גל הפיגועים שפקד את ישראל בסוף השבוע שעבר הציף מחדש את סוגיית האזרחים החמושים. בפיגוע הקשה בליל שבת בנווה־יעקב, חלפו דקות ארוכות שבהן המחבל ירה למוות בשבעה עוברי אורח ופצע נוספים, עד שלמקום הגיעה ניידת ובה שוטר ומתנדב שפתחו לעברו באש וחיסלו אותו. לעומת זאת למחרת באזור עיר־דוד, כאשר נער בן 13 פתח בירי לעבר אב ובנו ופצע אותם – הבן שנפצע קשה, קצין בצה"ל שהיה בחופשה, ירה לעבר המחבל ופצע אותו. הפער בין שתי הזירות המחיש את יכולתו של אדם חמוש הנמצא במקום לפעול במהירות לסיום האירוע, ולצמצם את מחיר הדמים.
השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר הכריז במוצאי השבת האחרונה כי הוא "רוצה יותר נשקים ברחובות, כדי שאזרחי ישראל יוכלו להגן על עצמם. ראינו את זה באירוע היום בעיר דוד. כאשר לאזרחים יש נשק, הם יכולים להגן על עצמם". לדברים הצטרף גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר בישיבת הממשלה: "אנחנו מזרזים מתן נשק לאלפי אזרחים ישראלים ברחבי הארץ, כולל שירותי ההצלה. לזק"א יש 3,000 מתנדבים רכובים ברחבי הארץ, רק קומץ מהם חמושים. אני רוצה שהם וגם אחרים יהיו חמושים. זה יגביר את יכולת התגובה. אנחנו רואים פעם אחר פעם שאזרחים חמושים ומיומנים מצילים חיים". גם במשטרה, בהמלצת המפכ"ל, קראו לאזרחים חמושים לשאת עימם נשק לכל מקום בימים אלה.
המפכ"ל לשעבר משה קראדי: "במציאות הביטחונית בישראל, נשיאת נשק אישי בידי אזרחים היא דבר מבורך. עם זאת, ההחלטות צריכות להתקבל מהראש ולא מהבטן. צריך לגבש קריטריונים בקור רוח, לא רגע אחרי אירוע ביטחוני"
במהלך השבת וביום ראשון נרשמו באתר המשרד לביטחון לאומי יותר מאלף בקשות לקבל רישיון נשק. מדובר בנתון חריג, שכן בימים רגילים מוגשות כמאה בקשות כאלה. בשנה הקודמת, 2022, נרשם שיא במספר הבקשות לנשיאת נשק: 42,236. זאת לאחר שבשנה הקודמת, 2021, נרשמו 19,375 בקשות.
בשנתיים הללו היה היפוך מגמה, לאחר עשור של ירידה מתמדת במספר האזרחים החמושים בישראל. בשנת 2018 הוגשו 12,538 בקשות לאישור נשיאת נשק; בשנת 2019 הוגשו 10,222 בקשות; וב־2020, שנת הקורונה, הוגשו 8,983 בקשות בלבד. המפנה חל בזמן מבצע שומר החומות, כאשר אזרחים רבים מצאו עצמם מותקפים או בסביבת מהומות שחוללו אזרחים ערבים, לעיתים בלי מענה משטרתי. למעשה מגמת הירידה החלה ב־2009, שבה היו בישראל כ־185 אלף בעלי רישיון נשק, לעומת כ־148 אלף בתחילת 2021. כיום יש בישראל כ־155,168 כלי ירייה באישור, המוחזקים אצל 147,248 אזרחים בעלי רישיון.
נחזור לנתוני 2022: מתוך 42,236 הבקשות שהוגשו, הונפקו עד כה 10,986 אישורים, ועוד 4,404 בקשות נמצאות בשלבי אישור. הסיבה לכך ש־17,373 פניות מצויות בהמתנה היא תנאי העבודה של האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. כיום האגף מקבל קהל במשך ארבע שעות ביום בלבד, שלושה ימים בשבוע, ועוד שעתיים נוספות ביום אחר. הנתון הזה מתחדד לאור העובדה שבכל שעה מוזמנים לריאיון שלושה אנשים. השר בן־גביר דרש השבוע מנציגי האגף להרחיב את שעות העבודה ליום עבודה מלא, ולקבל לפחות שמונה אנשים בשעה. הוא הצהיר גם כי יכפיל את התקציבים ואת כוח האדם לנושא.
במבט על אירועי הטרור בשנה האחרונה עולה שוב ושוב כי נשק המצוי בידי אזרחים מוכח כבעל משמעות רבה. הנה רשימה חלקית: במוצאי השבת האחרונה השליכו מחבלים בקבוקי תבערה לבית משפחה יהודית בגבעת־חנניה הסמוכה לאבו־טור בירושלים. אב המשפחה השתמש בנשקו האישי, ירה באוויר והניס את הפורעים. במקום התגלו עוד בקבוקי תבערה רבים, מוכנים ליידוי.
לפני כשלושה שבועות הגיע מחבל לחוות־יהודה בהר חברון ותקף בסכין את בעל החווה אלישיב נחום. חשמלאי חמוש שעבד במקום ירה לעבר המחבל והציל את חייו של החוואי; בחודש מאי בשנה שעברה ניסה מחבל לחדור ליישוב תקוע. האב, יאיר מימון, זיהה את החשוד מטפס על הגדר, ירה לעברו ומנע פגיעה באזרחים; בחודש מרץ עלה מחבל על אוטובוס בין היישובים אלעזר ונווה־דניאל בגוש עציון, וניסה לדקור במברג את אחד הנוסעים. אזרח חמוש שהיה באוטובוס נטרל אותו; באותו חודש, במהלך הפיגוע בבאר־שבע שבו נרצחו ארבעה אזרחים, מי שחתר למגע וירה ראשון במחבל היה תושב הר חברון שנשא עימו אקדח.
התבחינים הראשוניים להגשת בקשה לרישיון נשק עודכנו בפעם האחרונה ב־2018 על ידי השר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן. כיום מי ששירת שירות קרבי ועבר הכשרה ברמת רובאי 07, או מתגורר ב"יישוב מזכה" – ביהודה ושומרון או סמוך לגבול – זכאי להגיש בקשה לנשיאת נשק. היא תיבדק והוא יזומן לריאיון ולמטווח. מתנדבים במד"א או בזק"א רשאים אף הם לשאת נשק.
"במציאות הביטחונית בישראל, נשיאת נשק אישי בידי אזרחים היא דבר מבורך", קובע בשיחה עימנו מפכ"ל המשטרה לשעבר משה קראדי. "עם זאת", הוא מחדד, "ההחלטות צריכות להתקבל מהראש ולא מהבטן. בעשרים השנים האחרונות, הקריטריונים לקבלת רישוי לנשק שונו מעת לעת בזמן החלפת שרים במשרד לביטחון הפנים, מה שמלמד שלא באמת קיימת מדיניות. בעיניי חובה לקבוע מדיניות שתאפשר מתן רישיונות לנשק לאנשים מיומנים שעמדו בקריטריונים שיקבע המשרד, ושיגובשו בקור רוח, לא רגע אחרי אירוע ביטחוני או בצל סערה כזאת או אחרת".
קראדי סבור כי אין צורך בשינוי מהותי של התבחינים לקבלת נשק. "רישיון לנשק ניתן למי שעומד בסף של כמה דברים – אין לו רישום פלילי, מצבו הרפואי תקין, עשה שירות צבאי וכדומה. מעבר לאלה יש גם עילות כמו מקום מגורים, אזור עבודה וכדומה. בהכירי את התבחינים נראה לי שאין צורך בשינוי מהותי, אך יש מקום לבחון את הרחבת העילות. ניסיון העבר מלמד שאזרחים בעלי נשק הצילו חיי אדם כשהיו בזמן הנכון ובמקום הנכון, אבל אסור לשכוח מקרים שבהם בעלי נשק ברישיון עשו באמצעותו עבירות פליליות, כולל לצערנו רצח נשים. לפיכך ראוי שהבחינה תהיה מידתית, ותאפשר מתן נשק למבקשים במידה ראויה. במכלול השיקולים צריך לזכור גם שלא מעט כלי נשק נגנבו מבעליהם ונוצלו לביצוע עבירות פליליות ואפילו הועברו לגופי טרור".
בשנה האחרונה ראינו פיגועים גם בריכוזים חרדיים. יש מקום לאפשר נשיאת נשק גם למי שלא שירת בצבא?
"שירות בצבא הוא לדעתי תנאי מחייב לקבלת רישיון נשק. עם זאת, סעיף הרובאי הנדרש כתנאי בסיסי מחייב בדיקה מחדש. יש מקום ליצור חלופה למי ששירת בצבא אבל אינו עומד בקריטריון הרובאי המתאים, לעבור הכשרה מתאימה שתיבנה במיוחד לאוכלוסייה זו ותכלול סדרת אימונים ומטווחים".
לסיכום מדגיש קראדי: "מי שיש לו נשק ברישיון – שיישא אותו על עצמו. שנית, יש להגדיל במידתיות את מעגל נושאי הנשק לאנשים מיומנים, וכך להוסיף ביטחון אישי".
מול קולות כמו זה שמשמיע קראדי, התגבשה בשנים האחרונות "קואליציית האקדח על שולחן המטבח" – פורום ארגוני נשים ותנועות שמאל המתנגדים להפצת נשק בקרב אזרחים, מתוך חשש שישמש לפגיעה בנשים ויגביר את האלימות בתוך המשפחה. באתר היוזמה נכתב כי נדרשת "מדיניות שקולה ושקופה ואחריות ממסדית וממשלתית בעניין שימוש לרעה בכלי ירייה בידי שלוחי מוסדות וארגוני ביטחון". לפי האתר, "התנועה פועלת לצמצום תפוצת הנשק הקל במרחבים אזרחיים, כולל נשקם של כוחות ביטחון, תוך הידוק הבקרה והפיקוח. היא דוחה את הזיהוי הכוזב לפיו ריבוי נשק פירושו ביטחון".
חששות דומים מביעה חברת הכנסת נעמה לזימי ממפלגת העבודה. "המדינה לא יכולה להפריט את הביטחון של האזרחים ולחלק כלי נשק. זו לא רק הסרת אחריות המדינה מביטחונם של אזרחים, אלא סכנת נפשות עבור נשים, ילדים וגם אזרחים אקראיים. מדי שנה נגנבים 200 כלי נשק. שליש מהנשים שנרצחו בשלוש השנים האחרונות נרצחו בנשק חם, והמספר הכולל של קורבנות הרצח בנשק חם עלה ב־40%".
לזימי מוסיפה ומציינת כי "לפי משרד הבט"פ, בשנים 2018־2020 רק 5% מאירועי הפח"ע סוכלו בידי אזרחים או מאבטחים בעבודתם. אנחנו צריכים להיות מודאגים מהמחשבה שנשקים יחולקו כאן כאילו הם מתנות לחג. נשק זה לא משחק ילדים, ואנחנו לא יכולים להתייחס אליו ככזה. יש לו משמעויות חברתיות וביטחוניות שמצריכות לדון עליו באופן מעמיק ולא שטחי של בעד או נגד. המדינה צריכה לתקצב את הביטחון שלנו, להוסיף תקנים לשוטרים, לשפר משמעותית את שכרם, לאסוף נשק לא חוקי ולהעניש בחומרה ובאופן מרתיע מי שמחזיק או סוחר בנשק לא חוקי".
סיכון מחושב
מי שביקש להרחיב את מספר האזרחים החמושים בישראל הוא השר לביטחון הפנים לשעבר וכיום יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה. בשיחה שקיימנו עימו מעט אחרי סיום תפקידו במשרד הבט"פ, הזכיר אוחנה כי "בשבוע שבו נבחרתי לכנסת בפעם הראשונה, בלב דיזנגוף בתל־אביב, המחבל נשאת מלחם רצח ופצע אנשים וחטף מונית, ולא היה מי שיבלום אותו. באותו שבוע הקמתי את שדולת הנשק, שמטרתה להרחיב את מעגל נושאי הנשק, עם המשרד לבט"פ והשר דאז גלעד ארדן. הוספנו אנשים שיוכלו להיכלל ברשימת הזכאים, כמו מורי דרך, חקלאים ורובאי 07, כך שנוכל להיעזר באזרחים ששירתו בצה"ל ויש להם המיומנות והיכולת להגן על עצמם ועל זולתם, בבחינת מכפיל כוח לרשויות הביטחון".
כאמור, תפוצת נשק בציבור טומנת בחובה גם סכנות. בשנת 2021, על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, 12 בני אדם שמו קץ לחייהם באמצעות נשק חוקי, ונרשמו 16 תקריות של פליטת כדור. "כל מהלך טומן בחובו גם סיכונים", הסכים אוחנה, "אבל ביחס לאיומים, אלה סיכונים מחושבים. אחד החששות העיקריים הוא שהנשק ישמש לאלימות, אבל כשבודקים לאורך עשרים השנים האחרונות כמה מקרי רצח נשים בידי בני זוגן נעשו בנשק שניתן כחוק – אפשר לספור אותם על יד אחת. רוב המקרים היו באמצעים ביתיים כמו סכין, גרזן או פטיש.
"כל מקרה כזה הוא טרגדיה נוראית וכל נפש שנרצחה היא עולם ומלואו, אבל תפוצת נשק אישי לא תביא להתרחבות המקרים האלימים. היא כן תמגר את התופעה שאזרחים בסכנת חיים מתמגנים באמצעות גיטרה, מוט סלפי או עגלת סופר, כפי שראינו בעבר. ינאי ויסמן היה בסופר רמי לוי בבנימין, התעמת עם מחבלים בידיים חשופות ונרצח. אזרח נושא נשק שהיה במקום ירה במחבלים ומנע מהם לרצוח אנשים נוספים. ויש עוד ועוד דוגמאות. גם אם המשטרה תגדל ותוכפל פי שניים ושלושה, בסוף לא יהיה שוטר בכל רחוב בכל זמן".
בדבריו התייחס אוחנה גם ליחסה של מערכת האכיפה לאזרחים שמגינים על עצמם. לדבריו, "יש לחזק את ההגנה העצמית כתפיסה. לא רק רישיונות נשק, אלא גם שאזרחים לא ימצאו את עצמם מתגוננים בבתי משפט ומכלים את זמנם וממונם אחרי שפעלו כאזרחים הגונים וטובים. התפיסה היא שותפות בין האזרחים למדינה. המדינה חייבת לספק שירותי משטרה וביטחון חזקים, והאזרח שמגן על עצמו צריך לקבל גיבוי ולא רדיפה".
"אם זה היה תלוי בי", אומר בועז ארד, ממייסדי התנועה הליברלית החדשה, "כל אדם יציב בנפשו שעבר אימון, יודע לתפעל נשק, בוגר ולא סובל מבעיות רפואיות או נפשיות – יוכל להחזיק נשק כדי שתהיה לו הזכות להגנה עצמית".
ארד מפקפק ביכולתם של התבחינים הקיימים לתת מענה לתחושות חוסר הביטחון האישי של אזרחים רבים. "אני סבור שצריך להרחיב את התבחינים. נרשמו יותר פיגועים ברחוב דיזנגוף בתל־אביב מאשר בכל התנחלות. הנחת היסוד שלי היא שהכול צריך להיות מותר חוץ ממה שאסור. המדינה רואה עצמה כגננת, הכול אסור חוץ ממה שלא מצאו בו בעיה. אני אומר הפוך – כל עוד זה תקין, אין סיבה לאסור. לכל אזרח צריכה להיות זכות להגנה עצמית, שהיא חלק מהזכות לחיים.
"המדינה רוצה להוציא את הכוח מהאזרחים ולהעביר אותו לרשותה דרך המשטרה, אבל אנחנו במדינה שיש בה אירועי טרור, והמדינה לא מסוגלת להיות בכל מקום בכל זמן. לכן יש לתת את הזכות הזאת לאזרחים", מדגיש ארד. "בפיגוע בישיבת מרכז הרב שכן חמוש ומיומן נכנס למקום ופתח באש לעבר המחבל שהיה בלב מסע רצח".
מתנגדיו של ארד ינופפו לרוב בדוגמה האמריקנית מעוררת הבעתה. ארה"ב דוגלת בחופש מרבי גם בתחום אחזקת הנשק, אך הדבר גובה ממנה מחיר כבד של אירועי ירי המוני המתרחשים שם חדשים לבקרים.
"ארצות הברית היא מקום גדול", משיב ארד. "שם יש משוגעים שרוצחים בבתי הספר, ולנו יש משוגעים שרוצחים ברחובות בגלל עניינים לאומניים. הבעיה היא שלרוצחים יש נשק חופשי, אבל לאלה שרוצים להתגונן מפניהם עושים בעיות לקבל נשק".
הוא מציע להתבונן בהקשר הזה על מדינה נוספת: שווייץ. "לאורך עשרות שנים היה שם נוהל שכל לוחם מילואים מחזיק את הנשק בבית. תפוצת הנשק שם הרבה יותר רחבה מארה"ב, ולמרות זאת לא היו שם אירועים חריגים, ירי בבתי הספר וטבח פלילי ברחובות.
"הנושא הוא לא כמות הנשק, אלא תרבות וחינוך", מוסיף ארד. "איכות החינוך בארצות הברית נמוכה מאוד. השילוב של זה עם אנשים לא סבירים שמחזיקים נשק בכל מיני מקומות לא עושה טוב. יש כל מיני מטורללים שמסוגלים לפלוש לקפיטול כי הם מאמינים למשהו שמכרו להם. אני לא חושב שדברים כאלה יכולים לקרות פה. גם בימי מנחם בגין, עם ההפגנות הכי סוערות, לא היו ניסיונות להשתלט על הכנסת ולפרוץ למשרדי ממשלה. הימין שהפסיד בבחירות הקודמות החרים את הממשלה ותקף אותה ברשתות החברתיות, אבל אף אחד לא עלה לכנסת. אני לא רואה פה סיטואציה שמישהו יצא למסע הרג אלא אם זה אירוע לאומני, ובאירועים לאומניים אנחנו צריכים שתהיה לאזרחים הזכות להגן על עצמם".
