הישיבה הראשונה של מועצת הרבנות הראשית בנושא הר הבית התקיימה בראש חודש סיון תשכ"ז (9 ביוני 1967), יומיים אחרי חזרת הריבונות היהודית להר הבית, ואחרי 1,900 שנה של גולה. כבר באותה ישיבה הציע רבה של ירושלים הרב בצלאל ז'ולטי להקים ועדה לבירור ההלכה. ברם, בפועל הרב ז'ולטי היה נגד העלייה להר הבית והמועצה הוציאה הודעה על איסור גורף להיכנס להר הבית.
בתשל"ו (1976), הרב הראשי הרב גורן הרצה פעמיים בפני מועצת הרבנות הראשית בנושא העלייה להר הבית והוא נקרא לסכם את מחקריו בכתב ואז המועצה תדון בנושא. הרב בנימין אביעד אמר שלפי הרב גורן קיימת אפשרות להיכנס לחלק מהר הבית והציע "כי חברי המועצה ייכנסו לשטח המותר". בפועל הרב גורן לא פרסם סיכום בכתב בזמנו – בגלל השאלה הסבוכה יותר של עליית נשים להר הבית – ולכן הדיון לא התקיים.
בתש"ם (1980), קראו רבנים, כולל חברים במועצת הרבנות הראשית, לרבנים הראשיים לקבוע את המקומות המותרים בהר הבית. על רקע זה, הציע הרב עובדיה בדיון של מועצת הרבנות הראשית בתשמ"ב (1982) להקים ועדה שתבדוק את התחומים. ההצעה התקבלה ונבחרו חברים לוועדה, אך בפועל הוועדה מעולם לא התכנסה. בתשמ"ו (1986) הציג גרשון סלומון (נפטר במרחשוון השנה) את המצב העגום בהר הבית בפני חברי המועצה וסיים את דבריו בבקשה "מגדולי הדור לסמן את המקומות המותרים".
בדיון שהתקיים אחר כך במועצה, נשמעו קולות המבקשים לברר את הגבולות, ביניהם מהרב הראשי הרב מרדכי אליהו שאמר ש"צריך לברר בוועדה ובמועצה עניין הגבולות". לצידם, האוסרים את העליה להר הבית הביעו גם הם את דעתם. בישיבה של המועצה בתש"ס (2000) קרא ישראל כספי, חבר בוועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית, למועצה "למצוא פתרון הלכתי כדי שיהודים יוכלו להיכנס להר הבית". ברם, בהחלטה בסיום הישיבה, המועצה חזרה על האיסור להיכנס להר הבית.
עוד בתש"ס קרא הרב שאר־ישוב כהן למועצה לקבוע את המקומות המותרים ולהקים בית כנסת בהר הבית. בהחלטה בסוף הישיבה, המועצה חזרה על האיסור להיכנס להר הבית אך גם הקימה ועדה לבחון את האפשרות של הקמת בית כנסת בהר הבית. בתשס"א (2001) הודיע הרב שאר־ישוב כהן שהוועדה החליטה פה אחד בעניין ושיש "לקרוא לגדולי ישראל למצוא את המקום שבו לכל הדעות מותר להיכנס ולהקים בו בית כנסת". המועצה לא אימצה את המלצות הוועדה.
בתשס"א קראה מועצת הרבנות הראשית לציבור להגיש מחקרים בנושא העלייה להר הבית. היה אמור להתקיים דיון במועצה אבל הדיון התבטל. בעשרים ושתיים השנים האחרונות אינני יודע אם המועצה דנה שוב בנושא אם לאו, מלבד דבריהם של הרבנים הראשיים ביום ג' באלול תשפ"ב. בפתח הישיבה של מועצת הרבנות הראשית באותו יום, הרבנים הראשיים חזרו על האיסור לעלות להר הבית.
קיים רב ראשי אחד שעלה להר הבית (לפני מינויו לתפקיד הרם, ופעם אחת אחרי פרישתו), לפחות חבר אחד לשעבר במועצת הרבנות הראשית עלה ההרה, והקריאה לברר את הגבולות של הר הבית עלתה בישיבות של מועצת הרבנות הראשית כמה וכמה פעמים.
בתשנ"ז (1997) הכין הרב זלמן קורן תסקיר בעניין עמדת הרבנות הראשית בנוגע לעלייה להר הבית וקבע שמשנת תשכ"ז "לא נתחדש שום עניין מהותי הנוגע לזיהוי גבולות הר הבית והעזרות". גם אם נקבל קביעה זו, בעשרים ושש השנים שחלפו מאז פורסמו מאמרים תורניים ומחקרים אקדמאיים רבים בעניין הר הבית, ובפועל עוד ועוד יהודים שומרי מצוות עולים להר בטהרה. השלט איננו עולה בקנה אחד עם ההלכה, והעולים להר על־פי ההלכה נאלצים לשים בצד את הרצון הטבעי לכבד את המוסד הלאומי של הרבנות הראשית.
אנו, העולים להר הבית בטהרה על פי ההלכה שואלים "למה ניגרע?", ומייחלים ליום שבו מועצת הרבנות הראשית תתרום את תרומתה החשובה והממלכתית בקביעת הגבולות של הר הבית, יותר מחמישים וחמש שנה לאחר שחרור ההר. אנו מחכים ליום שבו המועצה תחדש את משמר הר הבית ותציב שומרים כדי לכוון את העולים למקומות המותרים. אנו ממתינים ליום שבו המועצה תכריז על הקמת מקוואות חדשים סמוך להר הבית כדי לשרת את העולים הרבים ולהקל על ההכנות לעלייה.
התקומה היהודית הלאומית קורמת עור וגידים בתוך מציאות גאו־פוליטית ודתית. כפי שגרשון סלומון ואחרים אמרו למועצה במרוצת השנים, קיימת משמעות אזורית רחבה מאוד לכך שהרבנות נמנעת מלקבוע את הגבולות המותרים בהר הבית. במקום הכי קדוש לנו השכינה אינה בטלה, אבל היא מתבזה על ידי פיקניקים, משחקי כדורגל ועצרות תמיכה בחמאס, וממילא הריבונות שלנו נחלשת.
נסיים בבקשה של הרב יהודה גץ, רב הכותל, ששיגר מכתב לשר הדתות בסיוון תשמ"א (1981). הרב גץ הציע להקים ועדה שתקבע את הגבולות בהר הבית: הועדה תהיה "בראשות הרבנות הראשית לישראל, ומורכבת ממורי הוראה, ארכיאולוגים, היסטוריונים ומשפטנים שתקבל על עצמה ללון בעומקה של הלכה ולתחום גבולות לחומרא שלתוכם תותר הכניסה בהגבלות הנחוצות ולכל הדעות".
עוד במכתבו של הרב גץ: "לית מאן דפליג שעל פי ההלכה מותרת הכניסה לשטחים נרחבים מאוד וללא שום הכנה. בשטחים אחרים, מותרת הכניסה לאחר טהרה (במקווה או אפילו במי מעיין), חליצת נעליים וכד'. ורק בשטח מצוצמם יחסית (העזרות והמקדש), אסורה הכניסה בהחלט לפי דעת רוב הפוסקים וישנו חשש של עונש כרת רחמנא ליצלן".
בברכת שמחתי באומרים לי בית ה' נלך.
* * *
רק חבר מועצה אחד השיב למכתבו של רפורט, הרב אליעזר שמחה וייס, ומלבדו הגיב לו גם הרב הראשי לישראל דוד לאו. זו תמצית דברי הרב לאו:
כל גדולי ישראל בדורות האחרונים וכל החלטות מועצת הרבנות הראשית לדורותיה, אסרו את הכניסה להר הבית. אציין שהמצווה לעלות להר הבית היא כאשר עולים על מנת להקריב קרבן, דבר שלצערנו לא זכינו עדיין. אבל לא מצאנו היתר לעלות להר הבית רק כדי לעלות. בכך אין שום מצווה. וכל שכן שאין להיכנס לאותם ספקות חמורים של טהרה, ולכן אין להתיר דבר זה כיום.
דרישת המקדש צריכה להיות בלימוד הלכות מקדש וקודשיו, בעיון בהן, בלימוד הסיבות לחורבן (כחילול שבת ועוד), בלימוד ההלכות ובתיקון חסרונות אלו, שיזכו את העולם באורו של מקדש.
אוסיף לך גם רשימה חלקית מהודעה ואזהרה שהוציאו גדולי ישראל בשנת תשכ"ז שאסרו את הכניסה להר הבית. ביניהם: הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל, הרב צבי־יהודה קוק זצ"ל, רבני ירושלים הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל והרב יצחק קוליץ זצ"ל, וכן הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל, הרב עובדיה הדאיה זצ"ל, הרב חיים־דוד הלוי זצ"ל, הרב יצחק אריאלי זצ"ל, וכן גדולי ישראל בימינו ביניהם הרב אביגדור נבנצל שליט"א, הרב שלמה אבינר שליט"א, הרב חיים שטיינר שליט"א, הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב אשר וייס שליט"א. תקצר היריעה מלמנות את כל הרבנים שאסרו בדבר.
אני תקווה ותפילה שבמהרה בימינו נוכל לעלות לבית ה' בקדושה ובטהרה, ונזכה לבניין בית המקדש ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים.
החותם למען קדושת ירושלים,
דוד לאו
הרב הראשי לישראל
נשיא בית הדין הרבני הגדול
