את מעיין ליניק (26) אני פוגשת כשהיא עומדת בצומת חשוב בקריירה המוזיקלית שלה. "אני עכשיו בשלב של להבין מה נכנס ומה לא נכנס לאלבום שלי. יש לי בין 12 ל־16 שירים שאני צריכה להחליט ביניהם, וזה מרגש".
כשאני שואלת אותה מהי השורה האהובה עליה משיר שכתבה, היא מציינת את "נוצה מזהב", ומצטטת מתוכו: "ואם הלכתי לאיבוד, אסתכל על זה כמו טיול".
"זה משפט שאני מאוד אוהבת", היא מספרת. "ההבדל בין לראות דברים כמאיימים וסוגרים עלייך ובין לראות שהעתיד פשוט לא ידוע הוא עדין מאוד. אני נמצאת עכשיו במקום שהוא די חסר ודאות, אבל יש בו גם איזו הרפתקה, ואיזה כיף שאני יכולה לא לדעת מה יקרה ועדיין לסמוך שיהיה בסדר. זה הבדל דק, ונראה לי שאני כל הזמן נעה בין המקומות האלה של אמונה וביטחון מול התחושות האחרות".
בשנה הקרובה היא עומדת להוציא את אלבום הבכורה שלה ("ככה החלטתי, וזה יקרה"), וכבר הספיקה לשחרר ממנו שלושה סינגלים. ויש גם פריט טריוויה שאי אפשר להתעלם ממנו: היא בתה של הזמרת אתי אנקרי, ומעבירה את ימיה בין דירתה החדשה בכפר האורנים, שנמצאת סמוך לבית הוריה, לבין סצנת המוזיקה התל־אביבית.
איך בכלל מתפרנסים ממוזיקה?
"בעיקר מהופעות. אני גם מפיקה ומנגנת לאנשים ומתארחת אצל אמנים אחרים. אולי אוציא גם תקליט אבל זה לא רווחי. מצד שני זה גם לא שיקול, כי המוזיקה צריכה לצאת, ואני סומכת על זה שיהיה בסדר".
את הסגנון המוזיקלי שלה אפילו היא קצת מתקשה להגדיר. "אני חושבת שההגדרה הכי קרובה היא מוזיקת נשמה, אר אנד בי עם נטיות למוזיקה יהודית. נגיעות של צפון אפריקה ומוזיקה אתנית עם גרוב אישי כזה. זה גם משתנה משיר לשיר. כל הטקסטים שלי מדברים על איזשהו תהליך פנימי. אני לא מהזמרים שאומרים 'קמתי בבוקר, שתיתי קפה', ומתארים מה הם עשו עכשיו, השירים שלי יותר מדברים על חוויה. אני יכולה לכתוב על דברים ספציפיים, אבל זה יהיה לעומק. לא לרבדים של שולחן-כיסא".
לא צריך זכוכית מגדלת כדי לזהות את הכישרון. היא מנגנת בפסנתר אקוסטי ומקלדות, בגיטרה בס, בצ'לו וכמעט בכל כלי נגינה אחר שנופל לידיה. היא גם הספיקה להופיע לצד שורת אמנים מוכשרים כמו עומר אביטל, רביד כחלני, רבע לאפריקה, שי צברי, אביב בכר ועוד. אפשר כבר להבחין בפרספקטיבה ובבשלות כשהיא כותבת מילים כמו "גם אם ימים יעברו, עדיין הנשמה זוכרת. ולא משנה כמה רחוקים נהיה, היא תרצה שנתעורר" (מתוך השיר "קדם").
מתי הבנת שאת רוצה להיות מוזיקאית?
"בגיל שנתיים".
כל כך מוקדם?
"מגיל צעיר פשוט הבנתי שבזה אני טובה. לכל אחד יש משיכה לאיזה תחום שהוא מרגיש שזה הצינור שלו לעולם, ואני הרגשתי שזה הצינור שלי. אני מניחה שזה קשור לסביבה שגדלתי בה. בתור ילדה הייתי כותבת כל הזמן שירים, אפילו סתם בצחוק. הייתי לוקחת את הגיטרה ומחברת משהו. גם היום יש לי הרבה סוגים של כתיבה. ישנה הכתיבה המודעת, שעכשיו צריך לכתוב אז מתיישבים וכותבים, וישנה הכתיבה שהיא פיקוח נפש, כלומר שיש איזה כאב מאוד גדול שנמצא בפנים, משהו שהנשמה עוברת, והמפלט שלי הוא תמיד למוזיקה.
"אני זוכרת את עצמי בתור ילדה כל הזמן מחפשת אישורים, וכל הזמן נמשכת למיקרופון. אם ראיתי מיקרופון, ידעתי שאני צריכה להיות שם. ואם ראיתי אנשים עושים את זה, ישר הרגשתי את השייכות. חייתי בסביבה שבה המוזיקה הייתה נוכחת אבל ידעתי שאני צריכה לעבור איזו דרך כדי להגיע לשם, וגם החיים שלי נתנו לי הרבה השראה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו) במגזין מוצ"ש של מקור ראשון
