היא הייתה בת 12 וחצי. ילדה־נערה בכיתה ז'. גרה ביצהר, למדה בחטיבת הביניים של בית הספר באלון־מורה. זה היה אחר צהריים בחודש אייר, מאי 2005. "ניסוי כלים" קראו למבצע שארגנו פעילים נגד העקירה מחבל קטיף וצפון השומרון, שבמסגרתו חסמו מפגינים צמתים וכבישים ברחבי הארץ.
"באותו יום היינו קבוצה גדולה שיצאה מבית הספר, והצטרפנו לקבוצות אחרות שיצאו מאולפנות מסביב", משחזרת השבוע שלומית כלאב, היום תושבת קריית־ארבע. "נסענו לצומת גהה, זה היה מתואם בכל הארץ לאותה שעה. החלה הפגנה – חולצות כתומות, סרטים כתומים, שלטים וחסימת כבישים. הייתה חסימה של רבע שעה, אולי פחות. גם אם לא הצלחנו ממש לחסום את הכביש, מבחינתנו ההפגנה הייתה העניין. אם אני זוכרת נכון, המשטרה כבר חיכתה לנו שם. מהר מאוד הם עצרו את מי שהצליחו, וביניהם שבע בנות יחד. מראש החלטנו לא להזדהות. אזקו אותנו באזיקונים לבנים מפלסטיק. הביאו אותנו לחצר של משטרת פתח־תקווה, ואז לקחו אחת־אחת לחקירה. אני זוכרת משם את הפחד להישאר לבד. נעצרתי עם אחותי ועם שתי בנות דוד שלי, ולידן הרגשתי מוגנת. בחקירה היה קצת יותר מפחיד. אבל שמעתי שהן נמצאות בחדרים לידי, והבנתי שהן לא רחוקות".
מה שאלו ילדה בכיתה ז'?
"עוד לפני ההפגנה היינו בכינוס פעילים והסבירו לנו שבמקרה של מעצר יש לומר בחקירה – 'לא עברתי על החוק, זו חקירה פוליטית ולכן אני לא מוכנה לשתף פעולה'. אני זוכרת את המשפט הזה עד היום. זה מה שעניתי לכל השאלות ששאלו אותי".
משם הן נלקחו לכלא מעשיהו, לאגף מיוחד שהוקם לעצורי המאבק בעקירה. "הובאה לשם בתחילה קבוצה גדולה מאוד, קרוב למאה בנות מההפגנות, ודי מהר כולן השתחררו בלי תנאים מגבילים. אצלנו, שופטת השלום נירה דסקין הציעה בדיון מעצר־יישוב עד תום ההליכים. לא הסכמנו, ונשארנו בכלא 36 יום".
"שופטת שזרקה קטינה לכלא לא יכולה לומר לאף אחד שהוא רומס זכויות אדם. אני מאוד מקווה לראות שינויים גדולים כדי שנוכל לשמוח במדינה שלנו"
במוצאי השבת שעברה, בהפגנה שהתקיימה בתל־אביב, נאמה שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה. "אנחנו מצויים בתקופה של שבר עמוק ביסודות הבניין הבסיסי החברתי של ההסכמה על ערכי היסוד של המדינה שהוצגו בהכרזת העצמאות. דמוקרטיה ערכית איננה רק רצון הרוב, יש בה גם ערכים אחרים שהרוב כפוף להם ובהם זכויות אדם, טוהר המידות והעצמאות השיפוטית", אמרה פרוקצ'יה. היא הוסיפה כי "פסקת ההתגברות שוללת למעשה את זכויות האדם הבסיסיות שלנו במשטר חופשי. היא מפקידה את ההגנה על זכויות האדם לא בידי המשפט, אלא בידי שלטון רוב מזדמן. זהו שינוי עומק בדמוקרטיה שלנו. חופש הביטוי וההפגנה, הזכות לשוויון ואיסור על אפליה, חופש הדת והמצפון, לא יהיו עוד עוגנים במשפט, אלא יהיו נתונים לרצונו המשתנה של השלטון".
ציפי לבני, שהייתה שרת המשפטים בתקופת ההתנתקות והמאבק נגדה, אמרה בקול גדול למיקרופון "אנחנו נעצור אתכם ולא נתפשר. הדמוקרטיה בישראל, החירות שלנו והזכויות שלנו הן לא מסחרה פוליטית. הם יכולים לאיים באזיקים – אנחנו לא מפחדים".
"אילה פרוקצ'יה וציפי לבני לא יבואו לחנך אותנו על זכויות אדם", אומרת כלאב (30), נשואה ואם לשבעה, מורה באולפנה בקריית־ארבע. "הן בעצמן זרקו קטינות לכלא עד תום ההליכים. מבחינתן אנחנו לא ציבור שראוי בכלל לדמוקרטיה, הדעה שלנו לא נחשבת.
"אני זוכרת את השם של פרוקצ'יה מאז, אם כי אני לא יודעת אם היא דנה בעניין שלנו כשהוא הגיע לעליון. כיוון שהיינו קטינות, כל הפרוטוקולים שלנו חסויים ואי אפשר למצוא במאגרים. את חלק מהפרוטוקולים קיבלנו פיזית בבית המשפט, אבל בבית המשפט העליון הדיון התקיים בלעדינו. רוח הדברים הייתה ברורה. הכול אותה ברנז'ה שמכוונת לאותו מקום. אנחנו לא צריכים להיבהל מהם. כי בסוף, אנחנו מאמינים בתורה ובמצוות, יודעים שהתורה והמצוות הן הברית האמיתית לזכויות אדם. אין מה שדואג לזכויות אדם יותר מהמוסר האלוקי, שנוצר בידי מי שברא את האדם".
אחרי הדרישה למעצר־יישוב בבית משפט שלום, משפחות העצורות ערערו למחוזי ואחר כך לעליון. "בערעור למחוזי, אחרי שלושה שבועות של מעצר – היה לנו ברור שאנחנו משתחררות, ממש היינו בטוחות בזה", נזכרת כלאב. "הגיעו עובדות סוציאליות ודיברו עם ההורים, דיברו איתנו, דיברו גם עם הפרקליטות וניסו להגיע לאיזה הסכם. אמרו זהו, אתן מזדהות, חותמות על משהו קטן שהשופטת תיתן לכם, ויורדים מהעץ. נגמור כולנו את הסיפור הזה. בבית המשפט המחוזי באמת קמנו והזדהינו. אבל הם לא שחררו אותנו. נשארנו עוד שבועיים בכלא".
היית צעירה מאוד.
"הרבה פעמים נשאלתי על הגיל הזה שבו יצאתי להפגנה, שנים לא הייתה לי תשובה. היום אני בעצמי אימא לילד בן 12 וחצי, ומבינה שיש ילדים שאי אפשר לכלוא אותם. הם מבקשים משהו מעבר, ויש גבול כמה אפשר להגביל אותם. אתה משחק עם זה, אומר 'לא' כמה שאפשר ומציב גבולות, אבל גם מאפשר". שלומית נישאה בגיל 17, וילדה את בנה הבכור בגיל 18.
רואה שוטרים ומפחדת
"בסך הכול, המעצר לא זכור לי כחוויה קשה. שרנו הרבה, רקדנו הרבה. אבל היו בהחלט נקודות שבירה. היה שלב שבו כנראה קיבלו הוראה לשבור אותנו, להכביד עלינו. זה היה בחזרה מאחד הדיונים, אולי זה שבו התבקשנו לחתום על מעצר־יישוב ולא הסכמנו. היינו באגף שהוכן לעצורי ההתנתקות, שכולו מלבדנו היה ריק. עד אז, היינו כולנו באותו חדר, ובאותו יום הוחלט להפריד אותנו כל אחת לתא נפרד. אני לא יודעת איך זה מסתדר כי השב"ס לא אמור לעבוד אצל המשטרה, אבל כך קרה. אני לא זוכרת כמה זמן היינו לבד, אבל בלב אני זוכרת שזה היה זמן קשה.
"ההורים, האחים, החברות עשו הכול כדי להכניס אלינו ממתקים, ספרים והמון מכתבים. ואני מאוד רציתי להחזיר להם פתק. מכיוון שהיינו לא מזוהות והדיון בעניינן של קטינות מתנהל בדלתיים סגורות, אז המשפחות הגיעו אליהם בתור נציגים של ארגון 'חוננו'. הם לא הזדהו כהורים שלנו, וכך העבירו לנו דברים. רציתי להעביר פתק בחזרה, אז לקחתי את אחד הפתקים שקיבלנו, התחלתי לכתוב בתא ואני זוכרת שהסוהרת נכנסה – עד היום אני זוכרת את הפנים שלה מעליי – והיא ממש צרחה. לא הבנתי אפילו למה. מה עשיתי לא בסדר. היא לקחה לי את העט, את הדף, וזהו. אני זוכרת שזה ממש שבר אותי. הייתי אז עם אחותי בתא והיא חיבקה אותי, אבל זו הייתה ממש נקודה קשה".
יש דברים שנשארו בך מאז? תובנות שגיבשת במעצר?
"חד־משמעית. זה לא רק מהמעצר, זה מהגירוש עצמו ומעוד חוויות של פינויי מאחזים אחר כך. אני, עם כל מה שמנסים לשכנע אותי שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו ובלעדיה היה קטסטרופה, קשה לי להאמין בה. עכשיו, עם הממשלה החדשה, אני מקווה מאוד לא להתאכזב. צריך נס גדול מאוד כדי שיהיה אפשר לעשות שינוי. בעיניי מערכת המשפט רקובה מבפנים, זה מה שאני מאמינה בו מאז. אין שום ניסיון אמיתי למצוא צדק. ראינו את זה גם בסיפור של עמירם בן־אוליאל (שהורשע ברצח משפחת דוואבשה בדומא, הכ"ח) ואהוביה סנדק (שנהרג במהלך מרדף משטרתי). לא הצדק הוא שמוביל את מערכת המשפט, אלא הרצון להשאיר בשלטון את בעלי הדעות ה'לגיטימיות'. אבל ברוך השם העם שלנו בריא וקורים כאן תהליכים בריאים ועם ישראל הולך ומקיא מתוכו את הדעות האלו.
"לקראת בחינת הבגרות בתנ"ך באולפנה שבה אני מלמדת למדנו הרבה על ישעיהו וירמיהו, וכל הזמן הרגשתי שהם מדברים עלינו. על כך ש'מקום המשפט שמה הרשע'. זה המקום הראשון שמדינת ישראל צריכה לתקן, ההבנה הזאת השתרשה בי מאז הימים במעשיהו. יש בי מאז משהו ביקורתי מאוד כלפי ההנהגה, כלפי התקשורת, כלפי הדמוקרטיה שדמוקרטית רק אל מי שראוי לכך לדעתה. ברור שהחוויה הזו עיצבה את מי שאני היום. זה לגמרי חלק ממני, לטוב ולרע".
את זוכרת את השבתות שם?
"כן, מאוד. השבתות היו רגעים של אור. אפשרו לנו לאכול את הסעודות לא בתוך התא, אלא לצאת לזמן ארוך יותר לחצר. היינו מחברות כמה שולחנות, ההורים שלחו לנו מפה לבנה. כל בת קיבלה מהכלא שתי חלות, אז הייתה לנו כמות לא הגיונית של חלות… שאר האוכל היה פחות טעים, התגעגענו לאוכל של אימא, אבל אני זוכרת שהייתה שירה במשך שעות. צמוד לאגף שלנו היה האגף של עצורי ההתנתקות הבנים. היינו שומעים גם אותם שרים, הם היו עונים לנו בשירה. אני זוכרת שסוהרת וסוהר באו פעם אחת לשמוע קידוש והבדלה, הרגשנו אפילו מעין שליחות, גם בתוך הכלא".
מהם הדברים הלא־חיוביים שנשארו בך מאז?
"עד היום, אני רואה שוטרים ומפחדת. זה באינסטינקט אצלי וזה לא עובר. עברו יותר מ־15 שנה, וגם בסיטואציה שבה הכול בסדר, אם אני רואה שוטרים אני נבהלת. כואב לי להגיד את זה, עצוב לי ואני יודעת שזה לא נורמלי – אבל במידה מסוימת אני מפחדת משוטרים יותר מאשר מערבים. אני חיה בלב הערבים, לא אוהבת אותם, חולמת שהם לא יהיו פה. ועדיין בחוויה האישית, במפגש, השוטרים נתפסים אצלי בפנים כמשהו הרבה יותר אלים. המאבק מולם היה הרבה יותר פנים אל פנים, מול הרע. זה מבאס אותי, כי בסופו של דבר השוטרים האלו הם יהודים שבאו לעשות את העבודה שלהם. נכון שבאותה תקופה הם היו מולנו, אבל היום סתם שוטר שבא לעשות את העבודה שלו מפחיד אותי. מצער אותי שזו התחושה הפנימית שלי, אבל זה נשאר אצלי ולא עוזב".
הסופרת אסתר שטרייט־וורצל ז"ל, מחברת ספרי הנעורים המיתולוגיים 'אליפים' ו'אורי', ביססה את ספרה 'קיץ כתום' גם על סיפורה של כלאב. "לאחרונה בכיתה, אחת התלמידות גילתה ש 'קיץ כתום' נכתב על אחותי ועליי. אסתר שטרייט־וורצל נפגשה איתנו אחרי הגירוש והתרשמה. זה מחזק אצלי את ההבנה עד כמה הגירוש מגוש קטיף נצרב בחוויה הישראלית. זה לא רק עניין של תושבי גוש קטיף או של תושבי יהודה ושומרון, הגירוש שינה את החברה הישראלית. אומנם לא כולם חוו אותה אז כנקודת ציון משמעותית, אבל כשמדברים היום על הטילים מעזה, רבים מודים שהעקירה הייתה טעות".
מה התלמידות אמרו כשגילו שאת גיבורת הספר?
"האמת היא שהשיחה מיד עברה אל גוש קטיף. זה הזוי בעיניי, אבל מבחינתם גוש קטיף זה פרהיסטוריה, כמו לדבר על הדינוזאורים. הן לא מכירות. אז דיברנו על הגוש ועל הגירוש והראיתי להן איפה זה היה במפה. לא דיברתי הרבה על החוויה שלי בכלא. אני לא חושבת שיש מה להיכנס לזה. זה לא רלוונטי להן ולא יועיל לשום דבר. אבל על גוש קטיף חשוב לי מאוד שיידעו".
כשאת רואה את החרדה הקיומית־כמעט ששוררת מאז הבחירות בצד הפוליטי האחר, מה התחושה שלך?
"זה אולי לא יפה, אבל בתחושה הכי אמיתית שלי בפנים אני שמחה. שנים הם היו בשלטון ועשו מה שיכלו כדי לדרוס אותנו. אז בסדר. מותר להם להיבהל, ובהחלט מותר להם לצאת ולהפגין. זו זכות בסיסית. אני רק לא חושבת שאנחנו צריכים להיבהל מכך שהם נבהלים. אנחנו מעולם לא חווינו ליטוף תקשורתי, סיקור אוהד, כמו שהם מקבלים עכשיו למחאות שלהם.
"אם הייתי מרגישה שהם צועקים ואנחנו שלמים עם זה שהגענו סוף־סוף להנהיג את המדינה כמו שהעם באמת מבקש ורוצה, ובאמת הולכים לקראת שינוי – אולי הייתי חושבת יותר שכדאי להקשיב, אולי יש להם משהו להוסיף לנו. אבל עכשיו, כשהדברים עדיין לא קורים ושום שינוי עוד לא התרחש, הם כבר נזעקים?
"שופטת שזרקה לכלא קטינה עד תום ההליכים, לא יכולה לומר לאף אחד אחר שהוא רומס זכויות אדם, עם כל הכבוד וההערכה. אני מאוד מקווה לראות שינויים גדולים במדינה, כדי שנוכל באמת לשמוח ולומר בלב שלם שזו המדינה שלנו, שאנחנו שמחים בה ואוהבים אותה. כי בסוף זה העם שלנו, ואנחנו אוהבים אותו. כשהם נבהלים, אנחנו צריכים להזכיר להם שבאמת לא נעים להיות בעמדת מיעוט, והם מוזמנים להפנים את האופן שבו הם בחרו לפעול מולנו".
