כמו כל עם ישראל, בתקופת הקורונה הרגשנו ביתר שאת את חשיבותה של הקהילה הקרובה. שבועות ארוכים של בידוד, חולי, היעדר מסגרת לימודית לילדים וכדומה, הקשו על חיינו, ודווקא מתוך כך בלטה הקהילה במלוא עוצמתה. עזרה הדדית ותמיכה הפכו לעניין שבשגרה. סירים עברו מבית לבית, חומרי יצירה עברו מיד ליד. שיחות נערכו אל תוך הלילה וארוחות חג ושבת נעשו במשותף, כשכל משפחה מוציאה את שולחנה הפרטי לרחוב וכולם אוכלים לבד אבל לגמרי ביחד.
בין קהל לעדה
אחד הדברים הראשונים שלכדו את תשומת ליבי בקריאת פרשת בא, הוא ההוראה המיוחדת לגבי קרבן הפסח. הקב"ה קורא למשה ואהרן בראש חודש ניסן, ואומר להם לצוות את בני ישראל לקחת שה לכל בית בי' בניסן. בי"ד בניסן בין הערביים ישחטו אותו, ובט"ו בחודש כל משפחה תאכל את הכבש שלה במהלך הלילה. מדמו הם יסמנו את מפתן הבית, ואת הקורבן הם יאכלו כשהם לבושים ומוכנים לצאת ממצרים:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם (יב, ג-ו).
השאלה הראשונה שעלתה בי ביחס לפסוקים אלה קשורה להבחנה בין משפחה שחולקת קשר דם, ובין שכנים שחולקים קרבה גיאוגרפית. בניגוד לאינסטינקט הטבעי, במקרה שהמשפחה שלי לא מסוגלת לאכול כבש שלם לבד במהלך לילה אחד, אני לא יכולה להתקשר לאחותי ולהזמין את משפחתה להצטרף אלינו, אלא עליי לקרוא לשכן שלי. האם הקרבה הגיאוגרפית משמעותית יותר מקרבת דם?
הדבר השני שבלט לי הוא שכשמשה ואהרן מצטווים לדבר אל בני ישראל, הם נקראים "עדת ישראל". בהמשך, כשבני ישראל מצווים לשחוט את קורבן הפסח, מופיע בפעם הראשונה בתורה הצירוף "קהל עדת ישראל". הרב יעקב משה חרל"פ, בפירושו "מי מרום", פירש הבדל זה בכך שהמילה "עדה" מחולקת לשניים – עד ה'. זו הסיבה שבגללה אנחנו נקראים עדה: "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". כל מקום בתורה שמופיעה בו המילה "עדה" מבטא את מעלתם של ישראל, שאמורים להעיד על מציאות אלוהית בעולם.
ממשיך הרב חרל"פ ומפרש שאפילו אם בצד החיצוני לא ניכרת העדות, בפנימיות הדברים שונים. גם אם חלילה נראה שכלל או פרט מישראל מתרחק מעדות ה' בעולם, צריך להבין שזה רק בענפים, בחיצוניות, ואילו בפנימיות אנחנו תמיד עדה. ובמילותיו של הרב חרל"פ: "סגולת ישראל לא תזוז". קהל, לעומת זאת, הוא ביטוי המתאר קבוצת אנשים שחיה באותו מקום ובאותו זמן, אבל אין לה מטרה משותפת שמאגדת ומחברת אותה. כמו התקהלות, שהיא דבר מקרי, חיצוני, חסר משמעות.
"וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ" – שכן יכול להיראות כקהל, שכן במקרה הוא חי בשכנות, ולכאורה אין קשר בין המשפחות. אבל כל עניינה של יציאת מצרים הוא לגלות שאנחנו עדה. כלפי חוץ אולי נראינו כקהל, אוסף עבדים שרוצים לברוח ממצרים, אבל מצד האמת אנחנו עדה. ומה שמוכיח זאת הוא דווקא הקשר עם השכנים, שאיננו התקהלות מזדמנת אלא סיפור של עדה. לכן איננו מצרפים את המשפחה המורחבת לקרבן הפסח, למרות קשר הדם, אלא את השכן, כדי להראות שאף שכלפי חוץ אנו נראים קהל, אנו בעצם עדה. "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל".
להקשיב לשאלה
בהמשך הפרשה אנחנו מוצאים את הפסוקים שההגדה של פסח שמה בפי "ארבעת הבנים". הפסוקים שנאמרים מפי הבן החכם לקוחים מספר דברים, אבל השאלות והתשובות של הבן הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול מצויות בפרשתנו.
היינו חושבים שלא משנה מי שואל מה קרה ביציאת מצרים, התשובה תמיד תהיה זהה. אבל מסתבר שלא כך. הסיפור מנוסח בצורה שונה בכל מקום. נראה שבכך התורה מנחה אותנו לא רק להקשיב לשאלה, אלא גם להתבונן על השואל ולהבין מה מעניין אותו לשמוע, כל ילד לפי התכונות והכישרונות שלו.
בפרשתנו שואל הבן שבהגדה מתואר כרשע, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". הוא מקבל תשובה עניינית: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". לאמור: זו אינה "עבודה", זה קורבן הפסח, שהצטווינו בו אחרי שה' הרג את כל בכורי מצרים ועלינו פָּסח. אבל ההגדה לא מסתפקת בפסוקים מתוך פרשתנו, ומוסיפה משפט משלה בתשובה לבן הרשע: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר… אילו היה שם לא היה נגאל".
לפי ההגדה העיקר הוא להיות חלק מכלל ישראל. אם אדם בוחר להוציא עצמו מהכלל, הוא כופר בעיקר. היציאה מעבדות לחרות, מאז פסח מצרים ועד היום, צריכה לגרום לנו לשאול את עצמנו ואת ילדינו: אנחנו בפנים או בחוץ? האם אנחנו מוכנים לזהות את עצמנו כחלק מ"קהל עדת ישראל"? 
