בתחילת השבוע מת בגיל 95 הפילוסוף והאינטלקטואל הרב־תחומי פרופ' יוסף אגסי, שהעמיד דורות של תלמידים. אגסי, שנקרא בפי אוהביו הרבים יוסק'ה, נולד וגדל בירושלים למשפחה חרדית מהיישוב הישן, למד ב"חדר" ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב. במשך תקופה למד אצל הרב רענן קוק בכיתה שהיה בה רק תלמיד אחד מלבדו: הרב שאר ישוב הכהן.
בגיל צעיר בחר לעזוב את הדת ופנה ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. בשנות החמישים היה תלמידו של קרל פופר, מהפילוסופים המשפיעים במאה הקודמת. יכולת העיון שלו, שהתפתחה בילדותו ובנעוריו כאשר עסק בתלמוד, התחדדה בלימודיו אצל פופר בבית הספר לכלכלה של לונדון, והפכה לפרוצדורה ביקורתית שיטתית ומובהקת. פופר לימד אותו כיצד נראית שאלת מחקר טובה וכיצד בונים אותה, ואגסי דרש לימים מתלמידיו את אותו דיוק שלמד מרבו. כחלק מתפיסתו הביקורתית הוא נהג לדרוש מתלמידיו שלאחר שהם מציגים את הרעיון שלהם, שיציגו מיד את התפיסה ההפוכה ואף יגנו עליה. בדרך זו הפך הדיון לרציני וראוי.
בהנחיית פופר כתב אגסי את עבודת הדוקטורט שלו, ולימים ערך את המהדורה העברית של ספרו "החברה הפתוחה ואויביה" (בהוצאת שלם). במשך עשרות שנים כיהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל לימד באוניברסיטאות רבות בעולם, ובהן הונג־קונג, בוסטון ויורק שבטורונטו.
הביקורת, בדרך ייחודית משלו, ניצבה במרכז הגותו, והפכה לדרך חשיבה שתלמידיו אימצו בעקבותיו. בעיניו לא הייתה "רציונליות" או "אי רציונליות", אלא דרגות של רציונליות, כאשר ההתפתחות היא עלייה בדרגת הרציונליות. בכתיבתו התבטא הן בענייני השעה הן בסוגיות פילוסופיות רבות ושונות, תוך חשיבה רחבת היקף ועל־זמנית, שהיבטים רבים שלה רלוונטיים גם בימינו אלה.
ראייתו הייתה מפוכחת, שורטטה בקווים חדים ובדילוגים נועזים בין עבר והווה, ותמיד הייתה אקטואלית. מילותיו, שבעל פה ושבכתב, תבעו מאיתנו, תלמידיו הרבים, לחשוב, לבקר, להרהר ולהתעמק. לא פעם כתב על התנהלותה של מדינת ישראל דברים קשים, מעוררי חשיבה ודיון, מלבי ויכוחים. בייחוד עסק במחדלי השלטון, בטיפשות האנושית ובבורות המתגלה בראש חוצות.
אגסי הצביע על התעלמות הפילוסופים מאסונות המאה העשרים: השואה, הגולאגים בברית המועצות ופצצת האטום שהוטלה על יפן, והאשים אותם בפעולות הסחה של ממש ובחוסר אחריות. באותו אופן האשים את מנהיגי ישראל בקוצר ראייה, ברפיסות, בהחלטות כושלות ובהתעלמות מהמציאות. בה בעת הציע מודל מדיני משופר – הלאומיות הליברלית, שלכאורה היא בבחינת תרתי דסתרי, אך הוא ראה בה חלופת חשיבה מעניינת בעידן שבו בוחרים ממשלה כפי שבוחרים קבוצת כדורגל או חטיף.
הוא דגל בהפרדת הדת מהמדינה, קרי הפרדת הממסד הדתי ממוסדות המדינה. בין השאר כתב על כך בספרו "בין דת ולאום: לקראת זהות לאומית ישראלית". בשנת 2008 הצטרף עם אשתו לקבוצת אזרחים ישראלים שעתרה לבית המשפט בדרישה לשנות את רישום הלאום בתעודת הזהות מ"יהודי" ל"ישראלי". בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את העתירה וטען כי הסוגיה "אינה שפיטה". ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה גם הוא.
הכוכב של גילמן
חמישה מורים השפיעו על חיי: הפרופסורים יוסף אגסי, ישעיהו ליבוביץ, משה כספי, שלמה גיורא שוהם, ועמוס טברסקי. ואולם אגסי היה המורה שהשפיע עלי יותר מכולם. הכרתי אותו במהלך לימודי התואר השני באוניברסיטת תל־אביב, בקורס על הפילוסופיה של המדע. בהמשך הוא היה המנחה שלי בתואר השני ובעבודת הדוקטורט. הוא היה אחד הכוכבים הגדולים בגילמן 144, האולם הגדול של מדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב. כל הרצאה שלו חשמלה את שומעיה, ומאות תלמידים במגוון גילאים נדחקו וביקשו לשמוע את כל היוצא מפיו.
אגסי היה אדם צנוע, מורה חד לשון ומחשבה, ובעיקר מסור לתלמידיו. עם חלקם אף כתב ספרים. בכל שעה שהייתי מתקשר אליו היה עונה לי. היה זמין לכל אדם ושמח להשיב לכל שאלה. לא אחת באתי לביתו, לפעמים גם עם ילדיי, ואשתו יהודית – נכדתו של מרטין בובר – נהגה להגיש לנו עוגת תפוחים, תוך שאני דן איתו בעניינים שברומו של עולם, וברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית שאהב כל כך.
בשנים האחרונות היו באים אליו בכל יום שישי כחמישים מתלמידיו, שזכו לשם "חוג אגסי". בכל פעם היה אגסי מדבר על פילוסוף אחר בהרצאה מקיפה ומעמיקה. ההרצאות הללו עלו ליוטיוב, והם נכס לציבור.
לאורך השנים חיבר עשרות ספרים, ערך רבים נוספים ופרסם מאמרים רבים בתחומי ידע שונים ובהם פילוסופיה, מדע, טכנולוגיה, חינוך, לאום, חברה, דת, פוליטיקה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ואמנות. הוא נהג לכתוב בעמידה, כתב באנגלית בדרך כלל, וכמעט ללא צורך בהגהה ועריכה. היה חד כתער, מדויק מאוד, ומשיב תמיד בדיוק לשאלה כפי שנתנסחה.
חשיבתו המקורית והרעננה של אגסי לא התיישנה ולא תתיישן. האיש ומורשתו ראויים להיכנס לפנתיאון, ככתובת אש על הקיר.
