"החבר שלי הוציא אקדח וירה לכיוון המחבל, רק אחר כך הבנתי שהמכות שקיבלתי היו דקירות סכין"

פיסת דשא ירקרק בלב הר מדברי, בית קטן ובו זוג שמגדל שלושה ילדים, ומאות כבשים מתרוצצות ופועות בדיר חי ותוסס. כך מגדלים אלישיב ורוני נחום את שלושת ילדיהם הקטנים. זה נשמע כמו חלום, אבל השקט הציורי בחוות יהודה שבהר חברון מסתיר מאחוריו מתיחות רבה. לרוב גם אלישיב עצמו לא חש בה, עד שבשבוע שעבר פלסטיני מהעיר הסמוכה, דהרייה, הגיע לחווה, ביקש מים ואז ניסה לרצוח אותו בדקירות סכין.

החיים בחוות ביהודה ושומרון בכלל ובהר חברון בפרט הם אתגר חקלאי ומשימה ציונית. מתחת לפני השטח מתנהלת מלחמה של ממש. בדרך כלל זוהי מלחמה שקטה, שאמצעיה הם השתלטות על קרקעות, דיונים בבתי משפט ומסמכים של עורכי דין, אך בקצה שלה ממתינים לעיתים גם כלי נשק של ממש.

החווה, שמשפחת נחום מתגוררת בה בארבע השנים האחרונות, כוללת גם מגורי מתנדבים, דירה לבנות שירות, עדרי צאן וסוס אחד. מאז ניסיון הפיגוע גם חיילי צה"ל פוקדים את המקום, ומנסים לסייע בצד הביטחוני.

"זה קרה ביום רביעי בשעות הערב", משחזר אלישיב לראשונה את השתלשלות האירוע. "היה גל המלטות בעדר של הכבשים, דבר שמצריך הרבה עבודה. היה פה גם חבר שהגיע לעזור עם החשמל, שבתקופה האחרונה עושה לנו קצת בעיות. בזמן שאנחנו עובדים בדיר אני רואה בחווה בחור שאני לא מכיר, הולך לכיוון הבית שלי. צעקתי 'מי אתה', הוא הסתובב אליי וחייך. ראיתי שהוא לא מאנשי החוות, אבל לא חשבתי שזה מחבל.

אלישיב נחום: "אני נמצא עם חקלאים מכל הארץ, רובם מתוך הקו הירוק, ולעומת מה שהם מתמודדים איתו – אני חי בגן עדן. יש גניבות, פשיעה. פה רגוע יותר"

"ניסיתי לחשוב אם דיברתי לאחרונה עם איזה סוחר כבשים שרצה לבוא, או מישהו אחר שקבע לדבר איתי. התקרבתי אליו ושמעתי שהוא מדבר במבטא ערבי. הוא אמר לי שהוא בא מתל־אביב, שהוא צמא ואם אפשר לתת לו מים. רציתי לעזור לו אבל התחלתי לחשוד. ביקשתי שירד על הברכיים ויפתח את המעיל, והוא אמר שוב שהוא רק רוצה מים. פתאום הוא התקרב אליי והתחיל לדחוף אותי. ניסיתי להפיל אותו לרצפה, וחטפתי ממנו כמה מכות תוך כדי שאנחנו מתעמתים. פתאום החבר שלי החשמלאי הוציא אקדח וירה לכיוונו. אמרתי לו 'מה אתה יורה, לא צריך לירות'. רק אחרי שהאיש היה על הרצפה הבנתי שהמכות שקיבלתי מאחורה היו דקירות סכין. ירד לי דם מהצוואר.

"תוך שתי דקות הגיע לכאן אמבולנס ופינו אותי לסורוקה. ברוך השם הפציעות היו שטחיות, למחרת בערב כבר הייתי בבית. הצוות המצוין בסורוקה עשה עבודה מעולה. עדיין יש לי הרבה סיכות ותפרים, כמעט מאוזן לאוזן, אבל חזרתי לעבודה ולתפקוד". בשיחה איתנו אלישיב עדיין מתקשה מעט בתנועה, ומצליח לסובב את הצוואר באופן חלקי בלבד.

האהבה לבעלי חיים נטועה בו מילדות. הוא אינו רואה בעצמו לוחם ומשתדל להתמקד בעשייה החקלאית, אך האירוע האחרון אינו מאפשר לו להתעלם עוד מכך שלא מדובר רק במשק חקלאי אלא גם במאבק על אדמות ארץ ישראל. ממרפסת ביתו נשקף רכס הררי ועליו נפרסת העיר דהרייה, שתושביה משקיעים מאמץ רב בהשתלטות על שטחים. החווה של אלישיב, כמו חוות אחרות באזור, הן קו ההגנה שחוצץ בין ערביי הר חברון לערביי הנגב. בלעדיהן, דהרייה וחורה היו נעשות שכנות, וציר הברחות הנשק, הסמים ואף הנשים ביניהן היה פעיל הרבה יותר.

ראש העיר מאיים

ימים אחדים לפני הפיגוע, אלישיב אף ספג איומים מאת ראש העיר דהרייה. "בלב שטח המרעה ערבים מנסים כל הזמן לטעת עצים, להציב גדרות. לפני כחצי שנה התחילו להקים שם מזבלה לא חוקית. ביום שישי שלפני הפיגוע זיהיתי טרקטור שמגיע לעבוד שם וחוסם את הציר בין החווה לשטחי המרעה. דיווחתי לכוחות הצבא, הגיעו לוחמים, וליוויתי אותם למקום שבו נעשו העבודות להקמת המזבלה. כשבאתי עם הכוח הם הופתעו מאוד. הלוחמים התחילו להחרים את הכלים. הפלסטינים קראו מיד לראש העיר שלהם, בהג'את אל־ג'בארין, ולסגן שלו. הם הגיעו והתחיל בלאגן. ראש העיר צרח וקילל".

בעת ההתרחשות הזו, אלישיב ישב ברכב וצפה מן הצד. "חיכיתי שתסתיים הפעילות ונוכל לחזור לחווה", הוא משחזר. "אחרי שנגמרה ההתרחשות אל־ג'בארין ניגש אליי וצעק כמה משפטים בערבית. לא ייחסתי לזה חשיבות כי הוא צעק הרבה שם, אבל במוצאי שבת חשבתי לבדוק בכל זאת מה הוא אמר. הוצאתי את הסרטון ממצלמת הרכב ושלחתי לכמה חברים שיודעים ערבית. כולם תרגמו אותו דבר: 'יום יבוא ואנחנו נשחט אותך פה'".

איך אירוע כזה משפיע על העבודה שלך כעת?

"זה הוכיח לי שיש משמעות למה שאני עושה פה, ולא רק כי אני אוהב את זה. אירוע כזה דווקא נותן כוח להישאר, להמשיך את הפעילות, לדבוק עוד יותר חזק בקרקע. ברור שאהיה יותר זהיר עם כל אחד שנכנס לפה. אם בא לפה בן־אדם וביקש עזרה, וחשבתי לתומי שהוא מסכן וצריך לעזור לו ובסוף הוא ניסה לפגוע בי – אני לא חושב שאוכל לנהוג באותה עדינות בפעם הבאה שמישהו לא מוכר ייכנס ללא הזמנה. בסוף הוא פגע בעיקר בערבים שחיים פה באזור, קונים מאיתנו כבשים ומסתובבים כאן בחופשיות".

החוות החקלאיות הן סוג של שובר שוויון במערכה על אדמות המדינה. בעוד יישוב תופס את שטח המגורים ומבני הציבור בלבד, באמצעות חווה חקלאית ניתן לקבל אישור לשטח מרעה. אומנם השטח הזה אינו בבעלות החקלאי, אבל הרשות שניתנת לו לרעות שם מקנה לו אחריות וחזקה על המרחב ומאפשרת לו למנוע השתלטות פלסטינית.

"אם אני נכנס לשטח לא שלי, יכול להיווצר בלאגן. צריך לדעת לאן להיכנס ולאן ולא. אני יודע שהשכנים שמים עליי עין כל הזמן", מתאר אלישיב את שגרת חייו. "בסוף אני חקלאי שיוצא למרעה, וזה מה שאני תמיד אומר לקצינים שבאים לפה. אם הייתי רוצה להבעיר את השטח או להתעמת, מזמן הייתי עושה את זה בגדול, אבל זו לא המטרה. אני עובד בצורה מסודרת, יש אישורים, מסמכים, חוקים, חוזים. לא עושה שום דבר על דעת עצמי. גם אם ערבים בנו לי גדרות בתוך השטחים שלי או שתלו לי עצים – המדינה צריכה לאכוף את החוק, והיא עושה את זה. לפעמים לוקח לה קצת זמן, אבל זה קורה".

לא היה לך יותר פשוט ללכת לגולן או לגליל? אני שואל. "תתפלא, אני נמצא בקבוצות עם חקלאים מכל הארץ, רוב אנשי החוות שם הם מתוך הקו הירוק, ולעומת מה שהם מתמודדים איתו – אני חי בגן עדן. עולים להם על השדות, יש גניבות, פשיעה. פה רגוע יותר".

אלישיב נעזר כאמור במתנדבים ובבנות שירות, שנמצאים במקום במסגרת פעילות השומר יו"ש, ארגון המסייע לחוות ביהודה ושומרון. "השומר יו"ש הוקם בשנת 2012, לאחר שחקלאים באזור הבינו שיש צורך בגוף מאורגן שייתן מענה לבעלי החוות שאינם יכולים להגן בכוחות עצמם על השטחים והציוד שבבעלותם", אומר לנו מנכ"ל הארגון, אביחי סויסה. "בעשר שנות קיומו הצטרפו לשורות הארגון עשרות חוות, ואלפי מתנדבים מגיעים מדי שנה לסייע במאבק המתמשך בטרור החקלאי ובשמירה על השטחים ביו"ש. אנו מעניקים להם הכשרה בשלל נושאים, מלימודי ערבית ועד כיבוי אש והתמצאות בשטח. לשמחתנו התוצאות נראות בשטח, ובזכות המאמץ הבלתי מתפשר רואים שינוי. אך הדרך עוד ארוכה והמשימות רבות, כפי שראינו גם בימים האחרונים".

"אם אנחנו לא נהיה כאן, דהרייה וחורה יהיו גוש אחד", מסביר שבתי קושלבסקי, בעליה של חוות אברהם הסמוכה שהגיע לסייע לאלישיב. "אנחנו קו ההגנה ששומר על מדינת ישראל מחיבור מסוכן שיעצים את הפלסטיניזציה של הנגב ויהפוך לאיום ממש".

"תראה כמה הם קרובים", מצביע דביר הר־לבן, מתנדב ותיק בחוות יהודה, לעבר חושה שהקימו פלסטינים בבקעה למרגלות החווה של אלישיב. "כל פעם אנחנו רואים פה עוד סככה, עוד אוהל, עוד מישהו שמצטרף. הם עושים מאמצים גדולים להתרחב".

לא מדובר בעניין מקומי אלא במשימה כלל־פלסטינית. בשנת 2009 הציג ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד את תוכניתו המדינית: ליצור רצף טריטוריאלי בין נקודות התיישבות ערביות ברחבי יו"ש, ולמנוע רצף בין היישובים היהודיים. כחלק מהתוכנית, הזוכה לתמיכה כספית זרה, בסמוך לכל התיישבות יהודית שמתרחבת, גם היישוב הערבי המקביל מתרחב וגדל, במקומות שיש בהם "חשש" להיווצרות רצף יישובים – נבנה כפר או מאחז ערבי.

חוות אברהם נמצאת על הקרקע למעלה מעשור, חוות יהודה כארבע שנים. ברחבי יהודה ושומרון מצויות כשבעים חוות. בביקור שקיימה השבוע בהר חברון שרת המשימות הלאומיות אורית סטרוק, אמר קושלבסקי כי המשימה איננה להכפיל את מספרן פי שניים אלא פי עשרה.

בשם האב

אחת החוות הראשונות שעלו לקרקע באזור היא חוות טליה, שנוסדה ב־1996. בביקור בחוות טליה, הוותק הזה ניכר. שטחה רחב יותר, והיא מכילה בתים גדולים שעם הזמן נוספו אליהם חדר כושר קטן, מוסך וכמובן עדר עם מאות כבשים, סוסים ותרנגולות. השלווה שמשרה הנוף ההררי המרהיב, כמעט משכיחה את הצורך לשמור על השטחים הנרחבים שאפשר לצפות עליהם מכאן. שטח המרעה של החווה מגיע ל־4,350 דונם; לשם השוואה, העיר בני־ברק משתרעת על 3,700 דונם.

תושבי החווה הם שני אחים ואחות, לבית משפחת טליה: בצלאל, שגר במקום עם אשתו מוריאל ושני ילדיהם; ידידיה, עם אשתו זוהר ושני ילדיהם; ושירה עם בעלה אביאל. את המקום הקים אביהם, יעקב טליה ז"ל, אשר נענה לקריאת ההסתדרות הציונית שהחזיקה בשטח וחיפשה מי שיקים בו חווה. ליעקב היה ניסיון בניהול חוות בארץ מוצאו, דרום אפריקה, שממנה עלה ארצה לאחר שהתגייר.

"אחרי שאבא קיבל את כל האישורים, שמו לו פה קרוונים והוא התחיל לעבוד מאפס", מספר האח הבכור, בצלאל (29). "היה צריך לבנות משהו? לקחו מהאבן שהייתה בהר. הברז בבית היה משהו שמצאו, הכול היה מאולתר. אבא עשה הכול מאפס, בלי עזרה מאף אחד; את כל עבודות התחזוקה, תשתיות, חשמל, וכל זה עם טיפול בעדר ומלחמה שכבר אז החלה עם הערבים. מאז הקמת החווה גנבו לנו יותר מאלף כבשים. ניסו גם לרצוח את אבא שלי כמה פעמים".

כיום נחשבת חוות טליה למפעל ציוני מרהיב, אבל בראשית הדרך גם ביישובים הסמוכים התחמקו מקשר איתה. "אבא היה לבד", מספרים האחים, "גם בציבור הדתי הסתכלו עלינו כהזויים. בהתחלה לא ראו אותנו כמיישבי הארץ. חשבו שצריך לחזק את היישובים בתוך השטח, לא ראו עניין בלתפוס עוד גבעה. ברוך השם היום הדברים אחרת. היישוב הסמוך יתיר כל הזמן בקשר עם החווה. הבינו שבלעדינו ערבים היו מגיעים גם לשטח שלהם וגם למיתר וללהבים. אנחנו חברת השמירה של מדינת ישראל".

"אני לא קם בבוקר ואומר 'הו, איזה יום של שליחות יהיה לי היום'", צוחק בצלאל כשאני שואל על תחושת השליחות שלו. "אני קם לעבוד, אבל ברור שיש לזה משמעות. גדלנו להורים צדיקים שחינכו אותנו לדרך הזאת. אם נוריד את הרגל מהגז לא יהיה עתיד לילדים שלנו. אנחנו רוצים לגדל פה עוד דור, פה בחווה ופה בארץ".

יעקב טליה נהרג בתאונת טרקטור ביוני 2015. בניו בצלאל וידידיה היו אז בשירות צבאי. "היינו צריכים לקבל החלטה מהירה מה עושים", הם מספרים. "אבא היה עושה הכול בחווה. היינו עוזרים לו לפעמים, אבל האחריות הייתה על הכתפיים שלו. הבנו שאם מחליטים להמשיך, זה בכל הכוח. הכבשים לא מתעניינות בזה שיעקב מת, הן צריכות מרעה. כבל חשמל שנפל לא מתקן את עצמו. גם הערבים שמעו שהוא איננו, חשבו שהלב הפועם של החווה הלך, והחלו פלישות וגניבות".

בצלאל וידידיה השתחררו מצה"ל, ויחד עם אחיותיהם ליאורה ושירה קיבלו על עצמם את האחריות על החווה. "הרבה מתנדבים הגיעו לעזור. זה היה תיקון למה שהיה בתחילת הדרך. השומר יו"ש עזרו לנו מאוד. מאז שהמתנדבים שלהם נכנסו לתמונה הם פה על בסיס קבוע, עוזרים בכל מה שצריך, עם ציוד, שמירה, כוח אדם".

"עוד כשהכרנו", מספרת מוריאל, אשתו של בצלאל, "הוא אמר לי 'קשר איתי זה קשר עם החווה. אם את רוצה אותי, זה רק בחווה'. נקודת הפתיחה שלהם הייתה מאפס, אבל נהיה פה דבר מדהים".

האחים מטפחים את הנחלה ואת המסורת המשפחתית, לצד עבודתם בשגרה. בצלאל הוא מדריך כושר, וידידיה עובד ברשות הטבע והגנים ובתיקון כלי רכב ומכונות. "העבודה לא עוצרת, וגם האתגרים בחווה לא נפסקים", הם אומרים. "הערבים מנסים אותנו, ובג"ץ והפרקליטות שמים לנו רגליים. כל יום מחליטים על עוד שטח של החווה שהוא שייך לערבים, אדמות שאנחנו שומרים עליהן יותר מעשרים שנה. זה מסובך".

מקום לאופטימיות

בשבוע שעבר שוב נתלשה פיסה הגונה מחוות טליה. קבוצת פלסטינים נכנסה לשטח, מצוידת באישור צבאי. ידידיה, שניסה למחות על כך, נעצר והוחזק בחקירת משטרה במשך כמה שעות. במכתב ששלח לאחרונה היועץ המשפטי של חטמ"ר יהודה לעורך הדין המייצג את הפלסטינים, הוא מודה כי "למרשיך זיקה לכאורית למקרקעין", כלשון המכתב.

"מישהו בצבא מחליט יום אחד בשביל איזה שקט תעשייתי שאנחנו לא צריכים להיות פה, אז מוציאים מכתב שנסמך על איזה חוק עות'מאני או חוק ירדני", קובלים האחים טליה. "אחרי כל מה שעברנו בגלויות, בשואה, במלחמות ישראל – במקום לאמץ את התנ"ך ואת החוק היהודי והישראלי ולשמור על הארץ, מאמצים חוקים לא רלוונטיים ולא מפסיקים לתת לערבים אדמה. חצי מהכפר הפלסטיני לידינו יושב על אדמות שלנו – זה לא מעניין אף אחד. ערבים גונבים מאיתנו ופולשים לשטח – זה לא מעניין אף אחד. אבל אם הם רוצים לקחת מאיתנו אדמה בצו אחד של זיקה לכאורית, מוותרים על אדמות מדינה. על זה המאבק שלנו, והציבור מתעורר. אחרי המעצר ומה שהיה באו לפה עוד המון מתנדבים, קיבלנו המון פניות".

עם השבעת הממשלה החדשה, האחים אופטימיים. "פעם ראשונה אני שומע שמדברים איתנו בלי לחפש איך למרוח אותנו", אומר בצלאל. "באים לפה אנשים בראש אחר לגמרי ממה ששמענו עד עכשיו. אני מתקשר לשר, הוא עונה. חברי כנסת באים לפה לא בראש של עושים טובה, אלא כרצון להיות שותפים. זה לא רק הפוליטיקאים, עם ישראל חוזר אלינו, חוזר לדרוש את ארץ ישראל, רוצה להתחבר לטבע, לציונות. אנחנו מרגישים ורואים את זה".

אחד המבקרים בחווה השבוע היה ח"כ משה סלומון מהציונות הדתית. "יו"ר המפלגה בצלאל סמוטריץ ביקש ממני לקחת על עצמי את ראשות ועדת המשנה שתעסוק בענייני יו"ש, שצפויה לקום ממש בקרוב", הוא אומר לנו. "בעקבת זאת התחלתי להתעמק בנושא חוות הבודדים והמשמעות האסטרטגית שלהן. גיליתי שני דברים מדאיגים במיוחד: האחד הוא ההשתלטות של משפחות ערביות על חלק משטחי החוות, לעיתים בחסות פסיקות לא הגיוניות של בתי משפט בישראל.

"הדבר השני והכואב הרבה יותר, הוא הכתף הקרה שקיבלו ועדיין מקבלות משפחות העולים שנשלחו על ידי המדינה להגן על שטחי ארץ ישראל ונאלצות לדאוג כמעט לבדן לביטחונן האישי. שינוי היחס כלפי בעלי החוות הוא אבן בוחן לכלל ההתיישבות. אם נצליח לקבוע עובדות בשטח ולשמור על שטחי חוות הבודדים, הן ברמה הפיזית הן ברמה המשפטית, הדבר יקרין כלפי ההתיישבות כולה".