"מטווחי הצפון", חיפה, יום רביעי, 15:00
מילה לפתיחה: מאז השבת שעברה חזרה סוגיית נשיאת כלי הנשק האישיים לדיון ציבורי. בעיני התומכים בהקלה על הוצאת רישיון נשק ושינוי התבחינים, הפיגועים היו הוכחה ניצחת לעמדתם, והשר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר דחף לפתיחת צווארי בקבוק לאלפים שמחכים לריאיון עם פקיד רישוי הנשק. נשיאת נשק אישי נחשבת לימנית, אבל בביקור ב"מטווחי הצפון" שבעיר התחתית בחיפה פגשנו בעלי רישיון נשק שלא תומכים במחנה נתניהו, אך מבינים ש"עדיף להיות חמושים בשכונה הזו".
רונן רבני, מבעלי המטווח
על המפה: נכנסתי לתחום אחרי שירות בנח"ל. אנחנו עוסקים בהכשרה אישית וחידוש רישיונות, בהסמכת מאבטחים ובמכירת נשק. זה עסק משפחתי ואני דור שני. זה התחיל בירושלים. מגיעים לפה משופטי בית המשפט העליון ושרי הממשלה ועד פשוטי העם. אני יכול להגיד לך על שופטים שכבר לא איתנו, שמגר וחשין ז"ל למשל, שהיו נושאי נשק.
המצפן: הצבעתי לליכוד, ועכשיו חובת ההוכחה עליהם. אני מקווה שבשנה הקרובה הם יוכיחו.
מתחמשים: ב־2015 היו פיגועים שאנשים סיכלו עם גיטרה או מוט סלפי או מגש פיצה. יש אנשים שלא יודעים לברוח: אם יש איום הם מגיבים במה שיש להם, והם נתנו את המענה ב־70 אחוז מהמקרים. השר ארדן, בהמלצת המשטרה, פעל כדי שרובאי 07 יוכל לקבל רישיון. עכשיו יש צוואר בקבוק של אלפי בקשות רישוי. בשומר החומות הדברים קרו כבר קרוב לבית. השכנים שלך עשו את האירועים. אז יש יותר רצון לרישיונות אבל לא משחררים יותר. בן־גביר ינסה לפתוח את זה. פעם אם היית זכאי, הליך הבקשה לקח שבוע־שבועיים. היום יכולים להגיע לשמונה חודשים.
רועי אסרף, סטודנט
על המפה: אני מקריית־מוצקין, סטודנט למתמטיקה ומדעי המחשב, שנה שלישית.
המצפן: עזוב, עזוב. לא חשוב למי הצבעתי.
מתחמשים: הייתי קצין משאבי אנוש בפיקוד הצפון, לא קרבי. באתי להוציא רישיון לאקדח. אני מתכוון לקנות גלוק 43, שעולה 4,200 שקל. את ההחלטה קיבלתי בגל הפיגועים הקודם, קצת אחרי שהשתחררתי. שומעים ביומיום על הפיגועים, ואם אפשר להוציא רישיון ולשמור על הביטחון – נעשה את זה. זה לוקח זמן. קיבלתי עכשיו את הרישיון הזמני. מהבקשה שהגשתי לקח בערך חצי שנה. זה לא כזה סביר. לא הייתי לחוץ, אבל למי שגר באזורים שזה נחוץ בהם, הזמן שזה לוקח בעייתי יותר.
דוד רטנר, דובר בית החולים רמב"ם
על המפה: שירתי בצנחנים ואחרי זה הייתי קצין צלפים. כשגלנט היה בשייטת הוא הביא אותי להיות קצין צלפים ביחידה. הייתי כתב אזור הצפון בהארץ והיום אני דובר בית החולים רמב"ם.
המצפן: אני מעריך שהצבעתי שמונה פעמים מרצ, אבל בפעמים האחרונות הצבעתי לליברמן. אני מעדיף לא להגיד למה.
מתחמשים: יש לי רישיון נשק מגיל עשרים, כשירשתי את האקדח של סבא שלי, אלוף יוחנן רטנר, שהיה מועמד לרמטכ"ל. הוא היה קולונל בצבא האדום וביקשו ממנו להצטרף להגנה, ואז הוא קיבל את האקדח הראשון. הוצאתי את הרישיון מטעמי הגנה עצמית. למרות עשרות שנים שעברו והגישה של השמאל, אני מבין שעדיף להיות חמוש בשכונה הזו. אין מה לעשות.
עד היום לא יצא לי לשמחתי להשתמש בו, אבל אני משתדל לבוא לרענון שלוש פעמים בשנה לפחות. אחרת זה חסר טעם לחלוטין. לאמא שלי גם יש רישיון נשק. היא בת 83 ועושה מטווחים.
מרטין וארגס, בלדר כספים
על המפה: עליתי לארץ מפרו ב־1999, בגיל 12. אני גר בעפולה. את הרישיון עשיתי לפני שנתיים, כשהתחיל גל הפיגועים. בסדיר הייתי במג"ב ואחרי זה עבדתי בביטחון של הרכבת. היום אני בלדר כספים בדואר ישראל.
המצפן: הצבעתי ליאיר לפיד כי רציתי שינוי. הם עשו עבודה לא רעה. אולי אני לא מבין בפוליטיקה, אבל בסך הכול אהבתי את התקופה שהם היו בממשלה.
מתחמשים: יש לי נשק מטעם העבודה, אבל הוצאתי גם אקדח אישי. אני מסתובב איתו בלי קשר לחדשות. אני יודע איפה אנחנו חיים, זה לא סוד. מבחינת בירוקרטיה הייתי צריך למלא טפסים באינטרנט, ובאתי לריאיון עם פקיד. אם הוא רואה שאתה בסדר הוא מאשר. לקח לי חודש, וגם זה כי התעכבתי.
גבריאל קונפינו, פנסיונר וסקיפר
על המפה: יליד חיפה. אני איש ביטוח, ראש לשכת סוכני הביטוח בחיפה. הייתי שותף לכל מיני מיזמים בהתנדבות. אחרי שיצאתי לפנסיה אמרו לי שאני כותב יפה, אז הפכתי לעיתונאי. כתבתי לאתר שנקרא "חי פה", עד שהגעתי להיות יאכטיונר וסקיפר.
המצפן: לא נתניהו. הצבעתי ללפיד. אני לא מרוצה כי אני לא מרוצה מאף אחד, ואני לא יודע אם אצביע בעתיד. רציתי משהו אחר. אני ליכודניק מהבית, עד שנתניהו טרף לנו את הקלפים.
מתחמשים: יש לי אקדח יותר מחמישים שנה, מאז שהתחלתי לעשות מילואים בגולני. בסדיר הייתי האלחוטן של דדו ז"ל בפיקוד צפון. בגולני הייתי עם זחל"ם סגור, ואי אפשר היה להתנהל שם עם נשק ארוך, אז ביקשתי מהמח"ט שאקנה אקדח על חשבוני ואקבל פטור מנשק. היה לי סמית' אנד וסון כזה בריא, וידעתי שאם מישהו יתקרב, לא כדאי לו. למזלי לא הייתי צריך להשתמש בו. עכשיו באתי להפקיד אותו כי יש לי הפלגה.
אני לא הולך עם האקדח כל הזמן. עכשיו נסעתי למשל לאילת, עם חברה שבאה משוודיה. אמרו לי שכדאי לקחת אותו בגלל הבדואים. התפללתי שלא אצטרך להשתמש בו, כי אם אתה עושה טעויות אז חוקרים אותך. אם הייתי נוסע לירושלים גם הייתי לוקח אותו, אבל ביומיום לא.
התגברות הפיגועים לא שינתה את זה. הוא שימש אותי בעיקר בצבא. פה בחיפה היחסים מצוינים. אם יש מהומות, זה אלה שבאים מהכפרים באוטובוסים מאורגנים.
יאנה סטפננקו, מאבטחת ברכבת
על המפה: אני עובדת ברכבת, במצלמות ובאבטחה. בצבא הייתי במשטרה הצבאית. מאלה שהחיילים שונאים.
המצפן: לא משנה.
מתחמשים: באתי לפה לרענון. זה לא האקדח שלי. כשאני לא בעבודה אני משאירה אותו שם. לא חשבתי לעשות לעצמי רישיון כי אני גרה בקריות. גז פלפל עוזר יותר בקריות, ואת זה יש לי. היום ספציפית היו רק גברים במטווח, אבל אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגישה שונה.
