלות מי הם היהודים האמיתיים. אולי לא אלה עם הקפוטות, הכובעים השחורים והזקנים, אולי דווקא אלה עם עגילים באוזניים, קעקועים ובגדים מצחיקים. מי הם היהודים האמיתיים? אנחנו לא יודעים. חייבים להיזהר בכבודו של כל אחד. זה אחד מהערכים שצריך ללמד בבית ספר כזה. אני מקווה שנוכל לבנות מוסד שמלמד אחדות, כי חסרונה של אחדות הוא מה שיהרוג אותנו".
אתה לא מפחד שיגידו שאתה מקדם כפייה דתית, הדתה – עם הקמת המרכז החינוכי בתל־אביב?
"יש שתי דרכים ללמד דת – לכפות אותה או להציג אותה כעובדה, כגוף ידע. כשכופים דת על אנשים, זורעים פחד. אבל אם יש לך הבנה אמיתית של מה שאתה מאמין בו, אתה מציג אותו, ומה שהאנשים מולך מקבלים הם מקבלים. למה זה בתל־אביב? כי שם יש צורך, אבל החזון שלי לא מוגבל לשם. אם נקים מוסדות חינוכיים במקום שאין בהם צורך כזה, זו כפייה, אבל כשמקימים בית ספר כזה במקום שיש צורך – זה מעשה חיובי. כמו שאמרתי, השליחות של בית הספר היא לתת לילדים הבנה של מה שהם אולי ירצו לשמור ואולי לא. אי אפשר לדעת. אם נהיה כנים עם עצמנו בעניין, חייבים לפרוס בפני הילדים את כל הידע, כדי שיוכלו לעשות בחירה מושכלת. בהמשך החיים, זה בידיים שלהם".
אתה מודאג מהקיטוב החברתי בישראל בימים האלה?
"ההיסטוריה שלנו מלמדת שתמיד היו בינינו חילוקי דעות. עוד מימי קין והבל. אני לא מסכים פוליטית עם אנשים, אבל אני מכבד את הזכות שלהם שלא להסכים איתי. איבדנו את היכולת לכבד דעות של אנשים אחרים ששונות מהדעות שלנו. אחד הדברים שצריך ללמוד מהיהדות הוא כבוד לדעה אחרת, לאדם אחר. אז כן, אני חושש עכשיו. מאוד פוחד ממה שאני רואה, מהקיטוב בחברה. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. כל אסון שחווה העם היהודי היה תוצאה של חוסר אחדות. אם אין יחס מכבד לאחר, אין על מה לדבר.
"בישראל לא ממש מבינים את המושג דמוקרטיה. דמוקרטיה בישראל, כמו שאני רואה, זה לצעוק חזק יותר מהאחר. ראיתי את זה ברחוב. חיכיתי לאוטובוס, גבר ואישה פנו אליי ושאלו יש לי הכרת הטוב לנתניהו. אמרתי שכן, אני מכיר לו תודה על כך שפעל להביא אותי הביתה. זה הכול. נהיה בלגן גדול. שני אנשים אחרים שהיו בתחנת אוטובוס התחילו לצעוק 'לא ביבי לא ביבי לא ביבי', דוחפים זה את זה. עמדתי שם ולא האמנתי שזה מה שאני רואה. בסך הכול נשאלתי אם אני מכיר תודה לראש הממשלה שהביא אותי הביתה, וזה הסתיים בבלגן. בסוף הלכתי ברגל, לא עליתי לאוטובוס".
לא מסוגל להתפשר
לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, נפטרה אסתר בשנה שעברה בגיל 68, לאחר שנדבקה בקורונה. "כשמצבה של אסתר הידרדר, ביום האחרון לחייה, היא ביקשה ממני להוריד את המסכה שלי", מספר פולארד. "הייתי הראשון שהרשו לו להיכנס לאגף קורונה טיפול נמרץ. לבשתי מעין מדים. לא יכולתי לצאת משם במשך שלושה ימים, אחרת לא הייתי מורשה לחזור. בלי לצאת לשירותים, להתקלח, לאכול או לשתות.
"בשלב מסוים היא ביקשה שאוריד את המסכה ולי כבר לא היה אכפת. היא שאלה אותי 'מה זה פוליטיקה'. הסתכלתי עליה ואמרתי לה, 'מתוקה, לא תחיי מספיק זמן כדי שאוכל להגיד לך את ההגדרה האקדמית'. היא אמרה לי 'אני אגיד לך מה זה פוליטיקה, כי ברגע שאמות הם יבואו לקחת אותך'. היא כל הזמן שמרה עליי מפניהם. 'פוליטיקה היא אומנות הפשרה'. היא הביטה בי ושאלה: 'על מה אתה מוכן להתפשר? קבר רחל? מערת המכפלה? חברון? הר עיבל? שבת? כשרות? גירוש? הר הבית? צה"ל? על מה אתה מוכן להתפשר?'. הבטתי בה ואמרתי,'על שום דבר'. 'לכן אתה צריך להישאר עצמאי. אל לך להצטרף לשום מפלגה. אתה יכול להגיב פוליטית כאיש עצמאי, כיהודי, כישראלי, לא כליכודניק. אני מכירה אותך. אתה לא יכול למלא פקודות. אתה לא מכיר במשמעת. משמעת פוליטית. אם מנהיג המפלגה הוא משוגע או דפוק, אתה לא תלך אחריו ואתה תתחיל לדבר. תישאר עצמאי, תגיד מה שאתה רוצה כל עוד אתה עצמאי, כל עוד הנאמנות שלך היא לארץ ישראל ולעם ישראל'".
במערכת הבחירות האחרונה קרא פולארד להצביע לאיילת שקד, אך חזר בו בתוך פחות מיממה. "לגיבור ישראל כמו ג'ונתן מגיע להיות בלב הקונצנזוס ולא להפוך למטרה בשיח הרעיל של הפוליטיקה הישראלית", אמרה אז שקד.
קיבלת הצעות ממשיות להיכנס לפוליטיקה?
"כן, וזה היה מחמיא, אבל אני שמח שעמדתי בניסיון ולא נעניתי להצעות. אני לא אֶצָבַע בכנסת. אל תביני אותי לא נכון, יש אנשים טובים מאוד בכנסת. אבל בסופו של יום צריך להתפשר, ואני לא מסוגל להתפשר כשמדובר בארץ ישראל, ואסתר ידעה את זה.
"אני מדבר, מדבר הרבה. המון. אולי יותר מדי. אני מנסה לדבר אמת ולא שקר. וזה מבדיל אותי מהרבה מאוד פוליטיקאים. אני לא יכול להיות פוליטיקאי טוב".
