בבוקר יום שני השבוע, נודע דבר מותו של ד"ר צבי (צביקה) צמרת. רבים נהגו לכנותו "המפא"יניק האחרון". ובשעה שבחברה הישראלית נפוץ היחס למילה מפא"יניק ככינוי גנאי – סמל לפשרנות, לפער בין תוכו לברו, אולי אפילו לשחיתות – צביקה ראה במפא"י, וליתר דיוק בתנועת העבודה, בעיקר את תפארתה החלוצית, כבונה מדינה ובונה עם, וממילא לא ראה בכינוי הזה גנאי אלא כבוד עצום. בתוך עולמה של תנועת העבודה היה בליבו מקום של כבוד מיוחד לבן־גוריון, על ערכי הממלכתיות שטיפח, ובתוכם גם "כור ההיתוך" המושמץ כל כך. הוא הקדיש את רוב הצד המחקרי של חייו לחקר מדיניות כור ההיתוך בתחום העלייה והחינוך, והתקומם בכל נפשו כששמע את ההתקפות הבוטות על מפא"י ובן־גוריון בתחומים אלה.
הוא נולד ב־1945 בנתניה, כצבי בילינסקי. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער העובד, וזו הנחילה בו את ערכי תנועת העבודה, שהמשיכו לבעור בו לאורך כל חייו. כמגשים נאמן הוא שירת בגרעין נח"ל תנועתי, שנשלח לקיבוץ האון שליד הכינרת. שם, בגרעין, התוודע לצעיר בשם מנחם פרומן, וקשר החברות העמוק שנרקם ביניהם ליווה אותם כל חייהם. כשהסתיים טקס החתונה של צביקה ותמי נסעו השניים לקיבוץ יפעת, קיבוצה של תמי. הם לקחו איתם את פרומן, שהיה עדיין רווק, כדי להורידו בבית הוריו בכפר־חסידים. פרומן, תמיד אנרכיסט בנשמתו, הציג את תמי, עדיין בבגדי הכלה, בפני אימו הנדהמת: "את רואה, אימא, סוף־סוף התחתנתי".
מסלול חייו של צביקה, מאז ימי הקיבוץ, היה מסלול מסחרר של הגשמה ציונית, בעיקר בתחום החינוך והמחקר. ב־1971 קיבל על עצמו את ניהול התיכון של מדרשת שדה־בוקר, והפך למנהל הצעיר ביותר בישראל של אותם ימים, בן 26 בלבד. בשדה־בוקר הכיר אדם נוסף שהפך לאחד מידידיו הקרובים: יהושע כהן, איש לח"י שהפך לשומר ראשו וידידו הקרוב של בן־גוריון. יהושע היה גם סוג של חוליה מקשרת בין צביקה למושא ההערצה הגדול שלו, בן־גוריון.
השבוע תואר צמרת בפי רבים כ"איש של אמצע'"; קרוב לימנים ושמאלנים, לדתיים וחילונים. זה נכון, אבל גם את עמדתו הזו אי אפשר לנתק מאמונתו הציונית הלוהטת. הוא לא היה איש של פשרות בורגניות, כאלה של "חצי תה וחצי קפה", שרק מבקשות "שיהיה שקט". הוא האמין בפשרות כחלק מאחריותו הלאומית, ומתמיכתו בחזון "הטוב המשותף" והממלכתיות של בן־גוריון.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף שבת של מקור ראשון
