הרפורמה המשפטית שהציג שר המשפטים יריב לוין ימים ספורים לאחר השבעת הממשלה ממשיכה לעורר מחאה חריפה, הן במערכת המשפט, הן בקרב מפלגות האופוזיציה ותומכיהן והן באקדמיה. השבוע הצטרפו למחאה גם עובדים בתעשיית ההייטק, וארגוני הפרקליטים והמשפטנים בשירות המדינה איימו לפתוח בצעדים ארגוניים נוכח החקיקה המסתמנת. אך לצד הטונים המחריפים והמחאה הגוברת, נשמעות גם קריאות להידברות בין הצדדים ואף ניסיונות להגעה לפשרה מוסכמת, שתאפשר לחוקק את הרפורמה בגרסה מרוככת ובהסכמה רחבה יותר. מי שמוביל חלק מהמאמצים הללו הוא נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנפגש בשבועות האחרונים עם עשרות אישים ונציגי גופים העוסקים בנושא.
בנאום שנשא השבוע סיפר הנשיא על מאמציו, וקרא לצדדים להנמיך את הלהבות. "כידוע, אני פועל מזה שבועות ארוכים בניסיון למנוע משבר חוקתי היסטורי ולעצור את המשך הפילוג בעם", אמר הרצוג. "בית הנשיא הוא אולי המקום היחיד היום שמצליח לשמר את אמון הצדדים ולשמש אכסניה מוגנת להידברות עניינית בתוככי המחלוקת הזאת. זהו המקום שבו נעשים היום – היום ממש, ובכל יום בשבוע האחרון ובאלה שקדמו לו – הניסיונות המרכזיים ואולי היחידים להחליף עימות כוחני של משחק סכום אפס, בכינון מנגנון שיאפשר לנהל את המחלוקות ואולי אף לפתור אותן לשנים קדימה, באופן שישמור על אחדות העם ועל מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
"אני מקדיש למאמצים אלו את כל כוחי, ואין בכוונתי להרים ידיים. אינני בטוח בהצלחת המהלך, אבל אני עושה את המיטב והמרב", הוסיף הנשיא. "התשתיות שיצרנו בשנה האחרונה מסייעות לנו במאמצים הבלתי פוסקים הללו. אני מאתר סימנים ראשוניים של רצון טוב, ומקווה שנגיע לתוצאות שמושתתות על שיח ענייני ומכבד בין הרשויות, ועל הקשבה לציבור ולחששותיו".
האם יש סיכוי שמהלכי הרצוג יישאו פרי? האם אפשר להגיע לפשרה על בסיס עקרונות הרפורמה שעליה הכריז השר לוין, אך מתוך נכונות להידבר גם עם מתנגדיה? בניסיון להשיב על כך שוחחנו עם כמה מהקולות הבולטים במאבק נגד הרפורמה, בשדה הפוליטי, האקדמי וגם החוץ־פרלמנטרי.
ד"ר אליעד שרגא: "על בסיס התוכנית הקיימת אין מה לדבר. היא מתווה להרס מערכת אכיפת שלטון החוק במדינת ישראל. במשפט חוקתי אין היגיון לפסקת התגברות בלי חוקה"
נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש סבורה שאין מקום במקרה זה למשא ומתן ול"פשרה", ודאי לא אם אלו מתבססים על תוכנית לוין. "אני לא רואה איך אפשר להתפשר כאן", היא אומרת בשיחה עמנו. "זאת לא סיטואציה שמתאימה לפשרה, אני אתן לך את זה, אתה תיתן לי את זה, ונסכים על משהו באמצע. זו לא הסיטואציה הנוכחית. התוכנית המוצעת איננה אלא שינוי השיטה המשפטית ועימה שינוי שיטת המשטר. המצב הקיים היום מחייב חיזוק של מערכת המשפט ולא החלשתה, והבסיס צריך להיות השיטה שנבנתה כאן נדבך על נדבך משך שנים. על הבסיס הזה ניתן לבחון מה ניתן לשפר כדי לאפשר למערכת לתפקד באמצעים ראויים. השינוי המוצע אינו בסיס לדיון.
"המילה פשרה כלל לא מתאימה למצב", מוסיפה ביניש. "אין כאן חילוקי דעות שבהם צריך להתפשר, קצת לצד הזה וקצת לצד ההוא. צריך לעשות עבודה הרבה יותר רצינית. מערכת היא אף פעם לא מושלמת ותמיד יש מה לעשות, אז אם מישהו אומר שיש בעיה, צריך למפות ברצינות את המצב ולראות אם ואיפה ישנן בעיות. אבל כאשר הבסיס הוא הצעה שכבר הוכנה ועובדה, זה לא בסיס למשא ומתן. צריך לפתוח את הכול, לקיים דיון פתוח, לא פשרה, להצביע איפה הבעיה ומה באמת צריך לתקן. מנסחי ההצעות עד כה לא הראו איפה הבעיה. לכן המילה פשרה לא מתאימה".
"לקנות בלמים בלי אוטו"
שר המשפטים לשעבר ח"כ גדעון סער נחשב בעבר למבקר בולט של האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשם של שופטי בית המשפט העליון. מצע המפלגה שהקים לפני כשנתיים, תקווה חדשה, אף כלל תוכנית לרפורמה מקיפה במערכת המשפט. אולם כיום הוא נאבק בחריפות בתוכניתו של השר לוין, ואף הוא סבור שאין כל מקום לפשרה אם נקודת המוצא היא הרפורמה שהוצגה.
עם זאת, סער מטיל את האחריות לחוסר היכולת להגיע לפשרה על השר לוין ועל ראש הממשלה נתניהו: "בפועל, נתניהו ושלוחיו עשו כל דבר כדי למנוע את זה. הרי יום אחרי שלוין הציג את התוכנית שלו שישה ימים בלבד לאחר הקמת הממשלה, או מה שהוא הגדיר כשלב א' בתוכנית שלו, הציע גנץ במרכז הבינתחומי לשבת ולדבר, אך הדלת נטרקה לו על קצות האצבעות בישיבת הממשלה שלושה ימים אחר כך, על ידי נתניהו עצמו. לכן בשלב זה, ואני אומר בשלב זה כי אני רוצה להיות זהיר, אני לא רואה לא רצון להידברות ולא ניסיון שיהיה בסיס אמיתי להידברות".
בכל המרכיבים של תוכנית לוין אין שום דבר שמתחבר לעמדות שלך, נושאים שבהם אפשר להגיע להסכמה?
"לא", משיב סער נחרצות, "אני לא רואה דבר כזה בשום חלק מחלקיה של התוכנית. יש אנשים שמתעתעים וגונבים דעת, אז הם אומרים: 'מה אתה רוצה? אתה הרי תמיד תמכת בפסקת התגברות'. אבל כשאתה בא ומציע, כמו לוין נניח, לדרוש רוב של 12 מתוך 15 שופטים לפסילת חוק – רוטמן אומר 15 מתוך 15; האמת שיכול היה גם להגיד 16 מתוך 15 – ומצד שני מתגברים על זה ברוב של 61, הרי מדובר באופן ברור בביטול של הביקורת השיפוטית החוקתית על חקיקת הכנסת. בזה מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך. לכן הכותרת מתעתעת וצריך לראות את המהות. המהות של מה שהציע כל אחד מהם – בין אם בעניין שלילת הביקורת השיפוטית על החקיקה, בין אם בעניין שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ובין אם בעניין איון היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה – כל אחד מהדברים האלה לא מקובל לחלוטין".
מלשכתו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד נמסר בתשובה לשאלתנו כי "אין שום הצעה לרפורמה משפטית של הממשלה הזאת – יש הצעה לריסוק מערכת מהמשפט ושינוי משטרי. ראש האופוזיציה לפיד הציע להקים ועדה נשיאותית בהובלת נשיא המדינה יצחק הרצוג, שתנהל דיון נקי מאינטרסים פליליים ופוליטיים על כל מה שטעון שיפור במערכת המשפט וביחסים בין הרשויות".
ח"כ גדעון סער: "יום אחרי שלוין הציג את התוכנית שלו גנץ הציע לשבת ולדבר, אך הדלת נטרקה לו על האצבעות. אני לא רואה רצון להידברות"
עמדה דומה משמיע גם ד"ר אליעד שרגא, יו"ר התנועה למען איכות השלטון וממובילי הפגנות המחאה נגד הרפורמה. "הבסיס הנוכחי הוא מתווה להרס מערכת אכיפת שלטון החוק במדינת ישראל. אם רוצים לדבר על משהו, אם רוצים שהאירוע יהיה ענייני – חייבים לדבר על חוקה ועל מגילת זכויות אדם. לא לדבר על פסקת התגברות בלי לדבר על חוקה ועל מגילת זכויות. על בסיס התוכנית הקיימת אין מה לדבר. צריך להבין, במשפט חוקתי אין שום היגיון לפסקת התגברות בלי חוקה. זה כמו ללכת לחנות ולקנות בלמים בלי לקנות את האוטו. אם רוצים באמת לקדם את מדינת ישראל אז צריך לדבר על חוקה, ואם רוצים להרוס את מערכת המשפט ולהרוס את מערכת אכיפת החוק ושלטון החוק אז אין מה לדבר".
"לא מדברים על הבעיה האמיתית"
ד"ר עמיר פוקס, חוקר בכיר בתוכנית להגנה על ערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור אף הוא שאין מקום לפשרה מול תוכנית לוין כפי שהוצגה לציבור. "אנחנו לא מסכימים עם נקודת המוצא כאילו הבעיה של מדינת ישראל היא שאין מספיק כוח לממשלה ולקואליציה והן לא מסוגלות למשול, ושהיועצים המשפטיים לא נותנים לדרג המדיני לזוז. זה פשוט לא נכון. נקודת המוצא שלי שונה. אני רואה מדינה עם מעט מדי איזונים ובלמים בהשוואה למקומות אחרים. בעיקר משום שאין בה שני בתי פרלמנט, אין נשיא עצמאי בעל זכות וטו על חקיקת הפרלמנט, אין הפרדה בין הרשויות הפוליטיות, הממשלה והכנסת. אצלנו הממשלה שולטת בכנסת באופן מוחלט. נכון שזה ככה גם בעוד מדינות, אבל לא תמיד זה חזק כל כך, כי אצלנו גם אין בחירות אזוריות, מה שאומר שהשלטון המרכזי חזק מאוד.
"אין אצלנו גם הפרדה בין רמה פדרלית לרמה מקומית. והכי חשוב – החוקה שלנו, חוקי היסוד, מאוד חלשה ואפשר לשנות אותה בקלות. כל זה יוצר מצב שבו ההגנה על זכויות האדם במדינת ישראל חלשה מאוד כבר היום. אני מבין שהצד השני רואה הגנה חזקה מדי ורוצה לתת יותר כוח לרוב הפוליטי, אז אולי אני יכול לראות אם יש לי קווי נסיגה כלשהם, אבל ברמה העקרונית אני לא רואה את הבעיה בצד הזה".
בסוגיה אחת ד"ר פוקס כן רואה אפשרות לבצע שינוי מהמצב הקיים: בנוגע לפרוצדורה של פסילת חוקים במדינת ישראל, שעד היום לא הוסדרה כראוי. "היום כל בית משפט יכול להכריז על חוק כלא חוקתי, גם בית משפט שלום או מחוזי. זה לא הגיוני. גם לפי ההצעות שלנו, כאשר מתעוררת שאלה חוקתית צריך להעלות אותה לבית המשפט העליון. מעבר לזה, בהחלט אפשר להבין מדוע צריך הרכב מורחב של השופטים ואולי אפילו הרכב מלא של השופטים כדי לפסול חוק. זה לא מתקרב אפילו למה שמציע יריב לוין שדורש רוב של 12 שופטים מתוך ה־15, או כל ה־15 כפי שדורש שמחה רוטמן. זה דבר שלא קיים כמעט בשום מקום, בטח לא בדמוקרטיות המערביות. יש כמה דוגמאות של רוב מיוחד, וגם בהן זה לא רוב של 80 אחוז אלא רוב של שני שליש, אבל גם אלו דוגמאות בודדות. בדרך כלל כדי לבטל חוק בכל המדינות הקלאסיות שמשווים אליהן, מספיק רוב רגיל בקרב השופטים".
נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר דורית ביניש: "אני לא רואה איך אפשר להתפשר כאן. התוכנית המוצעת איננה אלא שינוי השיטה המשפטית ועימה שינוי שיטת המשטר"
על אף הגמישות המסוימת בנושא הספציפי הזה, פוקס מדגיש כי האתגרים שעומדים כיום בפני הדמוקרטיה הישראלית שונים מהותית מאלו שמעצבי הרפורמה רואים, וממילא הצעדים שיש לקדם שונים. "אני רואה את הצורך להגן יותר על זכויות האדם. יש לנו מגילת זכויות חסרה וחלשה, חלקית מאוד. אין לנו זכות לשוויון, לחופש ביטוי, לחופש דת. אני לא מבין איך לאנשים דתיים אין בעיה לחיות במדינה שאין בה הגנה חוקתית על חופש הדת. הרי עלול לבוא רוב כלשהו בעתיד, ודאי אם תהיה פסקת התגברות, ולפגוע קשות בחופש הדת, ולא תהיה להם אז הגנה חוקתית. וכמובן, החופש מדת לאנשים חילונים. כל אלו זכויות שאין שום הגנה חוקתית מפורשת עליהן. הכול יושב על פרשנות של בתי המשפט. אגב, הגנה חזקה היא לא רק רשימת זכויות מלאה אלא גם קביעה שהרוב לתיקון ושינוי, הרוב שמשריין את חוקי היסוד, צריך להיות רוב גדול, כמו בכל מדינה נורמלית שיש בה חוקה. במקביל צריך להיות תהליך ארוך יחסית, לא משהו שאפשר לשנות ברגע. זאת הרפורמה שאנחנו באמת צריכים, וזה מה שמדינת ישראל זקוקה לו".
את בעיותיה של מערכת המשפט רואה פוקס בתחומים אחרים לגמרי: "ודאי שיש למערכת המשפט בעיות, אבל עליהן לא מדברים. בעיות כמו סחבת מטורפת של הליכים, שמצדיקה רפורמה שמתעסקת בניהול מערכת המשפט, איך לייעל את ההליכים ולקצר אותם. לא יכול להיות שבמדינות אחרות אפשר לסיים תיק פלילי בשבועיים, וכאן זה נמשך ארבע שנים ויותר. אבל כמובן זו סוגיה שדורשת גם משאבים. יש דברים לשפר, אבל לא צריך לתת לרוב הפוליטי יותר כוח ממה שיש לו היום".
"לא נגיע בכלל להתגברות"
מי שכן מציג עמדה גמישה יותר, אף שגם זאת באופן חלקי בלבד, הוא דווקא פרופ' יניב רוזנאי, מהבולטים באנשי האקדמיה שיצאו למאבק נגד רפורמת לוין. רוזנאי, איש אוניברסיטת רייכמן, טוען שאפשר להגיע לפשרות בחלק מהסוגיות. "אני לא מתנגד נחרץ לכל שינוי, אני לא מאלה שסבורים שאסור לגעת בשום דבר ואסור לשנות", הוא אומר.
ועם זאת, גם הוא סבור שהנושאים שבהם מבקשת רפורמת לוין לטפל אינם בעיותיה החמורות של מערכת המשפט: "הבעיות המרכזיות במערכת המשפט הן בכלל לא פסקת ההתגברות, עילת הסבירות וכל הקשקוש הזה. הבעיה האמיתית במערכת המשפט היא התמשכותם של תהליכים משפטיים. לא ייתכן שמשפטים נמשכים שנים על גבי שנים. אבל בשביל לפתור את העניין הזה צריך עוד תקנים לשופטים. לא ייתכן שבית המשפט העליון יתעסק באלפי עתירות וערעורים. לשם כך צריך להוסיף ערכאת ערעור בין המחוזי לעליון, ולהפוך את העליון שלנו לבית משפט דומה לעליון האמריקני. שיבחר בכל שנה את מאתיים התיקים הכי רציניים והכי מהותיים וידון רק בהם. הרפורמות האלה הכי נחוצות, אבל הן בכלל לא נמצאות בחבילה של לוין".
על אף נכונותו להגיע לפשרות, גם מבחינת רוזנאי המצע לדיון לא יכול להיות ההצעות של לוין ורוטמן כפי שהן היום. זאת מאחר שהן קיצוניות מאוד לטעמו, עד כדי כך שגם מתנגדי אקטיביזם כדוגמת פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יואב דותן אינם תומכים בהן. "ההצעות כרגע קיצוניות כל כך שאני לא רואה שום דרך להסכים להן. ייתכן כמובן שזה עניין טקטי, לקחת את הדברים לקיצוניות במטרה להשיג רווחים מסוימים, אבל זה לא רציני. זה כמו שאני אומַר דבר נורא כדי להתפשר בסוף על משהו שהוא לא נורא מאוד אלא רק קצת נורא".
רוזנאי מוכן לפשרה בכמה מהסוגיות שעל הפרק, בהן הרוב הדרוש לצורך פסילת חוק, פסקת ההתגברות ועוד, אולם הוא מדגיש שכל הסכמה חייבת להיות כוללת ולראות את התמונה כולה, משום שהסוגיות השונות משפיעות זו על זו. "טעות להתמקד בכל פרט בנפרד. צריך להסתכל על הדברים כמכלול, והחבילה כולה היא מאוד בעייתית. למשל העניין של פסקת ההתגברות לא מפחיד אותי, משום שבכלל לא נגיע למצב של התגברות. אם בית משפט יוכל לפסול חוקים רק בהרכב של 15 שופטים וברוב של 12 מתוך 15, לא תהיה פסילת חוקים שצריך להתגבר עליה. הרי כבר היום אין פסילת חוקים כמעט – הוראת חוק אחת בממוצע בשנה, ויש שנים שגם זה לא. אז כשהחוק ידרוש רוב של 12 מ־15 פסילת חוק תהיה אחת לחמש שנים, אולי לעשר שנים, ולא נגיע בכלל למנגנון ההתגברות".
