"פרשת האח והאחות" סימלה את ראשיתו של עידן חדש בהנהגה החרדית

כאשר האחים בגרו, בזמן שחנוך שירת כאיש קבע בצה"ל ומרים הייתה חיילת בקריה, ביקשו השניים להינשא כדת משה וישראל, אך אז התברר להם שהם מוגדרים כפסולי חיתון כיוון שאימם לא התגרשה כהלכה מבעלה הראשון. בית הדין הרבני בפתח־תקווה, שנדרש למקרה, אישר כי השניים אכן ממזרים ואין אפשרות להתירם.

לאחר ערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול (ונדון בהרכב בראשותו של הרב יוסף שלום אלישיב), חזר התיק לבית הדין בפתח־תקווה, שהצטווה להעמיק ולחקור בסוגיית מעמדו של הבעל הראשון. מבחינה הלכתית, קביעה כי גיורו של הבעל הראשון לא היה תקף וכי הוא אינו מוחזק כיהודי, הייתה מתירה את בנה ובתה של אשתו לשעבר, כיוון שיחסים עם גוי אינם יוצרים ממזרות. במובן זה היה כאן פרדוקס מסוים: החמרה בדיני גיור הייתה מביאה להקלה בסוגיית הממזרות.

בית הדין בפתח־תקווה שב ודן בנושא, שמע עדויות וקבע כי בעלה הראשון של האם נחשב יהודי, האם הייתה עדיין נשואה לו כאשר ילדה את חנוך ומרים לבעלה השני, וממילא השניים ממזרים. הפסיקה אושרה בבית הדין הגדול, שקבע שאין דרך להתיר לשניים להינשא.

הבשלתו של המהפך הישיבתי

פרסום הפרשה עורר סערה ציבורית עזה, ובעקבותיה נשמעו קריאות להנהיג במדינת ישראל נישואים אזרחיים. עסקני המפד"ל, שחששו מאוד מפריצת הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה, תלו את תקוותיהם ברב גורן, שבמקביל לתפקידו כרב הראשי לצה"ל נבחר גם לרב העיר תל־אביב, לצד הרב עובדיה יוסף. הרב גורן, שכבר בסבב הקודם של הבחירות לרבנות הראשית, בשנת 1964, היה קרוב מאוד לגבור על הרב אונטרמן הקשיש ממנו, עמד להתמודד פעם נוספת לתפקיד, תוך שהוא מכריז שעם מינויו ידאג להביא את הפרשה לידי פתרון. החרדים, שראו בפרשה התערבות פוליטית בעניינים הלכתיים, לחצו על הרב עובדיה יוסף להתמודד לתפקיד הרב הראשי הספרדי, בתקווה שיצליח לבלום את הרב גורן. בדיעבד המהלך החרדי כשל; הרב יוסף נבחר אמנם לרב הראשי, אך לא הצליח למנוע מהרב גורן לפעול.

כחודש לאחר בחירתו לרב הראשי כינס הרב גורן בית דין מיוחד ובו תשעה אבות בית דין ודיינים (שלושה כונסו יחדיו, ושישה נוספים חתמו על הפסק). בית הדין המיוחד, ששמות מרבית חבריו, למעט הרב גורן, נותרו חסויים באותו זמן, התיר את האח והאחות לבוא בקהל, וכבר באותו ערב נישאו האח והאחות לבני זוגם.

המחאה החרדית נגד ההיתר הייתה חריפה במיוחד, וסימלה את ראשיתו של עידן חדש בציבוריות החרדית בישראל. בעקבות בחירת הרב גורן התפטר הרב אלישיב מכהונתו בבית הדין הרבני הגדול, צעד שהקנה לו בהמשך מעמד בהנהגה התורנית החרדית ואפשר את הפיכתו, כעבור שנים, ל"גדול הדור" הליטאי. אולם מי שללא ספק הפך למנהיג המוביל של החברה החרדית מיד בעקבות המאבק הוא הרב אלעזר מנחם שך, ראש ישיבת פוניבז'.

ד"ר יאיר הלוי, שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפרשת האח והאחות, מציין כי המאבק החרדי נגד פסיקתו של הרב גורן סימן במידה רבה את ראשית כינונה של מה שהוא מכנה "החרדיות החדשה", בשנות השבעים. הטענה איננה שללא פרשה זו פניה של החברה החרדית היו שונות עד היום, אולם לדברי הלוי, היא בהחלט שימשה מאיץ לתהליכים דרמטיים.

הסערה שפרצה סביב פרשת האח והאחות, אומר הלוי, לא הייתה קשורה בהכרח לחומרת האירוע מבחינה הלכתית. "לאורך השנים בתי הדין בישראל התירו גם מקרים קשים יותר", הוא מציין. "גם הרב גורן עצמו ביצע, בשנים שקדמו לפרשת האח והאחות, מהלכים שהיו מרחיקי לכת אף יותר מבחינה הלכתית, כגון גיורן המהיר של הלן זיידמן ושל גליה בן־גוריון. ואולם כאשר פרשיות אלה התרחשו, הציבור החרדי כנראה עדיין לא היה בשל למהפכה.

"הכותרת של הדוקטורט שלי היא 'מהפכת החרדיות החדשה'. החרדיות הישנה, עד שנות השבעים, הייתה הרבה יותר פתוחה ופרו־ציונית, ואני מדבר על המיינסטרים – לא על פועלי אגודת ישראל, חב"ד וכדומה, אלא על אגודת ישראל (שכללה אז גם את הליטאים, שבהמשך יקימו את דגל התורה; ש"פ). זה התבטא למשל בכך שחרדים רבים, כולל רבנים בולטים ואף 'המודיע', ציינו בחגיגיות, במידה זו או אחרת, את יום העצמאות. חרדים גרו באותן שכונות עם חילוניים ועם דתיים־לאומיים, קראו ספרים ועיתונים כלליים, הכירו הרבה יותר תרבות ישראלית ומערבית, למדו יותר לימודי חול, ורוב גדול של הגברים עבדו לפרנסתם. זה התבטא אפילו בקוד הלבוש, שלא היה שחור־לבן כמו היום. לרבנים לא היה מעמד וכוח רב כל כך, והפוליטיקאים, העסקנים והעיתונאים היו חזקים יותר. כל הדברים הללו השתנו, חלקם בבת אחת וחלקם בהדרגה, בערך בתקופה הזאת, כאשר קו פרשת המים הוא פרשת האח והאחות".

מה שהביא לשינוי דווקא בנקודת הזמן הזו, היה "הבשלתו" של עולם הישיבות, כהגדרתו של הלוי. "בעבר רוב הגברים החרדים לא רק שלא למדו בכוללים, אלא אפילו לא למדו בישיבות. הם למדו ב'חדר' ויצאו לעבוד. אגב, זה כמובן לא ייחד את החרדים – זה היה המצב בכל העולם. עד אמצע המאה העשרים, רק מיעוט של הנערים הגיעו ל־12 שנות לימוד. גם החרדים למדו עד גיל 14 ויצאו לעבוד. המציאות הזו הלכה והשתנתה. בראשית שנות השבעים, רבים מהחרדים הם כבר תלמידי ובוגרי ישיבות. ועולם חרדי של בוגרי ישיבות, ובהמשך גם כוללים, הוא עולם שונה לגמרי.

"ברגע שמספרם של בוגרי הישיבות מגיע למסה קריטית, החברה החרדית משנה את פניה. ברגע הזה גם ההנהגה הרבנית כבר נמצאת במצב אחר. יש לה בסיס כוח, יש עם מי לעבוד. אני מתכוון בעיקר לרב שך, שגם קודם לכן היה חבר מועצת גדולי התורה, אבל הוא לא בלט במיוחד. הנקודה שבה הוא הופך להיות המנהיג המובהק של הציבור החרדי־ליטאי, ובהמשך גם מעבר לכך, היא פרשת האח והאחות. הן הרב שך, הן הרב אלישיב והן הרב עובדיה יוסף הפכו למנהיגים בולטים בציבור החרדי בעקבות הפרשה הזו".

המלחמה על הסקופ

מבחינה הלכתית ההיתר לא היה דרמטי במיוחד; כפי שמציין הלוי, למעלה מעשרים דיינים מכהנים תמכו בפסק מאחורי הקלעים. מה שהפך אותו לסדין אדום מבחינת ההנהגה החרדית, היה הרושם הציבורי שיצרה הפרשה.

"מי שרוצה להתיר ממזרים, אסור לו לעשות את זה בתקשורת", אומר הלוי. לדבריו, מי שגרם לפרשה להסתבך, גם אם שלא בכוונה, היה משה דיין, שר הביטחון באותה תקופה. "האח חנוך היה נגד בקבע. הוא ראה שלא נותנים לו ולאחותו להתחתן – להם ולבני זוגם היה חשוב להתחתן ברבנות – והוא פנה בבקשת עזרה למשה דיין. דיין רצה מאוד לעזור ואמר בישיבת הממשלה שחייבים למצוא פתרון למקרה הזה, אחרת הוא יפנה לכנסת וינסה למצוא פתרונות כגון נישואים אזרחיים.

"אפילו זה עוד לא היה כל כך נורא, כי אמנם הכתבים הפוליטיים ידעו על מה שהתרחש בישיבת הממשלה, אבל, וזה דבר מדהים, הם הבינו שאם יפרסמו את הפרשה הם יזיקו לאח ולאחות, ולכן התאפקו ושמרו את המידע לעצמם. הפרשה פורסמה ברבים רק לאחר שלאותם עיתונאים התברר שהסיפור הגיע לאורי אבנרי, עורך 'העולם הזה', והוא מתכוון לפרסמו במסגרת מאבקיו בממסד הרבני. אז הם החליטו לא לצאת פראיירים ולפרסם עוד לפניו. כך קרה שהסיפור התפוצץ באותו יום במקביל בשלושה עיתונים לפחות, ולאורי אבנרי לא נשאר הרבה מהסקופ. ברגע שהפרשה פורסמה היא הפכה לעניין פוליטי, והחרדים ראו בה ניסיון של הרשויות החילוניות לכופף את ההלכה לפי צורכיהן. זו הסיבה שהם יצאו למלחמת חורמה דווקא במקרה הזה|.

הרב גורן היה מעורב בפרשה מראשיתה, עוד לפני שהיא הגיעה למשה דיין. "בשנותיו כרב הראשי לצה"ל דלתות לשכתו היו פתוחות, וחיילים עם כל מיני בעיות נכנסו ושטחו אותן בפניו", מתאר הלוי. "האחות, שבראשית הפרשה הייתה חיילת בקריה, הגיעה לרב גורן עם הסיפור שלה. הוא שמע אותה והשתכנע שהעניין בר־פתרון. לבקשת הרב הראשי הספרדי יצחק נסים, ושר הדתות זרח ורהפטיג, הוא כתב חוות דעת שלפיה ניתן להתיר את השניים, אך כאמור דייני בית הדין הרבני לא קיבלו את עמדתו".

הרב גורן טיפל בפרשה באומץ לב ציבורי שאפיין אותו גם בתחומים נוספים, אך בסופו של דבר, בעקבות הביקורת חסרת התקדים שהטיח בו הציבור החרדי, הוא יצא ממנה מצולק, ובמהלך השנים לא שש להיזכר בה ומיעט להזכיר אותה. מי שכן העניקו לו גיבוי ציבורי היו מנהיגיה הפוליטיים של המפד"ל, שחששו כי אי־מתן היתר נישואים לאח ולאחות יניע מהלך להנהגת נישואין אזרחיים בישראל.

"קשה לדעת מה היה קורה אילו", מסכם הלוי, "אבל סביב הפרשה בהחלט התחזקו קולות מצד מפלגות חילוניות שקראו להוציא את תחום קביעת המעמד האישי מידי הרבנות ובתי הדין הרבניים. הרב גורן, חשוב להדגיש, חשב שקודם כול מדובר בעוול עבור האח והאחות, אם כי הנכונות שלו לעקוף את הפרוצדורה ולהקים ערכאת ערעור נוספת נבעה גם מתחושת הסכנה למרקם העדין של יחסי דת ומדינה בישראל".

ירידה דרמטית במספר הממזרים

פרופ' עמיחי רדזינר חוקר זה שנים את התפתחות המשפט העברי בפסיקות בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. לדבריו, בתי הדין הרשמיים של מדינת ישראל עושים בדור האחרון מאמץ גדול להתיר את ביאתם בקהל של מי שעלה לגביהם חשד ממזרות. "תמיד נקטו בגישה מקלה, אולם בדור האחרון פותחו כמה כלים הלכתיים לצורך היתר ממזרים, זאת באמצעות החייאת שיטות הלכתיות שמעולם לא נעשה בהן שימוש", הוא אומר. "חשוב לציין שהדבר מאוד שנוי במחלוקת. בבתי הדין יש הרכבים מיוחדים שעוסקים בנושא הזה, ובמאמר שכתבתי טענתי שדואגים למנות להרכבים הללו דיינים שגישתם המקלה בנושא ידועה, רובם ספרדים. אלה דיינים שמוכנים לעשות שימוש בכלים רדיקליים כדי לטהר ממזרים".

כעדות למגמת הפסיקה מציין רדזינר את הירידה במספר הממזרים במדינת ישראל. "לפי הנתונים שיש לנו, כמעט אין ממזרים היום. זה לא קורה לבד. עם זאת, צריך לשים לב שיש פה שתי סוגיות נפרדות. הסוגיה הראשונה היא מספר הממזרים בפועל, ופה הנתונים מלמדים שמספר הממזרים הולך וקטן עם השנים, אף שברור שמבחינה עובדתית זה לא סביר. המתירנות בחברה הישראלית הרי עולה עם השנים, והמחויבות לערכים מסורתיים יורדת. ברור שעובדתית יש הרבה מאוד ילדים שנולדו מקשרים בעייתיים מבחינה הלכתית, ובכל זאת כמות הילדים שמוגדרים 'ממזרים' הולכת ויורדת.

"לא רק זה, אתה רואה גם פסקי דין שעוסקים בתיקים שמתנהלים כבר ארבעים שנה, ופתאום מתירים את הממזר או את הצאצאים שלו. משפחות שלמות שבעבר לא מצאו להן פתרון, ופתאום בא הרכב ומטהר את כולם. אז ברור שיש פה מאמץ אקטיבי גדול. אולם לצד זה אסור לשכוח שעדיין יש פה איום גדול שלא פחת עם השנים, וזה החשש מפני התיוג כ'ממזר' וההשלכות הקשות שלו. כל הסוגיה של מסורבות הגט מושפעת מאוד מהחשש של ממזרות. לכן חשוב להבחין בין הכוח המאיים של המונח הזה ובין השימוש בו בפועל. הפחד של נשים להתחיל חיים זוגיים חדשים לפני קבלת גט, ודאי מושפע מזה".

לדברי רדזינר, בבתי הדין יש מי שרואים בכוח המאיים הזה ברכה, ולא מעוניינים לשמוט אותו מידיהם. "במאמר שכתבתי יחד עם פרופ' אבישלום וסטרייך הראינו את זה סביב הפולמוס אודות השימוש ב'גט מהרש"ם' (טכניקה הלכתית שבעשורים האחרונים החלו להשתמש בה לצורך הפקעת נישואים בדיעבד, במטרה לטהר ממזרים; ש"פ). הרב גורן דחף מאוד לשימוש בגט מהרש"ם, ואנחנו הראינו במאמר איך מעבר לסוגיה ההלכתית עצמה, שגם היא לא פשוטה, היו דיינים שבאו ואמרו: אם יֵדעו שאנחנו יכולים לפעמים לפתור את הבעיה של הממזרות בצורה קלה יחסית, זה דבר שהוא מסוכן".

הרב גורן עצמו, מציין רדזינר, עסק גם בהמשך כהונתו כרב ראשי בקידום פתרונות הלכתיים לטיהור ממזרים, ובהם גם השימוש, היכן שניתן, בגרסה מסוימת של גט מהרש"ם. הוא אף כתב חוברת בנושא והפיץ אותה בין הדיינים. אולם לדברי רדזינר, "מבחינה כמותית, ההשפעה של שני רבנים ספרדים על התרת ממזרים הייתה הרבה יותר גדולה משלו. אני מתכוון לרב שלום משאש והרב עובדיה יוסף (שבאופן אירוני, מועמדותו לכהונת הרב הראשי נתמכה בידי מתנגדי היתר האח והאחות; ש"פ). הם פיתחו טכניקות רדיקליות בהתרת ממזרות, ולהם, בניגוד לרב גורן, היו הרבה תלמידים בתוך המערכת. זו גם הסיבה שנכון לפעם האחרונה שבדקתי, הרוב המוחלט של הדיינים היושבים בהרכבי היוחסין, 11 מתוך 12, הם ספרדים.

"הדברים לא נאמרים כמובן באופן רשמי, אבל ההנחה היא שדיינים שמושפעים מהפסיקה של הרב יוסף והרב משאש יהיו מוכנים ביתר קלות להפעיל את אותם כלי פסיקה שהם פיתחו. לרב גורן, לעומתם, לא היו תלמידים, והוא גם סומן כדמות 'בעייתית' כביכול, אף שמבחינה הלכתית טהורה הרב עובדיה יוסף עשה דברים לא פחות רדיקליים. במאמר שלי אני מצטט אמירה שמובאת מפי הרב שמואל וואזנר (מגדולי הפוסקים החרדים, נפטר ב־2015; ש"פ), שלפיה 'מי שיצא נגד הפסק של הרב גורן ולא יוצא נגד מה שקורה היום בבתי הדין הרבניים צריך לעלות על הקבר של הרב גורן ולבקש ממנו מחילה', כי היום עושים כביכול מבחינתו דברים הרבה יותר גרועים בבתי הדין. אבל אז זו באמת הייתה פרשה שהסעירה את המדינה.

"היום, אם תשאל אותי, הסיפור של האח והאחות לא היה 'אישיו'. היו מתירים אותם הרבה יותר בקלות וזה לא היה מגיע לכזו סערה תקשורתית. אני אומר את זה בזהירות, וזה כמובן מסוג הדברים שאתה לא יכול לחתום עליהם בוודאות, אבל אתה יכול לראות את פסקי הדין שיוצאים היום. היתרים דרמטיים מאוד, ואתה לא רואה שקמה מהומה ציבורית סביבם".

את הפער בין המהומה סביב תיק האח והאחות ובין מה שקורה בימינו מייחס רדזינר לא רק לקושי שהיה לממסד הרבני עם דמותו של הרב גורן, אלא גם לפעילותם של ארגוני הנשים שגרמו לבתי הדין לשנות את התנהלותם. "אפשר לראות את זה גם בסוגיות נוספות, למשל בהחייאתן של עילות גירושין שהיום מאוד נפוצות ובעבר לא נעשה בהן שימוש כלל, כמו חיוב גט בטענת 'מאיס עלי' או שיטת רבנו ירוחם (שלפיה יש מקום לכפות גט כאשר בית הדין מגיע למסקנה ששני הצדדים אינם מעוניינים להמשיך בנישואים; ש"פ). בכל סוגיה כזו יש גם בתוך המערכת דיינים שמתנגדים וטוענים שמדובר במהלכים שהם נגד מסורת הפסיקה ואפילו נגד השולחן ערוך, אבל בכל זאת הדברים האלה עוברים, וחוץ מאשר בחוגים קיצוניים מסוימים, זה די עובר בשקט.

"זו תוצאה של גיוון גדול יותר בעולם הדיינות ממה שהיה בתקופת הרב גורן, וגם של הביקורת הבלתי פוסקת על בתי הדין, שאולי מביאה לשינויים בפסיקה. אי אפשר לקחת מארגוני הנשים את הקרדיט שמגיע להם. חלקם היו רוצים לראות שינוי הרבה יותר קיצוני, אבל לדעתי בהחלט ניתן לראות שינויים כבר כיום".